זכות הקיום

השנה הייתה 1975. רגע לפני שארי ואני נפגשים, הכרתי את ז'ולייט, שכנה בבניין הדירות הסמוך לי, בפרבר של תל אביב. היא נודעה בשם "ג'ו" והיו לה שלוש בנות.

בעלה, אלכוהוליסט שנדד מפילגש אחת לאחרת, היה בא והולך, מותיר אותה ואת שלוש בנותיהם מדי פעם חסרות כל. אבל אהבה היא דבר מצחיק – וג'ולייט עדיין אהבה את בעלה. במשך 20 שנה ניסתה לשמור על משפחתה מאוחדת. היא הייתה עקרת בית טובה ונאמנה ובלתי פוסקת במאמציה לעזור לבנותיה.

כשארי ואני הכרנו אותה היטב, ראינו שהיא אישה שבורה. היא החלה ללמוד את כתבי הקודש שלנו, וזמן קצר לאחר מכן, התוודתה שהיא מוכנה להפוך את ישוע לאדון שלה. "אבל", היא אמרה, "בעלי מחפש סיבה חוקית להתגרש ממני כבר הרבה שנים. הוא מעולם לא מצא כזה. אם אהפוך למאמין בישוע, יהיה לו מה שהוא רוצה".

רמת השרון, העיירה שבה גידלו ארי ושירה סורקו-רם את משפחתם ונטעו את הקהילה הראשונה דוברת עברית מלאת רוח

בחרו: ישוע או ילדיכם

ענינו שזו צריכה להיות החלטה שלה. היא תצטרך לספור את המחיר של הליכה אחרי אדונה.

היא אכן הקדישה את חייה לישוע, יחד עם בתה הבכורה. המהפך, במיוחד בחייה של בתה בת ה-16, הפך לדוגמה מדהימה לכוחו של אלוהים הפועל בחייה של נערה מתבגרת. במהלך תקופה זו חברי הקהילה שלנו לקחו להם מדי פעם אוכל, מכיוון שהבעל סירב לפרנס את המשפחה באופן עקבי.

ואכן, הבעל תבע גירושין ודרש משמורת על הילדים. הוא הבהיר כי אין בכוונתו לגדל את בנותיו, אלא יכניס אותן לבית לילדים. הוא גם דרש שדירתם וכל אשר בה יימסרו לו בלבד, כאשר אשתו לא תקבל סיוע כספי כעת וגם לא בעתיד. במילים אחרות, מטרתו הייתה להעיף אותה באופן חוקי מביתה ולקחת את הילדים.

עורך דינו של הבעל כתב בדיון בבית המשפט כי הסיבה שהאיש הזה מעלה את הדרישות הללו היא שהקהילה המשיחית שלנו "פירקה את ביתו הטוב, גרמה לילדיו להידרדר ולאשתו לשנות את דתה".

מקרים מסוג זה מהווים לעתים קרובות תקדים להחלטות משפטיות ותרבותיות עתידיות. לכן, הקהילה שלנו הרגישה שאסור שההתקפה הזו תעבור ללא עוררין. היינו צריכים לעמוד לצד אחינו המאמינים. האם ישראלית, שמתחילה להאמין בישוע כאלוהים, חייבת לאבד את ילדיה?

התחלנו להתפלל לעורך דין שלא רק ייצג אותנו היטב, אלא גם יבין באמת את עקרונות היהדות המשיחית – כלומר, שאדם יהודי יכול לקבל את סליחת אלוהים על ידי האמונה בקורבן המשיח של אלוהים ועל ידי ציות לדברו. אנו כיהודים משיחיים שואפים ללכת ולדבר עם אלוהינו שאנו אוהבים, אלוהי ישראל – לא להחליף דתות!

הבנו את גודל הקרב: זכותה של אישה יהודייה להאמין בישוע מבלי שמדינת ישראל תיקח ממנה את ילדיה עומדת כאן למשפט.

אכן! באותו הזמן, אישה צעירה אחרת בקהילה שלנו שקיבלה את ישוע כאדון, שאלה את בעלה מה הוא יעשה אם היא תאמין במשיח ישוע. הוא ענה שהוא יתגרש ממנה וייקח משמורת על התינוק שלהם. הוא הזהיר: "שום בית משפט במדינה לא יתמוך בך וייתן לך את התינוק אם אתה מאמין ב'ישו' (הגיית שמו של ישוע שאינו מאמין)".

בבית המשפט

במבט לאחור על מה שהקלטתי בזמנו בדו"ח מעוז ישראל, היה ברור שידענו שתפילותינו נשמעות עוד לפני שהשופטת קיבלה את החלטתה:

"אתמול ג'ו היה בבית המשפט, ולמרות שזה היה רומן ארוך וממושך, זה הולך טוב מאוד, כפי שהאמנו לחלוטין. ליבנו אומר לנו שניצחנו בקרב הזה בעולם הרוח בהתאם להבטחות יקרות הערך של הדבר. ותוצאות טובות מגיעות כאן על פני כדור הארץ".

"עד אחד שהובא על ידי הבעל כדי לדבר נגדנו, דווקא דיבר עלינו בצורה די חיובית. בשלב מסוים השופט אפילו שאל היכן נפגשה הקהילה שלנו, וללא ידיעתנו, נשלח אדם מהממשלה להשתתף באחת הישיבות שלנו! אלוהים העדיף אותנו עם עורך דין ישראלי אדיר. ניתנה לו חוכמה על-טבעית לראות מראש את האסטרטגיה של הצד השני".

ובכל זאת, כשנפלה ההחלטה, הזדעזענו מנימוקי השופט! השופטת (שהייתה יהודייה אורתודוקסית!), קבעה בפסק דינה כי ז'ולייט לא עברה על דת משה. כך למשל, הסבירה השופטת, היא לא ניסתה להאכיל את בעלה במאכלים טמאים או אסורים. היא גם לא עברה על הדת היהודית בכך שהפרה את חוקי הצניעות, התנהגה כזונה או הפריעה במכוון לחיי המשפחה התקינים עם בעלה. זה היה שינוי פנומנלי באופן שבו שופט תופס ישראלי שמאמין בישוע המשיח.

במאמר בעיתון (מרץ 1982) שדיווח על המקרה נכתב כי השופט "דן בנושא האם הצטרפותה של כת היהודים המשיחיים מספיקה כשלעצמה כדי לעבור על דת משה והיהדות". היא הצהירה כי "הצטרפות כשלעצמה אינה אינדיקציה להכרזה עליה כמהמרת דת לדת אחרת".

במילים אחרות, ההסבר הכתוב של השופט הזה הפך למסמך משפטי ישראלי שמשמעותו היא שאדם יהודי המקיים אורח חיים יהודי יכול להאמין שישוע הוא המשיח היהודי ועדיין להיות חלק מבית ישראל!

התעודדנו מנבואה [שעדיין מתגשמת] שניתנה בשנת 1980 על ידי רון וולרוב מלובוק, טקסס, שחלק ממנה מצוטט כאן:

"אור הבשורה יבער בקהילה היהודית וייגע באלפי אנשים. שום דבר לא יעורר תגובה גדולה יותר מצד השטן מזה. הוא יתפרץ בתאונות מאיימות; אספסוף מעוות אימפולסיבי; איומים מהטבע; ומאסר. אף על פי כן, אלוהים ייתן לך החלטות טובות של בית המשפט, הגנה אלוהית ויכולת לראות את תוכניות האויב לפני שהן יוצאות אל הפועל".

בעלה של ג'ו אפילו הלך לבית הדין הרבני, מתוך מחשבה שהוא יקבל אוזן קשבת יותר. אבל התנהגותו הייתה כה ידועה לשמצה, שבית המשפט התעלם ממנו. ג'ו קיבלה משמורת על שלוש בנותיה. היא קיבלה בעלות חוקית על הבית ובעלה הגרוש חויב לשלם מזונות חודשיים קבועים.

עיתון הערב הישראלי הפופולרי, "ידיעות אחרונות", מה-31 בינואר 1983, כותרתו: "הוא נאלץ לשלם מזונות לאשתו למרות הצטרפותה לכת היהודים המשיחיים".

אנחנו, באמצעות התורמים שלנו ל"מעוז", שילמנו בסופו של דבר 10,000 דולר על התיק הזה בבית המשפט – הרבה כסף בתחילת שנות השמונים! אבל אה, האם זה היה שווה את זה! ככל הידוע לנו, היה זה המקרה המשפטי הראשון בישראל המודרנית שהוכרע לטובת יהודי משיחי. ומעולם לא שמענו על מקרה נוסף מאז בישראל שבו בית המשפט הוציא את הילדים מהורה בגלל אמונתו של בן הזוג בישוע.

משה ורבין עם תומכיו בהתמודדות על ראשות עיריית רמת השרון

מתן שוחד למומרים

פחות משנתיים לאחר מכן הגיע האתגר הציבורי הבא. ב-5 באוקטובר 1984 התפרסמה כתבה בעיתון המקומי שלנו ברמת השרון, לפיה ראש העיר האשים אותנו בפומבי, ארי ושירה סורקו-רם, בהיותנו מיסיונרים המשחדים צעירים ישראלים להמיר את דתם לדת אחרת.

כדי להבין את חומרתה של האשמה כזו, חשוב להבין את האמונות התרבותיות המקובלות של הגבר הישראלי הטיפוסי ברחוב מאז ימיה הראשונים של מדינת ישראל.

למילה "מיסיונרית" בישראל הייתה קונוטציה שלילית מאוד (ועדיין עושה זאת לישראלים רבים). תאמינו או לא, המילה מעלה דימוי של סוכן זר נוצרי בתשלום, שמאמין שהעם היהודי צריך להתנצר ולחדול להתקיים כעם. שום שיטה לא תהיה מחוץ לתחום לפיתוי של המיסיונר לישראלים פגיעים, במיוחד קשישים, על פי השקפה ישראלית כמעט אוניברסלית זו. באותם ימים, הישראלים היו בטוחים שאף יהודי שפוי לא ייפול בפח הנצרות (הדת שפתחה את השואה בהבנת הישראלים). לכן, האומה הייתה בטוחה לחלוטין שהמיסיונרים חייבים להציע הטבות נדיבות כמו כסף ונסיעות לחו"ל כדי לפתות יהודים לנטוש את עמם ולהתנצר.

למעשה, הכנסת שלנו כל כך האמינה לנרטיב הזה, שכמה שנים קודם לכן הם חוקקו חוק האוסר על כל אדם (כלומר, מיסיונר) לשחד כל ישראלי לעזוב את היהדות ולהתנצר, תוך איום של עונש מאסר! (ברור שהם מעולם לא הצליחו למצוא מישהו שירשיע ב"פשע" הזה.)

מראש הממשלה ועד מטאטא הרחובות, הישראלים האמינו שהמיסיונרים עוזרים ליהודים לעזוב את הארץ, כדי להרחיק אותם ממשפחותיהם ומהמורשת ההיסטורית שאלוהים נתן לישראל. מיסיונרים הושוו לעתים קרובות לנאצים, שהשמידו פיזית את העם היהודי, בעוד מיסיונרים מנסים "לסיים את העבודה" על ידי השמדה רוחנית של העם היהודי. עיתון אחד כינה את היהדות המשיחית "מחלה חברתית". במאמר אחר התייחס עיתונאי לאופן שבו "יהודים משיחיים וזונות" פוגעים במדינה. בשנות ה-70 וה-80 קראנו עשרות רבות של מאמרים שהזהירו מפני הסכנה של המאמינים הישראלים בישוע המשיח.

ברור שמנקודת מבטו של מאמין ישראלי שנולד מחדש, איזו האשמה יכולה להיות אבסורדית יותר? איזה מין "מומר" יהיה אדם ששינה את דתו בגלל כסף? כתבי הקודש שלנו מאתגרים את העם היהודי – לא לשנות את דתנו, אלא לבקש מאלוהים לשנות את ליבנו – מלב אבן ללב בשר ודם כדי להכיר את אלוהינו, לעבוד אותו ולתקשר איתו באופן אישי, כפי שעשו בני ישראל בתנ"ך.

היה ברור שההאשמה הזו של ראש העיר שלנו, שלא הייתה לה שום תוכן, רק חיזקה את האמונות הכוזבות האלה בקרב הציבור. לכן, לאחר שהתפללנו והבאנו את הנושא בפני הקהילה שלנו, תבענו את ראש עיריית רמת השרון משה ורבין על הוצאת דיבה זדונית ומזיקה.

מכיוון שמגילת החירות של ישראל מבטיחה חופש דת, עמדנו על כך שיש לנו זכות לדבר בפומבי על אמונתנו באלוהים, בדיוק כפי שליהודי אורתודוקסי יש זכות לדבר על אמונתו. יש לנו זכות קיום! לכן, נמשיך להשתמש בזכות זו, באופן מוסרי ועדין, אך תקיף. ביקשנו מראש העיר ורבין להתנצל בפומבי על האשמות השווא שלו ולשלם את הוצאות המשפט שלנו.

ראש העיר הגיב בצחוק לעיתונאים ואמר כי לא יתנצל ולא ישלם פיצויים. הוא הוסיף כי הוא בטוח שנמשוך את התביעה. אף יהודי משיחי מעולם לא עמד נגד השמצות "מקובלות" כאלה לפני כן, והם לא האמינו שנעשה זאת. עם זאת, שוב, שכרנו את שירותיו של אחד מטובי עורכי הדין לזכויות האזרח בישראל, הידוע במאבקו להבטחת חופש הדת במדינה.

משה ורבין מפרסם כרזות בהתמודדותו לראשות עיריית רמת השרון

התיק יושב מחוץ לכותלי בית המשפט

הפרשה נמשכה כשנתיים וחצי עם הרבה תפניות ותפניות. לבסוף, ב-11 במאי 1987 הושג הסכם עם ראש העיר ורבין לכתוב "התנצלות".

כותרות העיתון המקומי שלנו "צומת השרון": "הסכם גישור – ורבין יפרסם הבהרה כי יהודים משיחיים, ארי ושירה סורקו-רם, זכאים לדבוק באמונתם ולפרסמה במסגרת החוק".

התנצלותו כללה הכחשת אמירות שמהן משתמע כי אנו משתמשים בשיטות בלתי חוקיות כדי "לגייר" ילדים וזקנים. הוא ציין כי אינו רואה בעין יפה את פעילותנו וכי לדעתו "יהודים משיחיים הוציאו את עצמם מקהילת ישראל". אנחנו, בתורנו, ביטלנו את ההאשמות שלנו בהשמצות נגדו לאחר שהוא הסכים לכלול הצהרה שכתבנו על האופן שבו אנו רואים את אמונתנו כיהודים משיחיים.

ורבין הסכים לפרסם את ה"הבהרה" הזו למרות שהיה נתון ללחצים פוליטיים כבדים מצד המפלגות הדתיות בירושלים שלא "להיכנע". היה זה צעד אמיץ מצדו, שכן הפלגים הדתיים פעלו לדחוף את ורבין להשמיע האשמות כאלה מלכתחילה.

החדשות הלאומיות נשאו את ההסכם בשידוריהן, והמאמינים ברחבי הארץ שמחו בעמדה ראשונה זו נגד סוג זה של פרסום פוגעני ומשמיץ, נגד המאמינים. כתב ישראלי אחד של סוכנות לאומית, מאמין בעצמו, אמר שהוא לא האמין למראה עיניו כשהחדשות הגיעו לטלטייפ שלו!

מעודדים מניצחוננו, כמה יהודים משיחיים אחרים יזמו צווי בית משפט הקוראים תיגר על חקירות משטרה מטרידות בשל האשמות זדוניות. קריאת תיגר על אנשים בעלי השפעה הייתה קרב עצבים ארוך, אבל ידענו שההשלכות ארוכות הטווח יהפכו אותו לשווה את המאמץ. יחד עם הקהילה ההולכת וגדלה של יהודים משיחיים בישראל, כרסנו בתרבות של נרטיב שקרי שצייר אותנו ככת וכאויבי המדינה. לאט לאט התחזקנו עם האמת של מי שאנחנו באמת, והסיבה שיש לנו זכות קיום בישראל.

כעבור כמה חודשים צלצל פעמון הדלת שלנו, ושם עמד ראש העיר משה ורבין! הוא רצה להכיר אותנו, במה אנחנו מאמינים ולמה אנחנו מאמינים בזה. הוא הגיע אלינו הביתה מספר פעמים והפכנו לחברים טובים!