Souled Out מגיע לישראל

בקיץ הראשון ש-Souled Out הגיעו לישראל, הם הגיעו עם אוטובוס מלא בבני נוער אמריקאים ומנהיגי נוער. הם היו קבוצת נוער משיקגו בראשות אד וקתי באסלר, והם באו לבלות חודש קיץ שלם בישראל – למצוא דרך לברך את ישראל. המטרה הייתה לפגוש מאמינים ישראלים ולקבל דופק על מה שאלוהים עשה בקרב בני הנוער בישראל באותה תקופה. הם פגשו כמה מאמינים מקומיים – ביניהם הוריי – ארי ושירה.

בקיץ שלאחר מכן הם הביאו אוטובוס נוסף מלא בבני נוער אמריקאים ומנהיגי נוער עם מספיק מקום כדי לכלול כמה מאמינים ישראלים בתוכנית שלהם. שלושה מאיתנו המאמינים הישראלים הצטרפנו – אחי ואני, ועוד ילד בשם סטפן (שעובד איתנו היום באחוות האמנים של מעוז). התוכנית הייתה לצאת לרחובות עם הלל וריקודים כדי להגיע לישראלים רגילים עם המסר של ישוע. עם זאת, עבור Souled Out, לא ייעשה ניסיון להגיע לפני שכל הצוות יקדיש זמן ללמוד על התרבות הישראלית עם אוונגליסט ישראלי מקומי.

בקיץ שלאחר מכן הצטרפו עוד כמה מאמינים ישראלים ובני נוער פחות אמריקאים יכלו להשתלב באוטובוס. בכל שנה שלאחר מכן, המגמה נמשכה – יותר ישראלים, פחות אמריקאים, עד שלבסוף, קצת יותר מעשור לאחר מכן, מושכות ההנהגה הועברו למקומיים כדי להמשיך את העבודה כולה על ידי הישראלים ולמענם. אני לא אגיד שהכל על התהליך הזה עבר חלק; שום דבר בישראל לא עושה. עם זאת, אומר שאני לא יכול לחשוב על עוד משרד "חיצוני" שיש לו השפעה "בזמנו" ו"ארוכת טווח" שהייתה ל-Souled Out על המדינה שלי בגלל הגישה שלהם להגיע לישראלים.

אני לא יודע אם זה היה מכוון מההתחלה, או שהם פשוט הלכו בעקבות אבני הדרך שאלוהים נתן להם בדרך. אבל הדפוס של להביא בענווה את מה שיש להם להציע לעם ישראל מספיק זמן כדי להראות למנהיגים המקומיים איך לעשות את זה (ואז לתת להם להתאים את זה לביטוי ישראלי יותר) הוא ההבדל בין משרדים חיצוניים שמפזרים גשם על הגוף בישראל, לבין אלה שחופרים לנו בארות לשתות לטווח ארוך.

שני (מימין) יוצאת עם חברים מ-Souled Out בשיקגו

השנה שלפני השחרור

זה היה בדצמבר 1995 וחזרתי לישראל. סיימתי קצת יותר משנה של תיכון בעיירה קטנטנה במזרח טקסס – "אוכלוסיית שני שיחים ועץ", כמו שאהבו לומר שם. ההורים שלי הרגישו רחוקים שנה מהעוצמה הרוחנית שישראל תעשה לי טוב, אז הם שלחו אותי לחווה לבני נוער באמצע שום מקום. היה להם רמזור אחד בכל העיירה והמצעד השנתי התארך במה שנראה כמו כמה מאות מטרים מבית הספר דרך הרמזור.

הבנים בתיכון שלי לבשו מכנסי ג'ינס צמודים יותר מהבנות, ואהבו להכניס פחית טבק לכיס האחורי. העובדה שהעיגול העגול הזה מקופסת הטבילה דהה על הכיס האחורי שלהם הייתה תמצית המגניבות. למרות שהעיירה הייתה קטנטנה, התיכון הציבורי, עם יותר מ-1,000 ילדים, היה הגדול ביותר שאי פעם למדתי בו. המבטא הכפרי שלהם היה עבה להפליא ואני זוכר שלפחות פעם אחת טעיתי בשאלות בחידון כי ממש לא הצלחתי להבין מה המורה שלי למתמטיקה אומר.

שמעתי על מעודדות לפני שבאתי לשם, אבל בבית הספר הזה היו גם "בלס". אף פעם לא ממש הבנתי את ההבדל, אבל לבלס היו יותר נצנצים על התלבושות שלהם; הם חבשו כובעי בוקרים נוצצים, תמיד הניעו את ראשם כדי להתחיל בשגרה והיו להם את המקלות ה"קוצניים" האלה שהם זרקו כמו שרואים בהתעמלות באולימפיאדה.

בבית הספר היו ילדים לבנים ושחורים וכולם בעיקר הסתדרו – עד שלא. כשגדלתי בישראל, הבנתי שהעולם מחולק רק לתרבויות ולאזרחים של מדינות שונות. לישראלים – שעלו מכל העולם – היה מגוון רחב של גווני עור, וכך גם הוריי. לכן, מגוון העור בתוך מדינה לא היה משמעותי עבורי כי עדיין לא למדתי היסטוריה אמריקאית. פעם אחת בתור לקפיטריה ציינתי כבדרך אגב שאבי כהה עור ושהוא עשה ספורט "אפרו" בשנותיו הצעירות. כל הילדים השחורים בתור כל כך התלהבו שאבא שלי היה "אחד מהם". זה היה ממש חמוד - כל נער רוצה להרגיש מתקבל לקטגוריה מיוחדת - אבל לא היה לי מושג למה זה כל כך חשוב להם. מבחינתי, הקטגוריות היחידות שנכנסתי אליהן בבירור היו ישראליות ויהודיות – ובקטגוריות האלה הייתי לגמרי לבד.

עד היום אני כנראה האדם היהודי היחיד שרבים מחבריי לשעבר לספסל הלימודים יפגשו אי פעם. ובעוד רבים מהתלמידים והצוות התלהבו מהרעיון ללכת לבית הספר עם ישראלי, מעטים מאוד מהם הבינו שזה אומר ללכת לבית הספר עם מישהו מתרבות אחרת שמעבד את העולם אחרת. ה"ישראליות" הלוחמנית שלי סיבכה אותי לעתים קרובות יותר מאשר לא, ולעתים קרובות ביליתי שעות במעצר בלי שיהיה לי מושג איזה טאבו תרבותי הפרתי. ובכל זאת, עם כל המבוכה, הזמן שלי במזרח טקסס מילא תפקיד מכונן בחיי ובמערכת היחסים שלי עם אלוהים ולא הייתי מחליף את הזמן הזה עבור העולם.

באביב 1996 ביקרתי בישראל בחופשת האביב והשתתפתי בכנס הנוער הלאומי הידוע לשמצה. באותו קיץ חזרתי לישראל לחופשת הקיץ וביליתי חודש בהתרוצצות ברחבי הארץ עם כמה מהאנשים הכי מגניבים ששיקגו ייצרה אי פעם, מבחינתי.

עכשיו היה דצמבר וחזרתי הביתה לתמיד – חזרה לארץ ישראל המאתגרת מבחינה רוחנית. אד וקתי באסלר הזמינו אותי לבלות את חופשת החורף עם משפחתם וכל החברים שהכרתי בחודשי הקיץ בישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לחוות מסורות חג משפחתיות אמריקאיות - והפעם הראשונה שהצטרף אליהם ישראלי. למרות שהסברתי בסגנון המתבגר הישראלי הקלאסי שלי ש"חג המולד היה טיפשי", היו להם מתנות מוכנות לתת לי בזמן שכולם ישבו בג'אמי שלהם בבוקר חג המולד. מעוגת יום ההולדת שהם אפו לישוע ועד לחתולים-עם-גודל-שונה-פעמונים-תצוגה-דבר שצלצלו מנגינות חג המולד, החוויה הייתה סמורגסבורד תרבותי.

כנראה שחזרתי הביתה וסיפרתי על החוויה המרתקת, כי בכל שנה והלאה, בית משפחת באסלר הפך למקום הנחשק עבור מאמינים ישראלים שהוזמנו לחופשת החורף. למען הפרוטוקול, בהיותי יהודי, לא גדלתי עם חג המולד והחוויה לא גרמה לי לרצות לחגוג את חג המולד בהמשך, אבל נהניתי מאוד מהחום המשפחתי שהיה להם להציע ומהאופן שבו הם הקפידו לחגוג את ישוע ואת מוצאו היהודי.

מפגש סולד אאוט בבית הקפה Heart and Soul בשיקגו

Souled Out משפיע על ישראל

חזרתי הביתה כדי לסיים את שנת הלימודים שלי בכיתה י"א, וכשהגיע הקיץ, גם הבאסלרים עם אוטובוס עמוס בני נוער סולד אאוט. היו כמה דברים שהפכו את ביקוריהם למשפיעים כל כך על קבוצת המאמינים הישראלים הקטנה והמפוזרת גיאוגרפית שלנו. ראשית, צעירים ישראלים מאמינים היו רגילים להיות המאמינים היחידים בבית הספר או בעיר שלהם. והם היו רגילים לקהילות קטנות עם הלל פשוט על גיטרה או פסנתר. ובעוד שחלק מ"הקהילות הגדולות" שהיו בהן 50-100 חברים נהנו משיעורים במהלך התפילות לילדים צעירים, לא היו באמת תוכניות לבני נוער. לפתע, עשרות בני נוער שנמכרו ממש לאלוהים הופיעו בפתח ביתנו, הציעו ידידות ואפילו עזרו לנו למצוא חברים מאמינים אחרים במקום. הייתה לזה השפעה של "כוחות טריים" עלינו בישראל.

שנית, מכיוון שזה היה לפני עידן הגישה למדיה באינטרנט, Souled Out הביא הרבה קלטות ודיסקים של מוזיקה נוצרית שהמאמינים הישראלים אפילו לא ידעו על קיומם. זה התגלה כאלטרנטיבה יעילה לנוער מאמין שנאבק עם המשיכה של מוסיקה ארצית מאחדת. שלישית, Souled Out הבינה שבניית מערכות יחסים ארוכות טווח היא המפתח ליצירת השפעה מתמשכת בישראל. לכן, כשהם באו, עשינו יחד הסברה ברחובות, אבל היה ברור שהעדיפות שלהם היא לבלות איתנו, להתיידד איתנו ולעודד אותנו.

אחד מבני הנוער של באסלר נזכר לאחרונה: "אני זוכר שבאחד הביקורים הראשונים שלנו הסתובבנו עם כמה בני נוער ישראלים, כשילד של כומר שאל אותי, 'אתם הולכים לעזוב ולהיעלם בדיוק כמו כל הקבוצות האחרות שמגיעות לכאן?'. היא הייתה כל כך עייפה רגשית מלהתיידד עם בינלאומיים מדהימים שרק הגיעו לזמן קצר ואז נעלמו ללא עקבות. אמרתי לה: 'אנחנו רוצים להיות פה בשבילך הרבה זמן, וכל עוד אלוהים ימשיך לפתוח לנו את הדלת להיכנס לארץ, אנחנו נהיה פה. וכשאנחנו בארה"ב אנחנו יכולים לכתוב ולהתקשר אחד לשני". הם קיימו את ההבטחה הזאת ובאו גם בתקופות של תהפוכות, כשאוטובוסים הופצצו ורקטות עפו מעל. אם כבר, הם הכירו בכך שהמאמינים הישראלים זקוקים להם יותר בזמנים כאלה. הם באו בחופש הגדול, בחופשת החורף - ואז שלחו קבוצות קטנות יותר כל כמה חודשים בין לבין".

במבט לאחור, נראה היה שגורלם של סולד אאוט שזור ישירות בעבודתם בישראל. הם הפכו לקבוצת נוער בונאפידית בשנה שבה החלו להגיע לישראל. ובלי לתכנן את זה, בשנה שבה העבירו את המושכות לישראלים מקומיים, גם העבודה שלהם בשיקגו הסתיימה. ואף על פי שהגיע הזמן שבו הנסיעות לשיקגו וממנה פסקו, אני יכול לומר בוודאות שמאמינים ישראלים רבים בגילי (כולל אני) הם מי שאנחנו היום, במידה רבה בגלל החברויות והחוויות שהיו לנו עם Souled Out.

אד וקתי בסלר עם ארבעת ילדיהם ואייל סורקו-רם (מימין) שבילה איתם שנה בתיכון

איך התחיל סולד אאוט

בני הזוג בסלר נולדו בסלון ביתם כמעט במקרה. לאד וקתי נולדו ארבעה ילדים (אחד מהם אומץ כנער), וכשילדיהם היו מביאים חברים, אד וקתי (או מר אד וגברת ב' כפי שכולם קראו להם) היו מסתובבים ואוהבים אותם. בית משפחת באסלר, ממש מחוץ לשיקגו, נודע כמקום להיות בו אם אתה רוצה לבלות אבל לא בהכרח לצאת. זה גם נודע כמקום שבו ילדים שלא קיבלו הרבה אהבה בבית יכלו ללכת וליהנות מסביבה משפחתית חמה.

עוד לפני נישואיה, לקתי היה לב לישראל והיא אף שקלה לעבור לשם. למרות שזה לא התאים לה לחיות בישראל, זה מעולם לא הפיג את התשוקה שלה לעם ישראל. הטיפול בנוער שנהרו לביתה בא לה באופן טבעי, אבל אימוץ צעירים ישראלים מאמינים הפך לחובה בספרה כששמעה את הייאוש של הורים ישראלים מאמינים. "אלוהים קרא לנו לישראל", קוננו המאמינים הישראלים החלוצים האלה; "עזבנו הכל והבאנו לכאן את המשפחות שלנו. עבדנו ללא לאות כדי לבנות קהילה של מאמינים ולגדל את ילדינו ביראת אלוהים כמיטב יכולתנו. ואז, בגיל 18, אנו נדרשים להקריב את ילדינו; למסור אותם לכמה שנים כדי שישרתו בצבא - סביבה חילונית להפליא ומכלה כל - ונחזיר את הילדים שלנו שבורים וחסרי אלוהים".

בימים שלאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, אד וקתי היו שוב בישראל. אם היה זמן לחוות את העומק של הנוער הישראלי זה היה זה. לאחר מכן, בני הזוג בסלר והורי צעדו ברחבת מרכז תל אביב שבה נרצח רבין, ושם התאספו במשך שבועות ילדים צעירים בוכים, שרים שירים או מדליקים נרות זיכרון ובוהים ללא מטרה בלהבות. היה צריך לעשות משהו כדי לטפל במצבם של בני הנוער בישראל – עתידה של ישראל – והם יתחילו קודם כל בחיזוק מספר קטן של בני נוער ישראלים מאמינים. העיתוי לא יכול היה להיות טוב יותר, שכן הוריי התחבטו מה לעשות איתי ועם אחי (שנאבקו בשנות ההתבגרות שלנו) וכבר תכננו כנס נוער ארצי לאביב הבא. כשאד וקתי שמעו על הוועידה, הם שאלו אם הם יכולים לשלוח את מנהיגי הנוער שלהם להשתתף וללמוד עוד יותר כיצד ישראלים עושים שירות. השאר היסטוריה.

כולם מבוגרים

איתן שישקוף, שעלה לארץ באמצע שנות ה-90 ונטע קהילה בצפון הארץ. עם תשוקה עמוקה להגיע לנוער הישראלי, הוא החל להיות מעורב עם Souled Out בתחילת שנות ה-2000. בסביבות שנת 2005, בני הזוג באסלר הרגישו שה"תינוק" שלהם גדל והגיע הזמן להתחיל ביד. הם בילו את השנים הבאות באימונים, בתכנון אסטרטגיה, והעבירו את כל מה שהם יודעים לאלה שייקחו את המושכות וירוצו עם העבודה היפה שהם התחילו. העבודה תהפוך למאמץ משותף של מנהיגי נוער ישראלים מכל רחבי הארץ עם איתן בראשם. לימים שינה איתן את שם העבודה הנמשכת בישראל עד היום, "קציר" – המילה העברית ל"קציר".