לעולם אל תגיד לעולם לא

ישראל עברה את הגיהנום הראשון שלה באינתיפאדה, שנודעה לשמצה בפיגועי ההתאבדות וההרג שלה. ההתקוממות האסלאמית תפסה את מרכז הבמה ב-1987, והישראלים הרגישו שאנחנו בצל עמק המוות. במשך שנים, כאומה, היינו חיים יום-יום, במצב הישרדותי. ראש אש"ף, יאסר ערפאת, קרא למחבלים המתאבדים ולרוצחיו היצירתיים – ומעולם לא ידעת היכן הם יופיעו. זה היה קצת כמו הקורונה של היום. הסכנה הייתה בלתי נראית – עד שפגעה.

רק 15 שנה קודם לכן חתמה ממשלת ישראל על הסכם ג'יבריל, שבמסגרתו שוחררו 1,150 מחבלים פלסטינים תמורת שלושה חיילים ישראלים. רבים מאותם טרוריסטים הפכו לעמוד השדרה של הנהגת האינתיפאדה הראשונה.

מסיבה בלתי נתפסת כלשהי, ההיסטוריה מתעדת שהאינתיפאדה הראשונה נמשכה שבע שנים. המציאות עבור אלה מאיתנו שחוו את זה הייתה שמחבלים תקפו אותנו עם פצצות וסכינים ומכוניות וטרקטורים במשך כ-20 שנה. עם זאת, במהלך שבע השנים הראשונות נהרגו 233 אזרחים ישראלים ו-60 חיילי צה"ל מפצצות בלבד. 1,400 אזרחים ישראלים ו-1,700 חיילים נפצעו.

זו הייתה רק ההתחלה. מטרתו של ערפאת הייתה להפוך את החיים בישראל לבלתי נסבלים. הטרור יכול לפגוע בכל מקום. רוב האנשים הפסיקו לנסוע באוטובוסים, שהיו פגיעים במיוחד. הסענו את הילדים שלנו לכל מקום. הבית שלך היה המקום הכי בטוח שיכולת להיות בו.

כשיצחק רבין נבחר לראשות הממשלה ב-1992, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, הוא החל לגבש תוכנית להפסקת האלימות ולהקמת מדינה פלסטינית. תוכניתו התבססה על עשיית שלום עם יאסר ערפאת. צוותו של רבין ניהל איתו משא ומתן חשאי ורבין חתם על הסכם אוסלו א' הידוע לשמצה ב-1993. האלימות הייתה כה קמלה, שאפילו ישראלים שהיו ציונים חזקים החלו לחשוב שאם חלוקת הארץ תביא להפסקת האלימות, אולי זה כדאי.

אבל עבור גוף המאמינים הישראלי הקטן, זו הייתה תקופה קשה מבחינה רגשית. אנו, שהאמנו בתנ"ך, ידענו שאלוהים נתן את פיסת הארץ הקטנה הזו לעם היהודי כברית נצחית. ועכשיו ראש הממשלה שלנו היה נחוש למסור את "הרי ישראל" כדי ליצור אומה אסלאמית. הוא למעשה הכריז שהתנ"ך אינו שטר הקניין של ישראל.

בסופו של דבר, הכל היה לחינם. הסכמי אוסלו היו הכל תן ולא קח. לאט לאט זה התאדה והמשכנו לסבול את ההתקפות האלה עד שהממשלה שלנו בנתה לבסוף חומה שתפריד בין האוכלוסייה הפלסטינית לבין ישראל גופא. אבל זה יגיע הרבה יותר מאוחר.

ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ואש"ף יאסר ערפאת לוחצים ידיים לאחר חתימת הסכם אוסלו הראשון עם הנשיא ביל קלינטון בשנת 1993. קרדיט: Shutterstock/Mark Reinstein

למצוא את מקומנו

בשנת 1991, לאחר שנתיים בארה"ב, התחלנו לנסוע מדי שבוע לקהילה בירושלים, והמשכנו בתוכניתנו לעבור לאזור ירושלים (ראו אפריל 2021 MIR המלחמה, המהגרים ומרכז ההדרכה לסיפור). אבל כשהבנו שנישאר ברמת השרון, פרבר של תל אביב, התחלנו לחפש מקום להתפלל בו בתל אביב. היו כמה קבוצות חלוצים גדולות באזורנו, ולבסוף בחרנו קהילה מלאת רוח ביפו, בראשות דוד לזרוס.

הייתה נוכחות חזקה וחופש פולחן. השירותים תורגמו למספר שפות כדי להכיל את העולים החדשים הרבים. דוד היה גם מעודד נלהב של קריאתנו לבשר וללמד. ארני ויונית קליין עלו לאחרונה לישראל והפכו לשותפינו הקרובים. יחד חלמנו ותכננו דרכים יצירתיות להגיע אל תל אביב האבודה.

מנהיגים מכל רחבי הארץ נהנים משיתוף ובניית מערכות יחסים חדשות

לשרת את החלוצים המשיחיים שלנו

למרות העול התמידי שלנו על האובדים, יכולנו לראות שיש צרכים בתוך הקהילה המשיחית המקומית. הכרנו רבים מהמנהיגים וראינו את מאמציהם הנלהבים לבנות את הממלכה. התפללנו להזדמנויות לשרת את הגוף בישראל כאשר הפתעה נפלאה מקליפורניה נפלה על ברכינו. בשנת 1994, כומר בעל חזון, טום בארקי, הציע ללמד בכנס בן שלושה ימים בישראל. הוא ביקש שנזמין כל כומר ומנהיג בישראל יחד עם בני זוגם למלון מקסים בהרצליה, צפונית לתל אביב, כל ההוצאות שולמו!

חלק מהמנהיגים המקומיים מעולם לא היו במלון בחייהם! תום ברקי שירת מלבו מאה מנהיגים ונשותיהם, כולל נציגות נפלאה של מנהיגים מהקהילה הערבית נוצרית. (זו הייתה תחילתם של קשרינו ההדוקים עם כמרים ערבים רבים.)

מהמשוב, הכנס היה הצלחה גדולה. הרעב שראינו על פניהם של אחינו ואחיותינו הישראלים גרם לנו להבין שלחלוצי אלוהים בישראל, ובמיוחד להנהגה המשיחית שנאבקה לעתים קרובות כנגד כל הסיכויים, לא הייתה הזדמנות לקבל עידוד והזנה רוחנית.

מנהיגים נאמנים אלה ספגו אותו, נחו, קיבלו את דבר אלוהים וזכו לשיתוף נפלא. הם הגיעו מנקודות מבט תיאולוגיות שונות, ורבים מהם יצרו חברויות חדשות ומתמשכות בוועידה זו.

בכנסים הבאים שאירחנו, הכומר ג'ק הייפורד, גם הוא מקליפורניה, היה הנואם המרכזי שנתיים ברציפות. הכומר ג'ק מימן מחצית מהעלויות, ומעוז העלה את החצי השני. לאחר האובדן קורע הלב של הקהילה שלנו בזמן שהיינו בארה"ב בגלל הצורך של בננו בחינוך מיוחד, התעודדנו מאוד לראות את ההשפעה המאחדת שכנסים אלה יצרו.

אייל פרידן מחקה את תפקיד "המחפש" בהסברה בתל אביב

לרוסיה באהבה

בסתיו 1994 הוזמנו לרוסיה, שם ניצח יונתן ברניס על קונצרטים משיחיים ענקיים עם עשרות אלפי יהודים ולא יהודים שבאו אל האדון. הוא אירח קונצרטים בערים רבות ברוסיה, וראה לפחות 250,000 נענים להזמנות לעמוד בציבור ולהתפלל. מתוך כרטיסי המעקב, 50% היו יהודים או שהיה להם לפחות סב יהודי אחד. ג'ונתן הבין שכדי לקיים את ההתעוררות המדהימה הזו, עליו ליצור מודלים של חניכות.

בית הספר הראשון שלו לתנ"ך נפתח בסנקט פטרבורג עם 108 תלמידים. (רבים מהמאמינים היהודים החדשים הללו עלו מאוחר יותר לישראל והפכו למנהיגים בתנועה המשיחית.)

יהונתן הזמין אותנו ללמד בבית הספר החדש שלו לתנ"ך. בילינו שם שבוע ושפכנו עליהם כל מה שיכולנו. לימדנו אותם אמיתות יסוד של כתבי הקודש – מאברהם דרך משה ועד ישוע המשיח! כשאמי (פרידה לינדזי) שמעה על מה שקורה, היא התקשרה אלינו והתעקשה שנעבור לרוסיה לזמן מה כדי לעזור לתלמידים את המספר העצום של מאמינים חדשים בגלל הקציר המסיבי שהתרחש באותו רגע.

קטע מהמדרגות העמוסות בדיזנגוף שבו ישבו ישראלים מרותקים לכל אורך המצגת

העיר האבודה תל אביב

אבל התשוקה שלנו לאבודים תמיד הפנתה את ליבנו לשאול את אלוהים, איך נוכל להגיע לכבשים האבודות של תל אביב? כשחזרנו לארץ התחלנו לתכנן מצגת מוזיקה ודרמת רחוב עם השותפים שלנו ארני ויונית שלנו. היינו מצלמים את ההסברה הכי גדולה שידענו ליישם – בכיכר דיזנגוף המפורסמת.

הלילה הראשון הגיע. הקמנו את ה"במה" שלנו על המדרכה. רמקולים, מיקסרים, אורות, כלי נגינה. הרקע היה תלוי בין שני עצים. המדרגות שלפנינו יצרו אמפיתיאטרון טבעי המוביל למזרקה. אוטובוסים ומכוניות העלו עשן וצופרים. סביב כיכר העיר הגדולה בלב תל אביב, החנויות הקטנות מכרו פלאפל, פיצה על לחם ערבי, שייקים ושווארמה - כבש על המדף. כשהדלקנו את אורות הבמה, החל קהל להתאסף.

בינתיים, במרחק שני רחובות משם, בחנות הספרים המשיחית ומרכז הקירוב דוגית של אבי מזרחי, הוא וקבוצת מתנדבים – מוכנים לחזות ולשתף – התאספו בין השעות 17:00-19:00 כדי להתפלל לקירוב באותו ערב. בשעה 19:00 הם הגיעו לרחבה, שם היו מתפללים עד שעת ההתחלה. מפגיעים הגיעו מכל רחבי הארץ.

בשעה 20:00 הלהקה שלנו התחילה לנגן ותוך דקות המדרגות היו מלאות. אפילו מעל, לאורך המעקה, אנשים עמדו רחוק ככל האפשר כדי שיוכלו עדיין לראות את ה"הצגה". לא נשאר אף נקודה. למעשה, אנשים ניסו לדחוף פנימה, אבל לא הצליחו.

כשארני החל לנגן בסקסופון שלו, "Who is like thee O Lord", האוויר התחשמל. להקת אד-הוק שלנו ניגנה עוד כמה שירים. מנהיג החלוצים, איתן שישקוף היה על התופים ואני על הקלידים. עם בנדנות וכובעי בייסבול, לא הקרנו "דת". הקהל לא ידע שאנחנו מציעים את המוזיקה הזו כהלל למלכנו, אבל הם אהבו אותה.

לשיר האחרון שלנו, ארני, עם קולו בסגנון בוב דילן סגר את הפזמון האחרון עם (תרגום מעברית):

– הם מתו במדבר,

– הם מתו בגלות,

– אנחנו מתים בארצנו,

– אנחנו מתים בנפשנו.

מיד החלה הדרמה בכיכובו של אייל פרידן, מנהיג משיחי שהיה גם רקדן מקצועי. הוא חיקה את סיפורו של "מחפש" שמנסה את כל מה שיש לעולם להציע לפני שלבסוף, על סף ויתור מוחלט, הוא פונה לאלוהים. בסוף הדרמה, "המחפש" הציב מראה גדולה לקהל של כולם, החל מקונים יומיומיים, דרך מכורים לסמים ושיכורים, ועד חיילים, יאפים חסרי בית ואפילו ניצולי שואה. ארי קם ודיבר על איך אלוהים מביא חופש משעבוד לחסרי תקווה.

מאמינים מכל רחבי הארץ באו לחזות באירוע ולהיות זמינים לחלוק את לחם החיים עם הרעבים. הם ישבו בין הקהל, ולאחר שהדרמה הסתיימה, יזמו שיחות עם האנשים על המדרגות. בלילה השני הזמנו את המעוניינים ללכת לבית הקפה דוגית במרחק כמה רחובות משם. עשרים וחמישה ישראלים הגיעו עם אבי מזרחי וחיכו להושיב את האנשים ולתת להם חומרים לקריאה. בלילה השלישי היה שיטפון שלם של אנשים שניסו להיכנס לדוגית. במהלך שלושת הלילות, יותר מ-300 תל אביבים הגיעו לדוגית כדי לשמוע עוד על ישוע.

כל כיסא ושולחן (שנמסרו רק שעות קודם לכן) היו מלאים באנשים רעבים שדיברו על שברון הלב שלהם והקשיבו לחדשות הטובות על דמו הגואל של ישוע המשיח. בין 800 ל-900 איש ישבו בדרמה המוזיקלית בת 30 הדקות וקראו לחזרה בתשובה, והסבירו כיצד המשיח שלנו מחזיר אותנו לאלוהים.

יותר מתריסר כמרים ומנהיגים מתל אביב, נתניה, חיפה וירושלים השתתפו במפגש. זו הייתה נקודת מפנה עבורנו. מלבד הקירוב שתכננו בעצמנו, שיתפנו פעולה בפעילות משותפת עם חברים נוספים בגוף בישראל. מה שכולנו הבנו והתברר עד כאב, הוא שלא היו מספיק פועלים כדי לקלוט את הקציר הזה.

באוקטובר 1994, חצי שנה אחרי הפנייה הראשונית שלנו, מחבל מתאבד פוצץ את עצמו באוטובוס שעבר במקום שבו היינו ברחוב דיזנגוף. 21 ישראלים וזר אחד נהרגו.

ידענו שאנחנו זקוקים לעזרה אלוהית אם אנחנו מתכוונים לעשות הסברה ברחוב בסביבה מסוכנת זו. לכן החלטנו לצום שלושה ימים בחודש, במשך שישה חודשים החל מדצמבר 1994. קראנו לקוראי "מעוז" ולכל מי שרוצה להצטרף אלינו. רבים כתבו שהם יתפללו ויצומו איתנו.

בית הקפה דוגית היה עמוס עד גדותיו במשך שעות בישראלים ששאלו שאלות על הדרמה שזה עתה ראו

החלטות שיש לקבל

בחודש מאי 1995 העלינו יחד עם שבע קהילות שתי הצגות בירושלים, בנסיבות מעט שונות. העובדה שההופעות האלה נעשו בכלל הייתה נס גדול בירושלים העוינת. אבל ידענו שרבים מקוראינו צמו והתפללו הן עבור הכנסים שלנו והן עבור הושטת היד.

המצב הביטחוני בארץ הלך והידרדר. אף פעם לא ידעת איפה יהיה הפיגוע הבא. באחד מדו"חות מעוז ישראל משנת 1994 כתבתי: "הישראלים נעשים נואשים יותר, שבורים יותר ופתוחים יותר לחזור לאלוהים. זה הזמן". אחדות גדולה החלה לפרוח מהזמן שבילו יחד מנהיגים בוועידות המנהיגות. עכשיו הגיע הזמן שהפירות יגיעו מהרחובות האלה.

בקיץ קיימנו עוד שלושה לילות של דרמה מוזיקלית בלב תל אביב. זה היה אפילו יעיל יותר מאשר בשנה הקודמת. אבל לא ראינו איך אפשר לטפל בכל האנשים המתעניינים האלה – חלקם באמת מחפשים. הייתה צריכה להיות קהילה ישראלית שתהיה כולה בשפה העברית, שמטרתה להביא ישראלים אבודים לאמונה, ואז לעבוד איתם כדי להביא אותם יציבים לדבר אלוהים ומוכנים להכפיל את עצמם. אבל הבטחנו לעצמנו לעולם לא להיות שוב רועה קהילה.

ארי ושירה אירחו את ג'ק הייפורד בשניים מכנסי המנהיגים הארציים שלהם

אתם חלוצים – כל כך חלוצים!

לילה אחד ארי ואני ישבנו בסלון שלנו. הסתכלתי עליו ואמרתי, "ארי, האם חשבת פעם להקים קהילה נוספת?" הוא הביט ישר קדימה ואמר, "חשבתי על זה."

שוחחנו עם פול ליברמן, ידיד מזה כמה עשורים וחבר הנהלת מעוז. מלבד היותו מנהיג משיחי של קהילה בארצות הברית ולאחר מכן בישראל, הוא היה איש עסקים ואסטרטג מצליח מאוד.

הוא אמר לנו: "אתם הייתם חלוצים במספר משימות מאלוהים. לדוגמה, היית חלוץ בסיוע ליהודים משיחיים רבים לעלות ארצה, בידיעה שהממשלה מתנגדת מאוד לאמונה בהגירה.

כינסת מנהיגים ישראלים ברחבי הארץ לשבת תחת שרים שיש להם הרבה ניסיון וחוכמה לשמוע מאלוהים. פעלת גם לקידום אחדות בקרב מנהיגינו החלוצים, הפרוסים ברחבי הארץ, בכך שעזרת להם להכיר זה את זה".

לדבריו, "כיום בישראל יש קהילות בשפות רוסית, אנגלית, אתיופית, ערבית ואפילו ספרדית. אבל יש מעט מאוד בשפה העברית בלבד.

תמיד רצית להשתתף בפריצת המחסום התרבותי הישראלי שיהודים המאמינים בישוע הם תופעה מערבית זרה לחלוטין. ואני יודע שהתשוקה הכי גדולה שלך תמיד הייתה להגיע לישראלים ילידי הארץ. לכן המשימה שלכם צריכה להיות להרים קהילה דוברת עברית מלאת רוח, לתרגל את מתנות הרוח ולחגוג את החגים היהודיים התנ"כיים, כך שכאשר מאמינים ומחפשים חדשים יבואו לתפילותיכם, הם ירגישו לגמרי בבית עם השפה והתרבות."

הפיל שבחדר

כשפאולוס אמר לנו את הדברים האלה, ידענו מיד שהוא נתן לנו התגלות. בדיקת מציאות. היינו רגילים לעשות המון דברים בו זמנית. ליבנו חשב ללא הרף על דרכים רבות לעזור לבנות את מלכות אלוהים בישראל. אבל פול האיר קרן לייזר על הרצון העמוק ביותר שלנו, להתמקד בפיל שבחדר! היו לנו פקודות הצעדה שלנו ומשימת הממלכה שלנו.

שוחחנו עם כמרים של הקהילות באזור תל אביב, והבהרנו להם שאנחנו מרגישים שאנחנו עומדים להקים קהילה חדשה "בשפה העברית בלבד" ברמת השרון, עם לב לבישור והכשרת מאמינים חדשים. כולם בירכו אותנו ועודדו אותנו להתחיל.

יחד עם הצוות הקטן שלנו, ארני ויונית, ועוד מאמינה ישראלית אחת, הרוקחת חנה, קהילת רמת השרון תקיים את פגישתה הראשונה ב-24 בספטמבר 1995, ערב חג החצוצרה, הידוע גם כראש השנה הישראלי תשנ"ו. קהילה זו תשנה בסופו של דבר את שמה לתפארת ישוע (תפארת ישוע).

ביום שבו נולדה קהילתנו, נפגשו ראש ממשלת ישראל רבין וערפאת במצרים וחתמו על הסכמי אוסלו ב', כשהם מגבשים לראשונה על הנייר את כוונתה של ישראל למדינה פלסטינית עתידית. החודשים הבאים יוכיחו מהר מאוד איזו טעות הייתה החתימה הזו.