ניצוץ בחשיכה

ראש הממשלה יצחק רבין, איש השלום, נאם בעצרת השלום הגדולה בחייו. הוא נערך במרכז תל אביב ברחבת מלכי ישראל במוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995. למעלה מ-100,000 מעריצים באו לחגוג את בוא השלום למדינה היהודית, הנתונה תחת מצור מטרור מתמיד. אחד משירי העם השנויים במחלוקת של ישראל בשנות השישים, "שיר השלום" הופיע בתוכנית (מילותיו קראו תיגר על האדרת המאמצים הדתיים וניצחון במלחמה). רבין לא היה זמר – במיוחד לא בציבור. אלא שהערב הוא הצטרף לאחד מאמני הפופ בישראל, ושר עם הקהל:

תנו לשמש לזרוח ולהאיר עד הבוקר,

טהרת התפילה לא תחזיר אותנו.

מי שהנר שלו כבה והוא קבור באבק,

זעקה מרה לא תעיר אותו, לא תחזיר אותו...

שמחות הניצחון ושירי ההלל לא יעזרו לנו.

אל תאמרו "יבוא יום".

תביאו את היום, כי זה לא חלום.

ובכל הכיכרות, לצעוק רק שלום.

אל תלחשו תפילה,

עדיף שתשיר בצעקה גדולה שיר של שלום.

לאחר מכן קיפל רבין את מילות השיר והכניס אותן לכיס חולצתו השמאלית. הוא הודה לראש עיריית תל אביב שארגן את הפגנת השלום ואמר לו שזה היה אחד הלילות המאושרים בחייו. כמה דקות לאחר מכן, הנייר הזה היה מנוקב על ידי חור של קליע ורווי בדם.

בבוקר יום ראשון, 6 בנובמבר, כאשר השערים היו סגורים לקראת ההלוויה, עשרות אלפים היו ממתינים בתור כדי להיפרד מראש הממשלה שנהרג. ב-20 השעות שבהן שכבה גופתו של רבין בכנסת, ביקרו בכנסת יותר ממיליון ישראלים. בשבעת הימים הבאים יפקדו את הקבר מיליון נוספים – כמעט מחצית מכלל אוכלוסיית ישראל באותה עת.1

נכבדים מ-86 מדינות הגיעו כדי לכבד אדם שהוערך על ידי שליטי העולם כמדינאי דגול. התמונות היו סוריאליסטיות – חוסיין מלך ירדן ומלכתו בוכים; הפאתוס המדהים במילות הפרידה של הנשיא קלינטון "שלום, חבר" שמשמעותו "להתראות, חבר". המחווה לא נעלמה מעיני הישראלים וגם שנים לאחר מכן ניתן היה לראות מכוניות נוסעות ברחובות ישראל עם מדבקות פגוש "שלום חבר".

הזמרת מירי אלוני עומדת בין ראש הממשלה רבין לשר החוץ שמעון פרס כשכולם שרים את "שיר השלום" - דקות לפני היריות.

גן עדן וקללות

זה נראה לנו מוזר מאוד שלמרות שיצחק רבין לא היה ידוע כמאמין שיש אלוהים, אלמנתו, נכדתו ואישי ציבור רבים התייחסו לרבין כאל מי שנמצא בגן עדן. זה היה כאילו האומה הזאת, שרוב חבריה היו אתאיסטים מוצהרים או אגנוסטיקנים, לא יכלה להביא את עצמה ברגע המוות הזה להאמין שזה כל מה שיש.

אבל לחרדים רבים היה סנטימנט אחר; רבים מהם ראו ברבין איום על גורלה של ישראל בשל נחישותו למסור שטחים כדי להעניק מדינה פלסטינית. המתנקש היה סטודנט אורתודוקסי מאוניברסיטה אורתודוקסית עם שני שותפים אורתודוקסים נוספים.

ייצוג נוסף של שנאה היה הטלת קללה אורתודוקסית עתיקה שפורסמה שבועיים לפני מותו של רבין. אנו מצטטים:

"ליצחק רבין אין הרבה זמן לחיות. למלאכים יש את ההוראות שלהם. סבל ומוות מחכים לראש הממשלה', או כך לפחות אומרים המקובלים שקיללו אותו בדופק דנורה – בארמית 'מלקות אש' – על מדיניותו ה'כופרת'. 'הוא מסית נגד היהדות', אומר הרב הירושלמי, לבוש תפילין,2 מקריא את הקללה המפחידה ביותר במסורת המיסטיקה היהודית – מול ביתו של רבין בערב יום כיפור".

"'ועליו, יצחק בן רוזה, המכונה רבין'", נכתב בטקסט הארמי, "יש לנו רשות... לדרוש ממלאכי החורבן שייקחו חרב לרשע הזה... להרוג אותו... על מסירת ארץ ישראל לאויבינו, בני ישמעאל'".

הרב, שלא הסכים לפרסם את שמו אך הזדהה כחבר בתנועת הימין הקיצוני כ"ך, אמר כי הקללה עובדת בדרך כלל תוך 30 יום. קללה זו נעשתה ב-3 באוקטובר. רבין נרצח 32 יום לאחר מכן". 3

עבור רוב הישראלים, לעומת זאת, הרצח היה בלתי נתפס. אנחנו היהודים יכולים לריב ולהתקוטט בינינו לבין עצמנו, אבל עם כל כך הרבה אויבים ברחבי העולם, לעולם לא נפנה בעצמנו. ביום האבל השביעי אמר ממלא מקום ראש הממשלה, שמעון פרס: "מעולם לא ראיתי אבל כזה בקרב עמנו, כפי שאני רואה עכשיו".

כנס התחדשות בירושלים

ג'ון וקרול ארנוט מקהילת Airport Vineyard בטורונטו, נחתו בתל אביב שעות ספורות לאחר רצח ראש הממשלה רבין. בני הזוג ארנוטס, שיש להם אהבה עמוקה לישראל, הוזמנו על ידינו ועל ידי שמונה כמרים ומנהיגים ישראלים לשרת בוועידה בת שלושה ימים בירושלים, 6-8 בנובמבר. במקום זאת, הם הגיעו לאומה באסון.

השאלה היתה, האם בכלל צריך לקיים את הכנס? הרבה תפילות וצום בארץ ובעולם עלו לכנס הזה. האם אלוהים לא הכיר את כל האירועים האלה מההתחלה? איך יכולנו לעשות משהו חוץ מללחוץ? איזו תקווה יש לישראל, מלבד שאלוהים ישפוך את רוחו?

התפילה הראשונה לכמרים ולמנהיגים נקבעה לשעה 13:00. יום שני – השעה המדויקת שבה נלקחה גופתו של יצחק רבין למקום מנוחתה האחרון. כמאה מנהיגים משיחיים שהצליחו לעקוף את הדרכים הסגורות הרבות של ירושלים, התכנסו, ואנחנו ישבנו וצפינו בהלוויה בטלוויזיה שהמלון סיפק. לאחר שהקשבנו למספר נאומים של מנהיגי העולם, כיבינו את הקול מהטלוויזיה, והשארנו רק את פניהם של האבלים כשהם בוכים.

בלב כבד התחלנו להתערב למען עמנו בדמעות ובתחינות לאלוהים שירחם על ממשלתנו ועמנו. התפללנו לתחייה ולישועה שיבואו לישראל – שהם יקבלו לבבות בשר ודם וישוחררו מבתי הכלא הרוחניים שלהם. עבדנו את ה' בשירה ללא כלי נגינה, כמנהג היהודים בעתות אבל. כשהארון הורד לקבר, הגברנו שוב את צליל הטלוויזיה וחזינו בקבורה. ונפרדנו מיצחק רבין, מנהיג האומה שלנו.

למעלה מ-600 השתתפו בכנס בכל אחד משני הלילות שבהם השירותים היו פתוחים לקהל הרחב. איכשהו החדשות יצאו. רבים התייצבו לקבל את ישוע כמשיחם, ורבים קיבלו ריפוי עמוק בחייהם. התפילות נמשכו עד חצות כשבני האדם חיכו לאלוהים. רק בגלל שהמלון כיבה את האורות האנשים הלכו הביתה.

בנם של ארי ושירה, איל סורקו-רם וצ'יפ קנדל (שעובד כיום עם מעוז בבריטניה!) היו בין חברי צוות ההלל בכנס הנוער הארצי הראשון.

קהילת השרון ממשיכה לגדול

חזרנו לקהילה שלנו בלהט חדש כדי להגיע לאומה שלנו. ואלוהים הביא אלינו בנאמנות את צאנו האובדות.

מרים, אנליסטית מחשבים צעירה, החלה לבקר בשירותינו בעידודה של אחותה. היא שיתפה אותנו כיצד חיפשה את אלוהים למרחקים: "חיפשתי אותו בכל מיני קבוצות אורתודוקסיות. לקחתי קבלה (מיסטיקה יהודית); השתתפתי במשך שנתיים בתפילות של חב"ד ושל העדה החרדית בברסלב. אבל מה שהם לימדו לא נראה מציאותי. בעיקר כי ראיתי שהם מדברים לכיוון אחד וחיים אחרת. חיפשתי משהו עמוק יותר".

"אחותי נסעה לארה"ב ועברה חוויה משנת חיים. כשהיא חזרה, היא לקחה אותי לביתו של יעקב דמקני, אוונגליסט ישראלי, שהסביר לי את דרך הישועה. כשאחותי סיפרה לי על קהילת השרון, החלטתי להשתתף".

"אחרי כמה חודשים שקלתי ברצינות שאני שומע את האמת. יום אחד באותה תקופה עמדתי מול הבנק במרכז העיר [תל אביב] ומשכתי כסף מחלון הבנק האוטומטי, כשראיתי חבר. התחלנו לדבר. ואז מצאתי את עצמי אומר, "אה, אני חייב לרוץ", והתחלתי ללכת מהר מאוד למרות שלא ממש התקדמתי לשום מקום. שתי דקות לאחר מכן הגעתי לפינת רחוב צ'רנוקובסקי כשמאחוריי רעם פיצוץ אדיר. עוצמת הפיצוץ פגעה בגבי והתחלתי לרוץ, מפחד להביט לאחור. אני חושב שבפיגוע הזה נהרגו 12 אנשים ו-100 נפצעו. דבר לא נותר מחלון הבנק האוטומטי. ידעתי אז שאלוהים דואג לי. ידעתי עמוק בליבי שישוע הוא המשיח שלי".

מרים הגיעה לתפילת שבת בבוקר שלנו לאחר הפיצוץ והודתה לישוע על שהציל את חייה וקיבלה בפומבי את מתנת הישועה בחינם שלו באותו יום.

עדר ללא הרועה שלו

כשנה לפני כן, ארי ואני פגשנו את אד וקתי באסלר משיקגו, אילינוי. שירות הנוער שלהם התחיל במקרה כשילדיהם המתבגרים החלו להביא את חבריהם. ביתם הפך למעין מקלט לילדים פגועים ומשם התפתחה פעילות נוער. במקרה – או בגורל – הם הביאו חלק מקבוצת הנוער שלהם לישראל והיו בארץ כשרבין נורה.

מכל הדמוגרפיה בישראל, באופן מפתיע דווקא הנוער היה זה שלקח את רצח רבין בצורה הקשה ביותר. קתי ואני הלכנו ברחבה בין אלפי בני נוער שבה התרחש ההתנקשות, המומים ממה שראינו. לילה אחר לילה, גם בירושלים וגם בתל אביב, הגיע עם ישראל מכל קצוות הארץ והעביר את הלילות בקבר וברחבה שבה נהרג; בוכים, שרים שירי עם אבלים של חיים ומוות, מדליקים אלפים על גבי אלפים של נרות, ופשוט יושבים שבעה.4

אף ראש ממשלה ישראלי לא נרצח לפני כן. הג'רוזלם פוסט ציין כי "[ההתנקשות] הפכה את עולמם [של הנערים] על פיו, חרבה, בפרץ אחד אלים של שנאה; יסודות תחושת הביטחון שלהם – מישהו שהם חשבו שתמיד יהיה שם כדי להגן עליהם – נקרעו ללא אזהרה". אינספור המכתבים והשירים היו אישיים להחריד, כאילו נכתבו לסבא אהוב ולא למנהיג פוליטי.5

ההודעות היו פשוטות: "איך יכולת לעזוב אותנו?" "חשבתי שתמיד תהיי כאן," "מי ישמור עלינו עכשיו?" ילדים ישבו על רצפות בתי הספר שלהם, בוהים בנרות הדולקים שלהם. זה היה מבלבל, כי בחיים לא חשנו שיצחק רבין נתפס כאב בעיני צעירי האומה. איכשהו מותו קרע את הריקנות העמוקה של אומה אבודה והילדים נתנו לה ביטוי.

פעילות אחר הצהריים בבניית אמון והפגנת הכוח שמגיע עם אחדות.

אנחנו צריכים להגיע לנוער שלנו

אנחנו עצמנו היינו מלאי צער על הילדים האבודים האלה. "אנחנו חייבים להגיע לנוער הזה", אמרנו שוב ושוב כשצעדנו בין אשכולות נרות הזיכרון לבין קבוצות של בני נוער עם גיטרות. העול היה כבד כפליים כשארי ואני התמודדנו גם עם המאבקים של שני ילדינו, בני נוער שניסו לעמוד מול גל התרבות האתאיסטית והנהנתנית בישראל.

במיוחד באותם ימים מוקדמים של התנועה המשיחית, ילדים למשפחות מאמינות בישראל מצאו לעתים קרובות מאבק מתמשך לשרת את אלוהים. תחושות הבידוד שלהם כמיעוט זעיר נטו לגרום להם לחשוש ואף להתבייש לדבר על אמונתם. הטיפול בסוגיית הבידוד היה מקום מצוין להתחיל בו. לכן, השקענו את כל כוחנו, אמונתנו ותשוקתנו בהכנות לוועידה המשיחית הלאומית הראשונה שלנו לנוער!

לקח כמה חודשים עד שהשותפים של מעוז וחברי הקהילה שלנו גייסו את הכספים לאירוע... כולל מתן הסעות וכיסוי עלויות לילדים שלא יכלו לשלם כדי להשתתף.

120 בני נוער התאספו בקיבוץ בצפון הארץ במשך שלושה ימים ושני לילות במהלך חופשת הפסח. כמה עשרות מנהיגים משש קהילות מקומיות וכמה קבוצות נוער שימשו כוועדה שפיקח על הוועידה. כולנו נשב תחת שירותו האינטנסיבי, הדינמי והמשוח של כומר הנוער סקוט וילסון שהזמנו מדאלאס, טקסס.

עבור בני הנוער, זה היה זמן נפלא לפגוש ילדים מאמינים אחרים בני גילם – מכיוון שרוב הנערים האלה היו המאמינים המשיחיים היחידים בבתי הספר שלהם. להיות עם 120 ילדים שגם הם חסידי ישוע, היה באמת משתה רוחני לכולם ורבים העידו שהכנס עזר להם להבין שאלוהים לא שכח אותם.

120 ילדים ובני נוער בוועידה המשיחית הלאומית הראשונה.

החוויה הציתה את הילדים! כולנו ידענו שזכינו להצצה למה שאלוהים מוכן לעשות עם הנוער שלנו. קיבלנו שיחות טלפון מכל רחבי הארץ מכמרים והורים שסיפרו לנו שילדיהם השתנו מן הקצה אל הקצה. כל מנהיגי הקהילה שהיו מעורבים היו תמימי דעים – היינו במצב רוח מרומם! אבל מה הלאה? הזרעים שנזרעו היו טריים. היה צריך לטפח אותם. התשובה המיידית כבר הייתה בפתח, שכן משרד הנוער של אד וקאתי שנקרא "Souled Out" כבר עשה סידורים לחזור במהלך חופשת הקיץ כדי לבלות זמן עם הנוער הישראלי המאמין! זו תהיה תחילתה של תנועה.

אמרנו ש-120 בני נוער משיחיים השתתפו בכנס. אבל למען האמת היו רק 114, כי שישה מהם עדיין היו בני נוער לא מאמינים שהשתתפו בקהילה שלנו, כולל לימודי התנ"ך השבועיים שלנו לנוער. אלה היו ממש ילדים מהרחוב. הם רצו להשתתף בכנס הזה כי אמרנו להם שהם יפגשו הרבה בני נוער מאמינים בני גילם. אחד מאותם שישה בני נוער יהפוך למנהיג נוער משיחי לאומי, וממשיך לשרת עד היום כזקן הקהילה "תפארת ישוע", הקהילה שהקמנו.

במהלך כנס הנוער פגשנו עיתונאית תל אביבית ששמעה מאחיה המתגורר בקיבוץ שקבוצה מעניינת בשם משיחיים עורכת שם כנס. היא ביקשה להשתתף בחלק מהמפגשים, ואמרה לנו שהיא מוצפת בסיפורים שהנוער הזה מספר לה. היא התרשמה עמוקות לראות את הצעירים הישראלים האלה חיים בשמחה ובאופן עמוק את אמונתם באלוהים באמצעות ישוע. בקיצור, משיחת אלוהים וחסדו היו נוכחים מאוד בכנס הנוער הנפלא הזה. זה היה ניצוץ קטן של תקווה בעונה אפלה של שבר בדור הצעיר בישראל.

אבל כשהגענו לדור הבא, נגענו באזור שגרם פחד גדול לשליט כדור הארץ. ולא היה לנו מושג על תגובת הנגד שעמדנו להתמודד איתה.