המלחמה, העולים ומרכז ההדרכה

כשיצאנו לארצות הברית לבקש עזרה בבעיות הלמידה הרציניות של בננו, הקהילה שלנו, שמנתה יותר ממאה ישראלים בפרבר של תל אביב, הייתה חזקה ותוססת. מאולם הישיבות, דרך כיתות השבת של הילדים ועד משרדי המנהלה, משהו קרה בכל סנטימטר רבוע של מרכז מעוז שבנינו.

שנתיים לאחר מכן, כשחזרנו, עמד המתקן ריק. ארון הקודש הריק שבו נשמר ספר התורה – ומאה כיסאות שנערמו בפינת המרתף שבו התכנסה הקהילה – היו העדות היחידה לכך שמשהו קרה שם אי פעם. לא נותר אלא להעביר את משפחתנו לקומה העליונה לעת עתה, עד שנחליט על הצעד הבא שלנו.

חזרנו בקיץ 1990 כדי שיהיה לנו זמן להתארגן לפני שבננו איל ובתנו שני יתחילו את שנת הלימודים הבאה שלהם. אבל לפני שספטמבר הגיע, החלו להתרחש שלושה אירועים משמעותיים שיהפכו את השנה שלאחר מכן לאחת השנים המלהיבות ביותר מבחינה רוחנית ורגשית שנחווה בישראל.

בשיא הפעילות במרכז מעוז בשנות ה-80, חדר האורחים של ארי ושירה הפך למשרד ובני הזוג סורקו-ראמס עברו לדירת קניון בצד השני של העיר.

מלחמת המפרץ

תוך חודש מחזרתנו לישראל פלש סדאם חוסיין לכווית. שלושים וחמש מדינות, בהנהגת ארצות הברית, התייצבו מול סדאם ובאמצע ינואר כווית הייתה שוב חופשית. אבל כשהוכרזה ההכרזה, איש בישראל לא נשם לרווחה. סדאם איים רבות על כוונותיו להוריד את ישראל מהמפה עם "אם כל המלחמות" וכל זה. ישראל חילקה מסכות גז לתושביה ומשפחות ערכו תרגילים פרטיים משלהן עם ילדיהם כדי לוודא שכולם יודעים מה לעשות במקרה של פיגוע. עשינו את זה כיף לילדים שלנו וקדחנו אותם עם טיימר. עד שהותקפנו בפועל, הם יכלו לעבור ממשחק לכושר מלא תוך שתי דקות בערך.

בשעה 2:15 לפנות בוקר. ב-18 בינואר נורו טילי הסקאד הראשונים לעבר תל אביב. התעוררנו לאזעקות צווחות. כפי שנקבע מראש, ארי ניגש ישר לדלת הכניסה כדי להכניס זוג קשישים שגר ברחוב ואני הלכתי להעיר את אייל. אייל, שהיה טורנדו של פעילות בשעות הערות שלו, ישן כמו סלע.

"אייל! תתעוררו!" התחנונים והטלטולים שלי לא הסעירו אותו עד לפיצוץ הראשון. מיד זינק איל ממיטתו ורץ לחדרה של שני – שכן היה זה "הממ"ד" המיועד לנו – והשליך את מסכת הגז וחליפת המגן שלו. כבר מזמן אטמנו את החלון היחיד בחדר, אז ארי פשוט סגר את הדלת והקיש פלסטיק סביב שוליה. ואז ישבנו ששתנו – פלוס הכלב המשפחתי – בחדר השינה וחיכינו להוראות המובטחות שיגיעו ברדיו ובטלוויזיה אם יותקפו.

שני נרדמה במהלך אחד הפיגועים. הכלב שלה גם הצליח לנוח עם "מסכת גז" מאולתרת של מטלית רטובה וסודה לשתייה שהממשלה המליצה עליה.

עברו לפחות 30 דקות מרטיטות לב לפני שתחנות הטלוויזיה והרדיו התעשתו ועברו משידורים רגילים. לבסוף, קולו המרגיע של נחמן שי, דובר צה"ל אלמוני במידה רבה, עלה לשידור והסביר שירו על ישראל זה עתה, אך הכל תחת שליטה. בין הוראותיו באותו לילה השמיעה התחנה שעות של שירי עם ישראליים על אהבת הארץ והארץ. ארבע שעות אחר כך, בערך כשהתחלתי לתהות איך נדע אם רמות החמצן בחדר נמוכות מדי, שחרר נחמן שי את העם מחדריהם. בתי הספר, כמובן, בוטלו עד להודעה חדשה.

על פי המסמכים, במהלך מתקפת הטילים הראשונה, 668 בניינים ו-1,000 דירות ניזוקו או נהרסו באזור תל אביב בלבד. אלפים נוספים נפגעו בימים ובלילות הבאים. עם זאת, הטלוויזיה הממלכתית של ישראל לא מסרה פרטים, כך שסדאם לא יקבל "משוב" היכן לשגר את הטילים הבאים שלו.

למרות שטילי הסקאד הגיעו כמעט תמיד בלילה, הישראלים נשאו את מסכות הגז שלהם לכל מקום אליו הגיעו. חוסר הוודאות של הסירנות והעובדה שבאזורים מסוימים בקושי ניתן היה לשמוע את הסירנות אילו כולם היו קופצים בכל פעם שאופנוע הגביר את המנוע שלו או שהמקרר השמיע צליל מוזר. כדי לסייע בפתרון הבעיה, הקימה ישראל תחנת רדיו שקטה ייעודית שתשדר רק צופרים ועדכוני חירום בעת תקיפות. ובכל זאת, למרות המחיר הרגשי, הישראלים מיהרו להסתגל לנורמה החדשה והילדים העסיקו את עצמם בקישוט קופסאות מסכות הגז שלהם.

מסכות גז חולקו בקופסה עם רצועה כדי שהישראלים יוכלו לשמור אותה איתם בכל עת.

אייל ושני התחילו ללכת לישון בבגדים הרגילים שלהם, כי הפיג'מה הייתה מסורבלת מכדי לדחוס אותה לחליפות הגז. ובדיוק כמו ילדים בכל רחבי הארץ, הם למדו להירדם עם מסכות הגז שלהם. הדהירה לממ"ד, עטיית מסכות גז ופיצוצי טילים ואחריו נחמן שי, דובר צה"ל שהרגיע את האומה, הפכה לחלק שגרתי מחיי הלילה של ישראל. במפגן מדהים של אמון, הישראלים מילאו אחר הוראותיו של שי ל-T.

בעוד שנאמר כי 13 בני אדם מתו מהתקפי לב וכדומה במהלך התקיפות, מעריכים כי רק אחד נהרג ישירות מירי טילים – נס, בהתחשב בנזק העצום שנגרם לישראל באותה תקופה. לקראת סוף המלחמה, טיל אחד טס ממש מעל ראש מרכז מעוז ונפל לים התיכון במרחק של שלושה קילומטרים משם. למרות שההתקפות על ישראל נמשכו שישה שבועות בלבד, הן הטביעו את חותמן על התרבות. באותו זמן, אף אחד לא ידע אם ומתי זה יכול להתחיל שוב. לא משנה מה אמרנו, איל ושני מעולם לא חזרו ללבוש פיג'מה למיטה.

אולם החלק הייחודי ביותר בתקופה זו היה פתיחותם של הישראלים לשמוע על אלוהים. הביטחון שלנו באלוהים בתקופה שבה הישראלים רעדו במגפיהם נתן לנו הזדמנויות חסרות תקדים לחלוק על ישוע בכל מקום אליו הלכנו. לפתע, מה שאנשים האמינו לגבי אלוהים והחיים לאחר המוות היה בראש מעייניהם. המשמעות של הרגע הזה בזמן הייתה ברורה למאמינים ברחבי האומה שחוו את אותה פתיחות מצד הסובבים אותם.

ב"ממ"ד" עם חברים שביקרו בעת הישמע האזעקה

גל עלייה פתאומי ומסיבי

בשנת 1990 מנתה אוכלוסיית ישראל – בת דור אחד בלבד – כמעט ארבעה מיליון! חלק גדול מהתשתיות רק התפתח, ולחיים הייתה תחושה של עיירה קטנה; לכולם הייתה תחושה שבניין האומה הוא חלק מייעודם האישי והקולקטיבי.

בשנים שקדמו לנפילתה החל היחס הסובייטי ליהודי רוסיה לזכות בתשומת לב בינלאומית, שכן על אלפי יהודים נאסר לעזוב את ארצם והם נכלאו לעתים קרובות. פשעיהם כללו לימוד עברית, קיום מסורת יהודית או הגשת בקשה לוויזה כדי לעלות לישראל. התנהגויות כאלה היו מתקפה על האידיאולוגיה הקומוניסטית שלא היה בה כל שימוש בשום צורה של אמונה דתית. מעניין לציין שהסובייטים העריכו מאוד את האינטלקט, הכישורים וההישגים הגדולים של האוכלוסייה היהודית, וככאלה היה להם אינטרס מובהק לאסור עליהם לנטוש את המולדת.

אך עם התמוטטות ברית המועצות ומסך הברזל, שוחררו לשם כך מאות אלפי יהודים רוסים שחלמו להגיע לארץ ההבטחה. זה היה כמו פיצוץ של סכר.

הטפטוף החל בשנת 1988, והנחל המשיך בשנת 1989. אבל 1990 סימנה את תחילתו של המבול של מה שיהפוך ל-900,000 יהודים ובני משפחותיהם – שיתווספו לאומה של פחות מארבעה מיליון תושבים.

מכיוון שהמטבע המקומי שלהם היה חסר ערך מחוץ לברית המועצות לשעבר, יהודי רוסיה לא יכלו להביא איתם עושר. בניסיון להציל חלק מהכספים, הם רכשו פריטים פופולריים לפני שהגיעו לישראל וניתן היה למצוא אותם סוחרים בהם בשווקים הבדואים.

הקליטה

לתרבות היהודית הרוסית היו מאפיינים ייחודיים. למרות שורשיהם היהודיים, הם היו ידועים כאוהבים בייקון, וודקה ו"נובי גוד" – וריאציה של חג המולד שאיכשהו התרחשה בראש השנה. עד אז, הישראלים לא גילו עניין רב במשקה כלשהו מלבד היין המסורתית שלהם עם כניסת השבת; בשר כשר היה בעצם כל מה שאפשר היה להשיג בארץ ועצי חג המולד היו מיועדים רק לנזירים וכמרים שחיו במנזרים. כשלפתע אחד מכל חמישה אזרחים בישראל הוא רוסי, התרבות הרגישה שינוי כמעט בן לילה.

פוליטיקאים עלו על גלי האתר ועודדו את הישראלים להשקיע בעתידה של ישראל. "אנחנו מכניסים אלינו מהנדסים, אמנים, רופאים ומדענים מיומנים; בתוך כמה שנים זו תהיה דחיפה מדהימה לכלכלה ולתרבות שלנו", הצהירו.

אבל רופאים משכילים, מהנדסים ומוזיקאים מיומנים היו מוצאים מנקים רצפות, עובדים בקופות ואוספים אשפה. באותם ימים הרחובות היו מלאים בהומלסים מיומנים מאוד. עבור הישראלים, תופעה חדשה הייתה האזנה למוזיקאים איכותיים המנגנים ברחובות ערינו – בתקווה למטבע. זה היה מחסום השפה שיהיה האתגר הגדול ביותר של הדור הזה להיות שימושי בתחום המומחיות שלהם.

בישראל לא היה אז כמעט שום אורח חיים מפואר. חלק ניכר מהישראלים התגוררו בעיירות קטנות או בקהילות קולקטיביות שנקראו קיבוצים (דמיינו סוג של "קומוניזם מרצון" שהיה יעיל בסיוע לישראלים להקים קהילות בימים הראשונים). "אתה נותן ברצון את כל מה שאתה יכול ואתה מקבל את מה שאתה צריך" עובד כאשר כולם נמצאים במצב הישרדות. אבל למרות הקיום הצנוע, כולם עדיין הצליחו למצוא מקום הגון לקרוא לו בית.

המקומיים בישראל לא נותרו אדישים. סיעור מוחות רב הושקע בתכנון שנת לימודים חדשה ל-20,000 תלמידים חדשים. אלפי ישראלים נרשמו להשכיר חדרים למשפחות עולים חדשים. נשקלה כל אפשרות שהם יכלו לחשוב עליה – כולל הצבת אוהלים וקרוואנים על גגות בנייני מגורים ומסחר כדי שתהיה להם גישה לשירותים. זה היה מאמץ קולקטיבי אמיתי ואפילו מנהיגי הממשלה עם קרקעות הורו להציב קרוואנים על אדמתם כדי לעזור לשכן משפחות.

ובכל זאת, זה לא הספיק. זה לא היה רק דיור; אלה היו העבודות. זה היה דבר אחד להכניס לוגיסטית 20 אנשים לדירת שלושה חדרים. זה היה אחר לגמרי להאכיל אותם. זה גרם לתהות עד כמה החיים בברה"מ היו גרועים עד כדי כך שזה הפך לאלטרנטיבה מקובלת. למרות שההתחלה הייתה מהמורות, מה שמנהיגי ישראל אמרו היה נכון. בתוך שנים ספורות היו עולים מיומנים אלה גורם מרכזי בפריחה הרפואית והטכנולוגית של ישראל בסוף שנות ה-90 ואילך.

אולי החלק המרתק ביותר בהגירה הרוסית הוא שהיא התרחשה בזמן שנורו טילים מעיראק לעבר ישראל. ובכל זאת, החוויה כולה הביאה משמעות אמיתית לפסוקים בירמיהו ובישעיהו:

אין ספק שעכשיו אתה תהיה צפוף מדי עבור התושבים. . . הילדים שאתה (ציון) היית שכול עליהם עוד יגידו באוזניך, המקום הזה צפוף מדי בשבילי; תפנה לי מקום שאולי אחיה כאן. ישעיהו מ"ט 19, 20

מספר גדול של יהודים מהגרים הגיעו לאמונה באמצעות השתפכות פתאומית של רוח אלוהים בעודם בברית המועצות לשעבר. גברים, כמו הרב יונתן ברניס, ערכו קונצרטים ענקיים של מוזיקה משיחית עם מסר בשורה פשוט, שבמסגרתה אלפי יהודים רוסים הגיעו לאמונה. ומכיוון שרוב היהודים מרוסיה מעולם לא עברו אינדוקטרינציה לשנוא או לפחד מישוע המשיח, רבים שנחשפו למסר של ישוע הגיעו לאמונה ברגע שהגיעו לכאן בישראל.

כיום, ישנן קהילות יהודיות משיחיות רוסיות רבות בערים ברחבי המדינה. הייתה לנו השמחה ללכת לצד כמה מהכמרים האלה, ולרשום אותם לקורסי שפה כדי שיוכלו להמשיך להיות רלוונטיים לילדים בעלי הכשרה עברית בקהילותיהם. ככל שהדור השני לוקח מנהיגות, קהילות אלה מתפתחות מקהילות דוברות רוסית לקיום תפילותיהן בעברית.

למרות שזה התעכב בכמה חודשים בגלל המלחמה, אייל ושני חגגו את בר ובת המצווה שלהם בתחילת קיץ 1991. מכל הדברים שהתרחשו במהלך החגיגה, החלק שהביא את ההתרגשות הגדולה ביותר למי שידע על קשיי הלימוד של איל – היה לראות אותו קורא את פרשת השבוע שלו! קראו עוד על כך בחלק 3 של איך הכל התחיל (מרץ 2021)

מרכז הדרכה בירושלים

כשחזרנו לישראל כדי להתחיל מחדש במונחים של שירות, הסתכלנו שוב על גוף המאמינים ברמה הלאומית. כחלוצים, השאלות ששאלנו את עצמנו לא היו בהכרח "במה אנחנו יכולים לעשות שאנחנו טובים בו?", אלא "מה העם הזה צריך יותר מכל בשלב הזה?"

הנטל להגיע לישראלים הרגיש לפעמים מכריע. הם לא ידעו דבר על ישוע. סיפרו להם כל כך הרבה שקרים לגביו במשך מאות שנים כה רבות. הם היו צריכים לשמוע עליו! אבל שנינו ידענו שאם יהיו כל כך מעט מנהיגים שידאגו למאמינים חדשים וילמדו אותם, ההשפעות ארוכות הטווח עלולות להיות המוני ישראלים שיבואו אל ישוע ואז ייעלמו.

החזון של הכשרת מנהיגים לא היה זר לי. אבי, גורדון לינדזי, רכש בניין בהר הזיתים מתוך חלום להכשיר באמצעותו ישראלים להגיע לבני עמם. כשמשפחה ערבית גנבה את הרכוש, אמא שלי, פרדה, גייסה את הכספים, צעדה לישראל וקנתה נכס אחר. החזון להכשיר מנהיגים ישראלים היה כל כך חשוב לה.

בסוף 1991, כששאריות הקהילה הכושלת עדיין סביבנו, כמה מחברינו הנאמנים, כולל בארי ובתיה סגל, עודדו אותנו לעבור לירושלים. "המשפחה שלך עוברת כל הזמן מדירה לדירה; אתה צריך מקום משלך. יש הרבה מאמינים בירושלים; אתה יכול להקים בית ספר לחניכות וכשמגיעים מבקרים מחו"ל, יהיה להם קל יותר להגיע אליך ולראות מה אלוהים עושה בארץ".

זו לא הייתה החלטה קלה, אבל זו הייתה דלת פתוחה. לאחר שזה עתה חזרו לישראל, ילדינו המתבגרים נאלצו להסתגל חזרה לשפת האם שלהם ולתרבות חסרת האלוהים במידה רבה (לאחר שהיו מוקפים במאמינים במשך שנתיים). חזרנו לארץ רק קצת יותר משנה, ועכשיו החלטנו לעבור שוב. איל לקח את זה קשה, אבל שני, שזה עתה התקבלה לתוכנית ספורט לאומית מיוחדת, בכתה במשך חצי שנה טובה כשהפרטים התגלגלו.

חלוציות נשמעת לעתים קרובות זוהרת לאחר מעשה, אבל בזמן אמת, זה יותר של התוויית נתיב עד שאי אפשר ללכת בכיוון הזה יותר – וללכת קצת אחורה כדי להתוות נתיב אחר. בכל פעם שאתה מתקרב למטרה שלך, אבל יש הרבה מבוי סתום בדרך. לקחים רבים נלמדים תוך כדי, כך שגם מבוי סתום שווה לעתים קרובות סבל, רק בגלל החוויה שהוא מציע.

הדחיפה למרכז אימונים בירושלים הייתה דרך כזו. אספנו 5,000 דולר מכספנו האישי כמקדמה על בית משלנו במבשרת ציון (עיירה כעשר דקות מחוץ לירושלים). בזמן שהבית היה בשלבי בנייה, התחברנו יחד עם חברים אחרים והקדשנו את יסודות הבית לאלוהים.

ברגע שנצליח למכור את מרכז מעוז ברמת השרון, תכננו לשים מקדמה על מלון קטן בירושלים שנוכל להפוך למרכז הדרכה. היו לנו האנרגיה והתשוקה ללמד יום ולילה. מדובר היה בבניית מלכות אלוהים באחת התקופות המשמעותיות ביותר בסיפור הקדום של עם ישראל. היינו מגדלים מנהיגים שאחר כך היו משתחררים לעשות את מה שאלוהים קרא להם לעשות – בלי מחויבות.

הו ירושלים, ירושלים!

עם זאת, היו ירושלמים שהיו להם תוכניות משלהם. חרדים שעקבו אחרי דו"ח מעוז ישראל הבינו את התוכניות שלנו ויצאו למסע צלב קטן כדי "לעצור את סורקו-ראמים". על פי כתבות שנכתבו בעיתונים המקומיים, הם השתמשו בקשרים שלהם כדי להזהיר אנשים בעירייה ואנשים אחרים בשלטון המקומי, ודאגו ששום דבר עם השם סורקו-רם או מעוז לא יעבור בשום ועדת רכישה או היתר. בשלב מסוים חברי הכנסת התווכחו בפומבי על המהלך שלנו, כפי שהוקלט בטלוויזיה.

כשהחרדים שמעו על מיקום הבית החדש שרכשנו, הם ביקרו את כל השכנים וסיפרו סיפורי זוועה על מה ש"הזוג המיסיונרי" יעשה להם אם יאפשרו להם לעבור לגור בשכונה. ישראלים שמעולם לא ראו או שמעו עלינו היו מבועתים. הם איימו לפוצץ את הבית החדש שלנו. הקבלן התחנן שנקרע את החוזה; הוא היה מחזיר בשמחה את כל המקדמה שלנו. האופוזיציה לא הייתה כיפית, אבל היא לא הייתה מאיימת. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהבית שלנו הותקף בפצצה. היינו דוחפים קדימה.

ואז, להפתעתנו, נפלה מכירת מרכז מעוז ברמת השרון. כמה לילות לאחר מכן, חלמתי חלום חי שבו אלוהים הראה לי שאסור לנו לזוז. כשהתעוררתי, ארי קיבל טלפון מסוכן הנדל"ן שיש להם קונה רציני. לאחר ששמע את החלום שלי, ארי הודיע לו שהבית כבר לא למכירה.

בינתיים התבשרו חברינו הטובים בארי ובתיה סגל, שרכשו בית לידנו ליד ירושלים, כי בבית שרכשו יש בעיות מבניות קשות. העיתוי היה מושלם; ביטלנו את החוזה והקבלן העביר את הבית שהקדשנו לאלוהים, לסגל.

התפללנו והתקדמנו באמונה. בסופו של דבר, זה היה ברור, אלוהים רצה שנישאר באזור תל אביב. הכספים שגייסנו לא התקרבו למה שמעוז היה צריך כדי להקים בית ספר להכשרת מנהיגות, ולכן חיפשנו את אלוהים בדרכים אחרות להגדיל את מלכותו. כמובן, המטרה לעולם לא יכולה להיות בניין; הבניין היה רק כלי. המטרה הייתה מנהיגים בוגרים שיוכלו לרעות ולהכשיר מאמינים צעירים באלוהים. עכשיו הגיע הזמן לסגת קצת ולהתקדם שוב.