הרכבת התחתית השנייה בישראל

בסוף המאה ה-19 החלו היהודים להיענות לקריאה לשוב למולדתם העתיקה. לרוע מזלם של רבים, הדרך נחסמה, תחילה על ידי הטורקים ולאחר מכן על ידי הבריטים ששלטו בארץ באותה תקופה. התנגדות זו הולידה מעין "רכבת תחתית" של סירות שנחתו באישון לילה ליד חופי הים וטרקים יבשתיים דרך רכסי הרים או מדבריות. בזמן שהסיפור הועבר הלאה, אמו של ארי, שנמלטה מרדיפות ברוסיה, הייתה על אחת הסירות שסורבו. במקום זאת, היא השתקעה בארצות הברית ולמרות שמעולם לא זכתה לראות זאת, בנה יגשים את חלומה לעבור לארץ המובטחת.

בדז'ה וו אירוני, כאשר ישראל הכריזה על עצמאותה, היו אלה הרשויות הרבניות הישראליות שיעמדו בדרכם של חלק מהיהודים המנסים לשוב למולדתם.

בשלב מוקדם חוקקה הכנסת חוק הקובע כי כל אדם שיכול לאמת רק סב יהודי אחד יקבל אזרחות ישראלית – שכן זה היה הסטנדרט שלפיו היטלר זיהה יהודים שיילקחו למחנות ריכוז. משמעות הדבר הייתה שצריך להיות רק רבע יהודי כדי להיות זכאי לאזרחות ישראלית. אבל מאוחר יותר, בהתעקשות החרדים, נוסף תיקון לחוק: "ולא שינה את דתו מרצון".

יש לציין, עם זאת, כי איש מעולם לא שמע על יהודי שהמיר את דתו לקונפוציאניזם, הינדואיזם, בודהיזם, פנתאיזם, ניו אייג', הומניזם אתיאיסטי, או שתורת הנסתר סורבה להיכנס לישראל בגלל דתו. פסיקה זו כוונה נגד יהודים המאמינים שישוע הוא המשיח היהודי. החוק נועד להרחיק יהודים משיחיים מישראל. כמה מוזר. היטלר לא עשה את ההבחנה הזאת. יהודי שהאמין בישוע עדיין היה נשלח לתאי הגזים.

עוינות זו כלפי הרב היהודי, ישוע, הייתה הסיבה לכך ש"מסילת הרכבת התחתית" השנייה התפתחה בסוף המאה ה-20. ללא טכנולוגיה מודרנית, התהליך שלנו לעזור למאמינים יהודים לעלות לארץ היה מייגע, אבל כיום ישנם כמה עשרות אלפי ישראלים שמאמינים בישוע כמשיח שלהם. רבים, אם לא רובם, הם פרי המאמינים היהודים הראשונים שקיבלו אזרחות ופעלו לבניית התנועה המשיחית. אם היו נשאלים זאת בפה מלא, יהודים מאמינים לעולם לא ישקרו לרשויות הרבניות בנוגע לאמונתם, אבל עם קצת אימון, אנחנו ועוד כמה מאמינים ישראלים הצלחנו לעזור להם לתמרן בתבונה וביושר דרך המלכודות של תהליך ההגירה.

ארי ושירה סורקו-רם בשנות ה-80

גרי ושירלי

באמצע שנות השמונים, גארי ושירלי ברספורד היו שניים מהמספר הגדל והולך של מאמינים יהודים שניסו להיענות לקריאה לעלות לישראל. השניים, שנולדו וגדלו כיהודים מכל עבר, הפכו למאמינים בזמן שחיו בזימבבואה כאשר התיידדו עם גבר ואשתו, שהיו המאמינים היהודים היחידים הידועים בכל המדינה באותה תקופה. כשבני הזוג ברספורד למדו את התנ"ך שלהם, הם למדו שבאחרית הימים היהודים יחזרו לביתם העתיק. בסופו של דבר הם החלו להרגיש את המשיכה כלפי ישראל, אם כי שירלי נרתעה בתחילה מכמה שישראל הייתה פרימיטיבית בהשוואה לזימבבואה באותה תקופה!

למרבה הצער, כאשר הם החליטו לבסוף לעשות את המעבר, אחד מילדיהם הבוגרים התנגד לאמונתם ודיווח על כך לפדרציה היהודית. כך החל כדור השלג שיהפוך לפסיקה היסטורית של בית המשפט העליון נגד יהודים מאמינים בישוע.

במשך מאות שנים המסורת היהודית הגדירה אדם כיהודי אם אמו יהודייה, למרות שבתקופת התנ"ך יהודי היה ידוע בזהות אביו. בטוויסט מוזר של אירוניה, בני הזוג ברספורד לא יקבלו אזרחות כיהודים מאמינים משום שלשניהם היו אמהות יהודיות. אילו אפילו אחת מאמותיהם הייתה גויה, לא היה מעמד רבני שיאמר שכיהודי הם עזבו את הדת היהודית!

ארי (משמאל) עומד ליד שירלי וגארי ברספורד כשהם מתכוננים לאירוע קהילתי במרכז השירות של מעוז

אנחנו מתערבים

כשגרי ושירלי עלו במקור לישראל, הם הצטרפו לקהילה שלנו ברמת השרון וארי ואני היינו מעורבים מאוד במקרה שלהם. "אתם צריכים להילחם בזה", אמרנו להם. "אפילו יהודים החיים בחטא חמור נחשבים יהודים. אם הרשויות הרבניות יצליחו להתחמק מלקבוע שאמונה בישוע המשיח הופכת יהודי ללא-יהודי, המשמעות עלולה להיות השבתה מוחלטת של ההגירה של יהודים משיחיים שכל פשעם הוא אמונתם במשיח יהודי שמנהיגים רבניים שנאו במשך אלפי שנים".

ללא כל מעמד חוקי בארץ, בני הזוג ברספורד שהו בישראל כתיירים בלבד ונאסר עליהם לעבוד, ולכן כתבנו על המקרה שלהם בהרחבה ועזרנו לגייס כספים לכיסוי הוצאותיהם המשפטיות. מאמינים ברחבי העולם התגייסו בתפילה ובתמיכה כדי להשאיר אותם בישראל. כשהבין את חומרת המצב, עורך הדין ג'יי סקולו ניסה לעזור לנו עם עצות בזמנו. זה היה גדול יותר מזוג אחד; זה היה אתגר שהיה צריך להתמודד איתו.

תנופת התפילה המאוחדת למקרה הן על ידי המקומיים והן על ידי מאמינים בחו"ל הייתה הגדולה ביותר שידענו, ולכן היא הייתה כה מוחצת כאשר ניתנה פסק הדין של שופטי בית המשפט העליון ביום חג המולד 1989 השולל את אזרחותם של בני הזוג ברספורד. עם זאת, ישראל אינה מדינה לחלשים והיינו נחושים להמשיך להילחם איתם. המשכנו לממן את התיק של בית המשפט של ברספורד בערעור נוסף. אך לאחר כמעט שש שנים של עיכובים בבית המשפט, ב-2 ביולי 1992, פסק בית המשפט העליון נגד בקשתם של בני הזוג ברספורד לקבל אזרחות בפעם האחרונה.

בית המשפט דרש 6,250 דולר ממשפחת ברספורד ומשתי משפחות נוספות שסורבו גם הן - כי הפסידו בתביעה! שותפינו הנפלאים ב"מעוז" לא אכזבו את החלוצים המשיחיים הללו, ויכולנו לשלם את מלוא הסכום.

אבל אמונה היא דבר מצחיק. ותפילות שאולי נראות ללא מענה אינן נעלמות. לראשונה גברה המודעות ליהודים משיחיים בישראל. בנוסף, נוצרים בכל רחבי העולם שמעו לפתע על זהותם הייחודית של היהודים שקיבלו את ישוע כיהודים. בני הזוג ברספורד קיבלו הזמנות ממדינות רבות למסור את עדויותיהם ולהסביר את היהדות המשיחית.

 

מאמינים ישראלים הפגינו מול משרד ראש הממשלה למען משפחת ברספורד. באותו יום קיימו פעילי חמאס הפגנה מצדו האחד של הרחוב ומעברו השני היו יהודים דתיים בדרישה שרמת הגולן תישאר חלק מישראל. למרות שעיתונאים הגיעו לסקר את המחלוקת על הקרקע, המאמינים הישראלים מצאו את עצמם בין שני המחנות וכך סיקרו את עצמם בתקשורת ברחבי העולם, פשוטו כמשמעו.

תפילה שנענתה – דרך ה'

ייתכן שחלק מהתפילות נענות מיד ובאורח נס, בעוד שאחרות נענות בדרכים שונות לחלוטין, שלא כצפוי. למרות שהפסדנו בתביעתם, עד שנפסק פסק הדין נגד משפחת ברספורד, ידיה של ישראל היו מלאות בקרוב למיליון יהודים רוסים שהציפו את הארץ. (לא מעטים מהם נולדו מחדש לאחרונה באסיפות התעוררות ענקיות ברוסיה!)

זרם זה גרם לכך שהפקידים, שנהגו להעסיק את עצמם בחקר אמונותיו האישיות של כל אחד, היו עסוקים מכדי לעשות דבר מלבד לנסות לתעד את הצונאמי של העולים מרוסיה הנוהרים פנימה דרך שערי ישראל. חודשים ספורים לאחר ההחלטה ההיסטורית נגד הלגיטימיות של ישוע כאמונה יהודית, יהודים משיחיים רבים מהמערב הצליחו גם הם לקבל את אזרחותם. למעשה, בשלב מסוים, כל כך הרבה מאמינים קיבלו אזרחות שהיינו צריכים לחפש בכל מקום כדי למצוא מקומיים שיבואו לצדם ויעזרו להם להיטמע.

אחד מאותם אנשים שהגישו מועמדות היה מייקל (שם בדוי) ומשפחתו. מנהיג משיחי בעל פרופיל גבוה הגיע ראשון כדי להגיש בקשה לאזרחות, והיה אמור לחזור עם שאר בני משפחתו בתוך זמן קצוב. הוא ואשתו שרה (שם בדוי) תכננו את הנסיעה החשובה חזרה כדי לקבל את אזרחותם. עם זאת, ימים ספורים לפני הטיסה, מייקל שבר את רגלו ולא יכול היה לצאת למסע.

זו הייתה ההזדמנות היחידה שלהם למשפחה לקבל אזרחות, מכיוון שלא היה להם כסף בלתי מוגבל לחזור ולהתחיל את התהליך מחדש. אז שרה באה לבד. כמובן, אם ישראל היא משהו, היא מדינה עם היצע אינסופי של מכשולים. לכן, למרות ששרה דחפה וטסה בכוחות עצמה, עם הגעתה, היא התאכזבה מאוד לגלות שכל משרדי הממשלה פתחו בשביתה ממושכת.

שרה ואני התפללנו ברצינות. החלטנו ללכת למשרד ההגירה בכל מקרה. הגענו בשש בבוקר כדי לעמוד בראש התור במגדלי שלום בני 34 הקומות, אז הבניין הגבוה ביותר, לא רק בתל אביב, אלא במזרח התיכון כולו. משרדי ההגירה היו שם, אבל החדשות הודיעו לציבור שהם לוקחים רק מקרי חירום.

מיליון רוסים הציפו את ישראל בתוך שנים ספורות עם נפילת ברית המועצות. בואם סימן תפנית בתחומים רבים בתרבות ובהתפתחות של ישראל. קרדיט: הספרייה הלאומית

כבר בשעה מוקדמת זו התגודדו המונים מחוץ לבניין, שלא נרתעו מהשביתה שהוכרזה. מדי פעם שומר בדלת הכניסה של הבניין נתן לכמה בכל פעם להיכנס לבניין. נכנסנו.

כשהגענו סוף סוף לקומה הנכונה, המון צפוף של כ-50 איש כבר נחיל את הדלת הנעולה. כל חמש דקות בערך שומר היה פותח את הדלת. האנשים היו צועקים את בקשותיהם והשומר היה מצביע עליהם בתוהו ובוהו ואומר, "לא! אתה לא יכול להיכנס! אנחנו בשביתה!" ונעלו את הדלת. והסצנה תחזור על עצמה.

באותם ימים ישראל לא ידעה דבר על תורים, אז מתחתי את המרפקים והרגליים החוצה ככל האפשר כדי למנוע מהמצטרפים החדשים לנסות להצטופף מולנו. לאט לאט הגענו לקדמת האספסוף. הדלת נפתחה. דיברנו באנגלית! "חירום!" (רגל שבורה היא מקרה חירום, נכון?) "חברה שלי כאן כדי לקבל את האזרחות שלה. בעלה שבר את הרגל ולא יכול היה להגיע, אז זה מקרה חירום!". אחר כך תקעתי את הרגל בפתח.

השומר הסתכל עלינו ונתן לנו להיכנס. הובלנו לכמה אנשים שונים ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו מול פקיד שהחל לחפש את הבקשה של שרה בתוך מסה מבולגנת של ניירות שהיו פרושים על שולחנו. אם הוא לא היה מוצא את הניירות, לא הייתה שום דרך לקבל את חותמת האישור.

ואז פתאום שרה ראתה איך נייר עף לתוך היד שלו בזמן שהוא מיין. היא הסתכלה ולא היה חלון פתוח, אבל נדמה היה שנשיפה של רוח הזיזה אותו – וזה היה היישום שלה.

הפקיד הסתכל על הנייר ואמר: "אנחנו לא יכולים לעבד את זה. אתה אמור לקחת את הילדים שלך איתך כדי שהם יוכלו להישבע..." אבל אז צלצל הטלפון שלו בזמן שפקיד אחר עם ערימת ניירות נכנס בפתח. בזמן שהפקיד שלנו דיבר עם האיש הזה וגם בטלפון, הוא חתם בהיסח הדעת על המסמך ומסר אותו לשרה.

כשלקחנו את המסמכים החתומים לפקיד הסופי, שאלה הגברת: "איפה הילדים שלך?" שרה ענתה: "אמרו לי שאני לא צריכה להביא אותם". היא ענתה: "יש לך תעודת זהות של בעלך?" כשהפקיד הביט בתמונתו, היא אמרה בחיוך, "אה כן! אני זוכרת את בעלך! הוא היה אדם מאושר מאוד!" כשיצאנו ממגדלי שלום, פניתי לחבר שלי ואמרתי: "וואו! זו הייתה הפתיחה של ים סוף!" משפחה יהודית נוספת שנולדה מחדש הגיעה לישראל!

זה היה רק ניסים רבים כאלה באותה תקופה. במהלך השנים הבאות, אלוהים אפשר לזרם של מנהיגים משיחיים משובחים ומאמינים יהודים צעירים להיכנס לארץ – שיעזרו לבנות את הבסיס לתנועה המשיחית שהיום חיה וצומחת.

ארי ושירה בשנות ה-80 תמיד חלמו על העתיד.

הזמן מרפא הרבה דברים, והבן שהסגיר את משפחת ברספורד התנצל מאז. ורק כדי להוכיח שהתפילות הרבות עבור משפחת ברספורד לא רק הביאו תשובות לאחרים, כמה שנים לאחר מכן בני הזוג ברספורד הגישו בקשה מחודשת וקיבלו במהירות ובשקט אזרחות בארץ אבותיהם – ארץ משיחם.

ללא ספק, עדיין נותרו אתגרים ליהודים מהגרים שקוראים לישוע אדונם, אך באופן פרטי, הממשלה, הצבא והתושבים המקומיים החלו להעריך את אופיים הנאמן, שומר החוק והחרוץ של חסידי ישוע היהודים בישראל.

אפילו בימי עזרא ונחמיה, כשהיהודים חזרו לארץ ישראל, חלפו עשרות שנים מרגע הגעת החלוצים הראשונים ועד שירושלים תשוקם לחלוטין והעם יחזור לכתבי הקודש ולמנהגיו העתיקים.

כשארי ואני הסתכלנו לאחור על העשורים שבילינו עכשיו בישראל, יכולנו לומר בכנות, הדרך עוד ארוכה, אבל הושגה התקדמות משמעותית. מלכות אלוהים התקדמה, והוא השתמש בנו, משרתיו, כדי לדחוף קדימה. אבל כשמדובר בכמה מהימים הטובים והגרועים בחיינו – הם עדיין היו לפנינו. רק התחלנו.