איך הכל התחיל

הייתי בן 19 כשנתקלתי לראשונה פנים אל פנים באבנים המסיביות של הכותל המערבי.

השנה הייתה 1959, כשמזרח ירושלים הייתה עדיין בידי הירדנים. באתי לסיור עם הוריי ועוד כמה שרים ידועים. אחד מאותם כמרים שנודע בעוז רוחו פנה אל הקיר והחל להתפלל. "לא, לא, לא!" לחש המדריך המקומי בבהלה. הם יעצרו אותנו אם תתפללו".

הירדנים כבשו את כל יהודה ושומרון במהלך הוואקום השלטוני שנוצר כאשר הבריטים עזבו את האזור וישראל הכריזה על עצמאותה. בין השנים 1948-1967 התקיים חופש דת למוסלמים בלבד. יהודים לא הורשו להיכנס לעיר העתיקה בירושלים – ולא הותרה תפילה לאלוהי ישראל בכותל המערבי.

זה מצחיק את הדברים שאתה זוכר. אני זוכרת שירד שלג ונעלתי סנדלים. אני זוכר כמה צרה נראתה הסמטה במקום שבו עמדנו מול החומה, כי בתים רעועים נבנו במרחק מטרים ספורים מהחומה עצמה. אני זוכר את הסמטאות ואת השבילים החשוכים. אוטובוסים עתיקים דהרו במורד הכביש הראשי וחמורים צעדו לצידם.

ב-1967 תכננו סיור כדי לחזור לירושלים אבל פתאום שמענו שמצרים, ירדן וסוריה תקפו את ישראל. ישבנו דבוקים לרדיו והקשבנו לעדכונים קצרים מדי שעה על המצב. ביום השלישי התחלנו לשמוע דברים מדהימים. ישראל כבשה את העיר העתיקה עם הכותל המערבי! בימים החמישי והשישי הם כבר דחפו את סוריה אל מעבר לרמת הגולן. תוך שישה ימים הסתיימה המלחמה.

הייתי מעז לומר שאף ישראלי לא התעורר באותו יום שני, מתוך מחשבה שעד שבת הוא יוכל להתפלל בכותל המערבי החיצוני של בית המקדש העתיק שלו. אף אחד, אולי, חוץ מאישה בשם נעמי שמר, שחודש לפני שחרור ירושלים הוציאה את מה שיהפוך לשיר אייקוני בשם "ירושלים של זהב", שבו דיברה על נסיעה לים המלח דרך מזרח ירושלים ומעבר דרך יריחו. זו לא תהיה הפעם היחידה שהיא תכתוב שיר מקדים.

באוקטובר של אותה שנה הגיע הסיור שלנו לישראל. ובדיוק כמו שניבא השיר, האוטובוס שלנו נסע על הכביש החדש והנגיש מירושלים ליריחו ליד ים המלח. המדריך הישראלי שלנו היה נהג טנק והשתתף בניצחון בגולן. הוא לקח אותנו למקומות ברמת הגולן שבהם היחידה שלו התעמתה עם הסורים. הוא הראה לנו את אחד הטנקים השרופים שהגיעו לגבול הגליל מוכן להרוס כפרים ישראליים. אפשר היה לראות שזה טרי במוחו כשהוא תיאר את תנועות הטנקים שלו המתמרנים נגד טנקי האויב. הוא סיפר לנו איך בשלב מסוים הסורים הוכו כל כך קשה שהם קפצו מהטנקים שלהם והתחילו לרוץ חזרה לכיוון סוריה.

שירה ואביה ביקרו במצרים במסגרת סיורם בישראל.

הביקור שלי בכותל המערבי, שנודע במהרה בשם הכותל המערבי לאחר איחוד ירושלים, היה חוויה שונה לחלוטין מהביקור הראשון שלי. ישראל פינתה את הצריפים שסתמו את החלל הגדול ויצרה רחבה גדולה מול החומה. אזור זה, שהיה חשוך ומלוכלך מבחינה חזותית במשך מאות שנים, הוצף באור. אפילו יהודים לא דתיים סיפרו שהרגישו את גורלם באוויר כשפינו את ההריסות. המדינה הייתה באופוריה. הם דיברו על "ימות המשיח" כאן. הם גם היו גאים מאוד בהישג המדהים של צבא ההגנה לישראל. מדבקות פגוש היו בכל מקום עם הכיתוב "כבוד לצה"ל".

הסיור הסתיים והקבוצה שלנו חיכתה מחוץ למלון עם התיקים שלנו לאוטובוס. זה התעכב משום מה, וכשישבתי ושוחחתי עם אבא שלי הוא שאל אותי, "למה שלא תעשה סרט תיעודי על הנבואות שהתגשמו עם ישראל שכובש מחדש את העיר העתיקה בירושלים ואת בית המקדש אחרי כמעט 2,000 שנה?"

אבא שלי אהב את ישראל, ואני בדיוק סיימתי סרט דוקומנטרי במקסיקו. אז אני מניח שזה היה טבעי לחשוב על פרויקט כזה. אישה שכיבדתי אמרה לי שנים קודם לכן ש"נקראתי" לישראל, אבל באותה תקופה ישראל הייתה מדינת עולם שלישי ולא היה לי עניין לחיות בה. עם זאת, היה משהו מיוחד בתרבות – שבה ילדים בגילאי 18-21 בדיוק נלחמו מלחמה על עצם הישרדותם. הייתה להם רצינות לגביהם, שלא ראית במדינות המערב. עד שהגיע האוטובוס החלטתי להישאר עוד כמה שבועות ולצלם את הסרט התיעודי.

במשך שנים, עד 1948, יהודים היו מצטופפים בחלל הצר שלפני הכותל המערבי כדי להתפלל. (קרדיט: ויקיפדיה)

הייתי צריך לדעת ששום דבר בישראל לא קורה בעוד כמה שבועות. לקח לי שנה לעבוד על התסריט. היו כל כך הרבה נבואות וכל כך הרבה דברים שהתרחשו סביבי בחודשים שאחרי שחרור ירושלים. למרבה המזל, אבי היה איש חזון. שנה קודם לכן רכש שטח בירדן דאז בהר הזיתים. הוא ידע בכתבי הקודש שאם ישוע יחזור להר הזיתים, הוא יוחזר בסופו של דבר ליהודים.

הוא הבין משהו שלא שמעתי אף אחד אחר מדבר עליו באותה תקופה. היהודים נועדו לקבל את ישוע כמשלהם – כמשיח יהודי עבור העם היהודי. הנכס, חלם, ישמש כמרכז הכשרה ליהודים להגיע לבני עמם. הנכס הזה היה המקום שבו גרתי בשנה הראשונה שלי בישראל.

זה היה בית ישן, וכשירד גשם הרוח המייללת הייתה טורקת את תריסי המתכת שנפתחים באמצע הלילה ליד המיטה שלי. אבל זה היה כל כך סוריאליסטי להסתכל מהחלון בבוקר ולראות את הר הבית רק כמה מאות מטרים מתחתי.

15 קבלנים נקראו למשימה דחופה בתום מלחמת ששת הימים: להרוס את המבנים שלפני הכותל המערבי לקראת חג השבועות, שבו יבואו להתפלל אלפי יהודים. (דן הדני – הספרייה הלאומית)

הר הזיתים היה שקט ובטוח לכולם בשנת 1967. הערבים עדיין היו בהלם מארצם החדשה. הכרתי כמה מהשכנים הערבים בהר הזיתים. אבל מהר מאוד גיליתי שהם די מקנאים בחברה שלי. אם ביקרתי משפחה אחת, הייתי צריך לבקר גם משפחות אחרות, אחרת הן היו כועסות עלי. ערביי האזור חיו תחת שלטון בריטי 31 שנים ולאחר מכן תחת ירדן במשך 19 שנים. תחילה הם היו ערבים תחת המנדט הבריטי, ואחר כך הם היו ערבים ירדנים. עכשיו הם הפכו לתושבי המדינה היהודית שנאמר להם שהיא האויבת החריפה ביותר שלהם. הם נהגו במכוניותיהם בנימוס רב תחת מנהליהם החדשים באותם ימים.

למדתי ספרדית וצרפתית בקולג' ובזמן שגרתי באירופה. אז, עם האהבה שלי לשפות, החלטתי לקחת כמה חודשים של עברית רק בשביל הכיף בזמן שעבדתי על התסריט לסרט התיעודי שלי. עם העולים שהגיעו בהמוניהם, היו בכל מקום בתי ספר לעברית שנקראו אולפנים. במציאות חדשה זו החליטו ערבים מקומיים רבים ללמוד עברית גם כן, בעיקר בעלי חנויות או פקידים של העם הערבי שרצו ללמוד עברית לעסקיהם או לקריירה. באולפן, מהיום הראשון, המורים דיברו רק עברית עם התלמידים. הכיתה תמיד הייתה מלאה באנשים שהגיעו מכל העולם. לפיכך, לא הייתה שפה משותפת ללמד. אז עברית הייתה.

המורה הראשונה שלי, יונה, נולדה בישראל – בעלה היה אחד היהודים הפולנים הבודדים שנמלטו מהשואה והסתתרו ביערות פולין במשך כמה שנים. שניהם לחמו במלחמת העצמאות של ישראל ב-1948, כאשר חמש מדינות ערביות פלשו למדינה שזה עתה נולדה. היו לה סיפורים רבים על איך אלוהים הציל אותה ואת היחידה שלה – בדרך נס – מאויבי ישראל. היא הפכה לחברה, וכך הכירה לי את עם ישראל.

ב-17 במאי 1968 חגגה ישראל את שנתה הראשונה לירושלים המאוחדת ו-20 שנות עצמאות במצעד צבאי גדול ברחובות ירושלים. (הוצאת קיסטון / Alamy Stock Photo)

ביליתי כמה חודשים בלימוד על האומה ותרבותה. מכיוון שהר הזיתים היה ברובו יישוב ערבי וביליתי את רוב זמני עם ישראלים, עברתי במהרה לצד המערבי של ירושלים. השואה הייתה עדיין טרייה מאוד עבור הישראלים. לרבים מבעלי החנויות היה מספר זיהוי מקועקע על זרועותיהם על ידי הנאצים. הם לא רצו לדבר שוב גרמנית בחייהם, למרות שעבור רבים זו הייתה שפת אמם. הם לעולם לא יקנו מוצרים גרמניים או מכוניות. הם עדיין חיו את הסיוטים של מחנות הריכוז.

עם ירושלים מאוחדת, העיר העתיקה התעוררה לחיים. הישראלים הציפו את הסמטאות ואת המעברים הזעירים וקנו כל מה שיכלו לשים עליו את ידיהם. בשוק, ערבים מקומיים מכרו חפצי נוי מזרחיים מדמשק, שטיחים מפקיסטן - ועוד דברים שלישראלים לא היה סיכוי לרכוש לפני כן.

בשנים שבין 1967 ל-1973 ריקודים ספונטניים של הורה נראו לעתים קרובות בכל עיר גדולה וכפר קטן בארץ. (לשכת העיתונות הממשלתית – ישראל)

עצמאות שאין כמותה

בעוד שה-14 במאי הוא יום העצמאות הבינלאומי המוכר לישראל, הישראלים חוגגים את יום העצמאות שלהם בלוח השנה היהודי. אז, בשנת 1968 יום העצמאות נפל על 17 במאי. הייתה זו חגיגת יום העצמאות הראשונה מאז שחרור ירושלים. המדינה הייתה מחושמלת. כשהלכתי מביתי לעיר העתיקה, ראיתי כחצי מיליון ישראלים מתפרצים באופן ספונטני שרים את "ירושלים של זהב" – השיר שנכתב רק שנה קודם לכן. השמחה הייתה משהו שאי אפשר לתאר. ישראלים – אורתודוקסים וחילונים כאחד – דיברו ברצינות על קרב ימות המשיח.

בערב הקודם הלכתי ברחוב בן יהודה וראיתי המונים רוקדים הורה – בלוקים על גבי בלוקים של ריקודים. במרפסות שמעל הרחובות כל כמה מטרים עמדה קבוצת נגנים עם אקורדיון וכמה גיטרות שניגנו מוזיקה ישראלית. אלה היו שירים של אהבת הארץ – הכנרת, הגבעות וההרים. שדות חיטה וענבים. פריחת התפוח. ושירים על האל שבחר בישראל כשלו. היו גם שירים של החיילים האמיצים שלחמו למען ארצם, אך מעולם לא חזרו הביתה. השמחה של עם ישראל שיום העצמאות הראשון היה מעבר לכל מה שראיתי לפני או אחרי.

עצמות יבשות

אחרי חודשים של ניסיונות להמציא תסריט בעצמי, הבנתי שלכתבי הקודש יש קו עלילה מוכן. בכל פעם שהגעתי לפסוק שדיבר על שיבת היהודים למולדתם, חזרתם לאלוהים ואהבת אלוהים לעמו, רשמתי כל אחד מהם על כרטיס בגודל חמישה על שבעה אינץ'. בסוף הייתה לי ערימת קלפים בגובה של כמעט מטר. למרות שלקח לי כמעט שנה להעתיק ולסדר, הכתבים האלה נחקקו על לבי, והם חלק מהדנ"א הרוחני שלי שהנחה אותי ב-50+ השנים האלה. היא נתנה לי בסיס להבנה, לפחות חלקית, של התפתחויות נבואיות, הן בישראל והן במדינות המערב.

זה היה ב-1969 לפני שהייתי מוכן להתחיל לצלם ואלוהים העניק לי במתנה שלושה אמנים ישראלים מובילים – אדם גרינברג (לימים מועמד לאוסקר על הצילום הטוב ביותר על "שליחות קטלנית 2"); יוסי ידין, שחקן ישראלי מפורסם; והמנצח בעל השם העולמי, נועם שריף, שכתב את המוזיקה לסרט. הסרט שנקרא "עצמות יבשות" סיפר כיצד העם היהודי יחזור לארצו, והוא יכיר במשיח. יוסי ידין סיפר לראש הממשלה גולדה מאיר על הסרט, והיא ביקשה לראות אותו. בסוף הסרט היא ישבה והרהרה ואז שאלה אותי, "אילו פסוקים בסרט הזה היו מהתנ"ך ואילו היו מהברית החדשה?" "כולם היו מהתנ"ך", עניתי. ביליתי יותר משעתיים בביקור אצלה, הראיתי לה את הסרט והסברתי לה את ישעיהו 53.

שירה התעניינה בצילום מגיל צעיר ולבסוף החלה לביים סרטים דוקומנטריים.

שירה התעניינה בצילום מגיל צעיר ולבסוף החלה לביים סרטים דוקומנטריים.
בערך באותה תקופה פגשתי את בנו של אליעזר בן יהודה, אהוד, שהיה אז בשנות ה-70 לחייו. מכיוון שהייתי עדיין חדש למדי בישראל, לא הבנתי איזה חלוץ אדיר היה אביו כדמות המרכזית בהחייאת השפה העברית שכמעט נכחדה במשך 2,000 שנה. האב המייסד של מדינת ישראל המודרנית – למרות שלא חי מספיק זמן כדי לראות את חלומו מתגשם. שוחחנו עם אהוד על תרגום גרסה עברית חדשה של הברית החדשה היוונית. הוא למעשה עבד על זה במשך כמה חודשים, אבל אז הפסיק. זה היה יותר מדי בשבילו לשקול להתפרסם כמחבר הספר הזה.

שירה פגשה רבים ממנהיגי ישראל הראשונים. בתמונה זו היא פוגשת את דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל.

ואז נודע להם עליי

יום אחד קיבלתי טלפון מחבר שלי, שגר בבית בהר הזיתים. היא בדיוק פגשה את שרה, גברת צעירה מאנגליה. שרה הייתה בת למשפחה יהודית ולאחרונה הפכה לחסידת ישוע. היא הסבירה שאלוהים אמר לה לעלות לישראל. היו מעט מאוד מאמינים יהודים משיחיים בישראל, אז הצעתי לה מקום בדירה שלי כי היה לי חדר שינה נוסף. היינו שותפים לדירה במשך שנה וחצי.

הייתי צריך לנסוע לארה"ב לכמה שבועות כדי לדבר עם קבוצות אוונגליסטיות על ישראל. בזמן שלא הייתי, קבוצה של מאמינים יהודים משיחיים צעירים ביקרה בישראל בסיור. שרה פגשה את אחד הבחורים והם התאהבו. הם החליטו להתחתן ועזבו לארצות הברית. אנחנו נשארים חברים עד היום.

לשרה היו כמה קרובי משפחה בירושלים שהיו חרדים. כששמעו על הנישואים, זעמו. הם ידעו שאני אדם מאמין והאשימו אותי בשידוך. כמה ימים אחרי שחזרתי לארץ מצאתי כל מיני סיפורים גרנדיוזיים עליי בעיתון. הייתי מיסיונר שהלך לכותל המערבי וחילק חלקות. הלכתי לאוניברסיטה העברית בניסיון להפוך סטודנטים יהודים לנוצרים. במציאות, לא ביקרתי בכותל המערבי או באוניברסיטה מזה עידנים. אבל הסיפורים היו שם בחוץ.

התמונה האחרונה הידועה צולמה של גורדון לינדזי, אביה של שירה, בשנת 1973 עומד בבית הכנסת בקפרניום.

התמונה האחרונה הידועה צולמה של גורדון לינדזי, אביה של שירה, בשנת 1973 עומד בבית הכנסת בקפרניום.
זמן לא רב לאחר מכן שמעתי פיצוץ אדיר ממש מחוץ לדלת דירתי בקומה השלישית. מישהו הניח בקבוק תבערה דולק ליד הדלת שלי. המדרגות היו הדרך היחידה לצאת מהבניין וכל שלוש קומות חדר המדרגות נבלעו באש. חשבתי שיישרפו אותי בחיים ומיהרתי לטלפון והתקשרתי למשטרה. תוך כשלוש דקות הגיעה כבאית וכיבתה את האש. בדיוק אז עבר עיתונאי במכוניתו ועצר לראות מה קורה. אמרתי לו שאני חושב שמי שעשה את זה עשה את זה בגלל האמונה שלי. לאחר מכן דיברתי איתו זמן רב על אמונתי. למחרת התפרסמה כתבה בולטת בעמוד האחורי של עיתון "ידיעות אחרונות". הכותרת הייתה: "שירה אומרת שאלוהים מדבר אליה".

בחודשים שלאחר מכן, היה לי זרם בלתי פוסק של מבקרים, שרצו לדעת יותר על אמונתי. רבנים ניגשו לדלת וניסו לגרום לי לחזור בי. קצין בכיר בצבא ביקש ממני להסביר את אמונתי. בסוף הוא אמר: "בדקתי את הטלפון שלך לפני שבאתי. אני מאמין שזה מוקלט". שחקנים, סופרים, סטודנטים אורתודוקסים מהאוניברסיטה באו, כולם שאלו על האמונה שלי. כל השכנים בבניין שלי רצו לדבר איתי על מה שאני מאמין, אבל אחד מהם ביקש שאדאג ולא אחנה ליד המכונית שלו למקרה שהמכונית שלי תופצץ.

מגישי חדשות רצו אותי ברדיו ובטלוויזיה. הרגשתי מאוד בודד ולא רציתי להופיע לבד, אז חיפשתי מסביב מאמינים אחרים שיצטרפו אלי. המאמינים המקומיים היו מפוחדים מדי, ובצדק. מכוניתו של אחד המנהיגים הוצתה. אבל מצאתי שני מאמינים יהודים מארצות הברית שהצטרפו אלי לראיון הטלוויזיוני. יהודים דתיים מתפללים מתוך ספרי תפילה, אז בשלב מסוים אמר העיתונאי: "למה אתה לא מראה לנו איך אתה מתפלל?". אז התפללתי עבור ראש הממשלה גולדה מאיר בטלוויזיה.

אבל החיים בתור רווקה עם אנשים כל הזמן ליד הדלת היו מאוד מפחידים עבורי. כשזה קרה, במרץ 1973, הרגשתי צורך פתאומי לחזור לדאלאס ולהיות עם המשפחה שלי ולסיים סרט שעבדתי עליו עבור 'נוער עם משימה'. נאמר לי שנשאר רק כרטיס אחד לאותו שבוע – יום רביעי, 28 במרץ. הייתי אז בפרופיל כל כך גבוה, שחשבתי שהכי טוב לעזוב בשקט. אבל כשהגעתי לשדה התעופה, חיכה שם עיתונאי. התחננתי בפניה שלא תספר לאף אחד שאני עוזב.

משפחת לינדזי באמצע שנות ה-60. משמאל לימין: פרידה (אמה של שירה), גילברט, דניס (אחיה של שירה), גורדון (אביה של שירה) ושירה.

הגעתי לדאלאס ביום חמישי בערב. ביום ראשון בבוקר אמא שלי קמה לדבר בתפילה. כשקראה לסטודנט יהודי לבוא למסור את עדותו, שמעה רעש מאחוריה. אבא שלי ישב על כיסא על הבמה. הוא נשף נשיפה עמוקה ומת.

כולם היו בהלם. בעודי באבל, מישהו שלח לי מאמר מעיתון ישראלי שאומר שיגרשו אותי מהארץ. ברור שהעיתונאי לא שתק. הקראתי את המאמר לצוות ולתלמידים בבית הספר לתנ"ך של הוריי ואחד מלוחמי התפילה הוביל תפילה חזקה על המצב. מעולם לא שמעתי מילה נוספת על כך מישראל.

ב-6 באוקטובר 1973 פלשו סוריה, ירדן ומצרים לישראל במתקפת פתע נוראה. מלחמה זו סימנה את סופן של שש שנות האופוריה הישראלית מאז שחרור ירושלים. בעוד מלחמת ששת הימים הייתה סיפור של ניסים ויראה, מחיר מלחמת יום הכיפורים הותיר 2,412 הרוגים ישראלים וצלקות המורגשות בישראל עד היום. ישראל ניצחה בסופו של דבר במלחמה – ונקראה כך משום שמצרים וסוריה תקפו בו זמנית ביום הצום והתפילה הקדוש לישראל. אבל כל מה שהישראלים יכלו לראות בסוף היה החורבן, ורשימת ההרוגים. לעולם לא אהיה עדה עוד לאותה תרבות ילדותית ותמימה שלאחר 1967, שבה כולם לחשו ביראת כבוד על ביאת המשיח; הריקודים והשירה הצוהלים ברחובות ייעלמו לתמיד.

העיתון המרכזי "ידיעות אחרונות" מדווח על הפיגועים בבוקר שאחרי יום כיפור תשל"ג (1973)

גוף צעיר בישראל

זמן קצר לאחר שהתיישבתי בירושלים, פגשתי כומר יהודי חלוצי בשם ויקטור סמדג'ה. הוא הקים קהילה בירושלים. היו עוד קבוצות קטנות בארץ, אך גודלה ומיקומה הפכו אותה לקבוצה העיקרית בירושלים. היו עוד כמה פגישות קטנות מאוד עם מאמינים יהודים וערבים בירושלים. הם הסכימו לחבור לויקטור – וזה היה מהלך טוב מאוד. קבוצה זו הפכה לקהילה המשיחית האמיתית הראשונה בירושלים – והם קהילה דינמית וצומחת כיום. היו גם קבוצות קטנות באזור תל אביב וצפונה בחיפה. אבל כמובן, כשהטכנולוגיה הייתה מה שהייתה אז, לא הייתה הרבה תקשורת בין כולם.

יום אחד, בעודי שוכב במיטתי בירושלים, היה לי פתאום רושם עז שאני צריך לעבור לתל אביב. ישבתי על הרעיון כמה ימים, אבל זה לא הלך. מצאתי דירה בעיירה קטנה בשם רמת השרון, הידועה בשדות התותים העצומים שלה. זה היה ממש צפונית לתל אביב אז הכרתי את המאמינים המקומיים באזור.

ג'ו שולם היה אחד מאותם מאמינים ודרכו פגשתי סטודנט ערבי מלוד שהיו לו חבורה של חיילים ישראלים כחברים שלו. הם הביעו עניין בישוע וג'ו לימד אותם בכיתתו. ג'ו היה צריך לנסוע לארה"ב וביקש ממני לקחת על עצמי את שיעור התנ"ך שלו. הייתי צריך ללמד אותם בעברית. ובכל זאת, באותה תקופה, העברית שלי לא הייתה כל כך טובה לחיילים מהירים. פשוט לימדתי אותם את התנ"ך בדרך פשוטה לבחורים שלא ידעו דבר על ישוע. עד מהרה, בזה אחר זה, הם קיבלו את ישוע. הייתי בהלם. מאוחר יותר, התלוצצנו שהעברית שלי לא מספיק טובה כדי להבין את שאלותיהם, ולכן הם היו צריכים להיות שקטים ולהקשיב – וקיבלו את אלוהים!

אהוד, בנו של אליעזר בן יהודה. (ארכיון ישראל)

הבעיה היחידה הייתה שג'ו שולם ואני היינו היהודים היחידים שנולדו מחדש שהם פגשו אי פעם. החיילים המשיכו לשאול: "איפה עוד יהודים מאמינים? האם אנחנו היחידים בעולם?" אז הרגשתי שאני צריך למצוא כמה מאמינים אחרים להכיר להם. שמעתי שיש כמה "נוצרים עבריים" מאנגליה שמתארחים באכסניה מקומית. חשבתי, "וואו! הזדמנות עבורם לראות מאמינים אחרים בישוע שהם יהודים!" אז הלכנו. זה היה יום נחמד וישבתי בגינה ודיברתי עם כמה חברים בזמן ש-4-5 החיילים נכנסו פנימה. עד מהרה הם יצאו ורתחו מזעם! הם היו בתוך הלובי שבו התאספו הבריטים, והיה שם שולחן עם קפה ועוגיות. ישראל היא תרבות מאוד של "ברוכים הבאים, תעזרו לעצמכם", אז החבר'ה ניגשו לעזור לעצמם. אבל כשהתחילו לשתות קפה, אמרו להם לצאת ונזרקו מחדר הקבלה.

מיהרתי להוסטל לראות מה קורה! כששאלתי, השיבו האנגלים שהם מצטערים. הם לא ידעו שהחיילים מאמינים. הם חשבו שהחבר'ה בדיוק נכנסו מהרחוב. ברור שהם מעולם לא ראו חייל ישראלי שהיה אדם מאמין.

אז הלכתי לבנים והסברתי להם מה קרה. אבל התגובה שלהם הייתה כועסת מתמיד. הם אמרו לי: "אתה אומר שהאנשים האלה מאמינים? וככה הם מתייחסים לאנשים שהם חושבים שפשוט ירדו מהרחוב? הם לא יתנו להם קפה? לזה אתה קורא מאמין?" הייתי כל כך מאוכזב שהם עברו חוויה כל כך רעה כמו שהכרתי כל כך הרבה מאמינים נפלאים בחיי.

גולדה מאיר רצה עם הטובים שבהם והייתה האישה הראשונה שכיהנה כראש ממשלת ישראל. היא מצוטטת לעתים קרובות בשל דברי החוכמה העמוקים שלה. (Alamy Stock Photo)

כמה שבועות לאחר מכן, שמעתי ששר מכובד עם מתנת ריפוי יוצאת דופן מגיע לישראל! אותות ומופתים משפיעים היסטורית על היהודים. אז חשבתי, "וואו! הייתי לוקח את הבנים לשירות הזה". כן, הפגישה תהיה באנגלית, בעיקר לתיירים. אבל הם היו רואים ניסים. הם ידעו שישוע הוא באמת המתווך שלנו לאב, המשיח האמיתי.

הטקס יתקיים באצטדיון גדול בתל אביב. התכוונתי לוודא שיש לנו מושבים בשורה הראשונה כדי שהחבר'ה שלנו יוכלו לראות מקרוב מה אלוהים יעשה. אז הלכנו בערך שעה מוקדם. כמעט האנשים הראשונים שם, ישבנו בשורה הראשונה. רגע לפני תחילת השירות, כשאנשים התחילו למלא את המושבים, נכנסה קבוצה גרמנית - כן, קבוצה גרמנית - ומדריך הטיולים אמר לנו שלקחנו את המושבים לקבוצה שלו.

בהחלט לא רציתי לעשות סצנה ולכן ניסיתי לומר לו בדיסקרטיות שיש לי כמה חיילים ישראלים חדשים שרק לאחרונה קיבלו את אלוהים, וזה היה כל כך חשוב שהם יוכלו לראות מקרוב מה קורה. אבל לא יהיה לו שום דבר מזה. ובכן, גם לי לא היה שום דבר מזה. לא זזנו. אין לי מושג למה הוא חשב שהמושבים האלה שלו, אבל הוא בילה את 10 הדקות הבאות בצעקות עלינו מול כולם. בשנת 1974, עדיין לא עברו כל כך הרבה שנים אחרי השואה והאירוע הזה הביא קדרות שריחפה מעל הקבוצה שלנו בשאר הערב. השירות הלך טוב, אבל לא היו ניסים. החיילים היו פצועים מאוד ממעט המאמינים שפגשו; אמונתם של הנערים החלה להתערער.

ג'ו שולם חזר לארץ, ושנינו עשינו כל שביכולתנו כדי לעזור לנערים האלה לשמור על אמונתם. לעתים קרובות הם העירו, "אם התנ"ך אומר שהיהודים יחזרו לארצם, מדוע לא כל היהודים המאמינים האלה באמריקה עוברים לישראל?"

אפילו צילמתי אותם מסתכלים למצלמה ואומרים, "אם אתה יהודי מאמין שחי באמריקה, למה שלא תבוא לישראל ותעזור לנו לבנות קהילה של מאמינים?" אבל לא היו מאמינים ישראלים צעירים אחרים שיכולנו לאתר. לאט לאט, הם החלו להתרחק מהתשוקה שהייתה להם כלפי ישוע. בשלב מסוים, ג'ו ואני יצאנו למדבר והתפללנו את ליבנו עבור הנערים האלה. אבל, בזה אחר זה, הם נעלמו.

חיילי צה"ל רחשו יראת כבוד לקדושת מולדתם, אך לימוד דרכי אלוהים מהתנ"ך היה אתגר ברמה חדשה לגמרי. (Alamy Stock Photo)

ליבה חזקה

האירועים הטרגיים האלה הביאו אותי לצומת דרכים.

ידעתי שעלינו להקים גרעין חזק של מאמינים אם אי פעם נראה קהילת מאמינים תוססת. היו רק שתי אפשרויות. אני יכול להמשיך לנסות להביא ישראלים לא מאמינים לאלוהים שיודעים עברית ומבינים את התרבות הישראלית, אבל יצטרכו ללמוד את תרבות המלכות מאפס. לחלופין, אוכל להביא מאמינים יהודים ממקומות אחרים בעולם שהיו בוגרים באלוהים אך יצטרכו ללמוד את השפה והתרבות של ישראל מאפס. ידעתי שאף אחת מהאפשרויות אינה קלה. ידעתי גם שעד כה כבר נכשלתי באחת האפשרויות האלה.

זה היה בסוף האביב 1976, ויצאתי לארצות הברית לחפש יהודים מאמינים בישוע. היו נוצרים לא-יהודים רבים שהיו שמחים לחיות בישראל, אך לא-יהודים קיבלו בדרך כלל אזרחות רק אם היה להם מקצוע או מיומנות מיוחדים, או שהיו נשואים לאדם יהודי.

נסעתי לכל עבר ודיברתי. מספר מנהיגים בישראל החלו היום את דרכם לישראל כששמעו אותי מדבר על החזון לבנות גוף חזק בישראל. אחת ההרצאות שלי הייתה בכנסיית ואן נויס של הכומר ג'ק הייפורד שראה את הסרט שלי, עצמות יבשות. כשנזקקתי למקום לינה, נזכרתי בהזמנתו של ג'ק איסט, מאמין מההוליווד ריפורטר שהזמין אותי להתארח אצל משפחתו אם אי פעם אגיע לאזור לוס אנג'לס. אז התקשרתי אליו.

ארי שיחק בסרטים רבים. כאן הוא משחק קצין שלישי עם הכוכבים אריק אסטרדה ולארי וילקוקס בעונה הראשונה של "צ'יפס" עד שחזר לישראל.

כשהגעתי לביתו, הוא התחיל לספר לי שזה עתה פגש שחקן יהודי שנולד מחדש ודיבר על עלייה לישראל יום אחד. מכיוון שחיפשתי מועמדים לעלייה, שאלתי אם ג'ק יתקשר אליו. ג'ק החזיק בכרטיס שלו וחייג את המספר. אבל זה היה פשוט המספר של סוכן הקולנוע שלו. זה היה יום שבת; הסוכנות נסגרה. עמדתי לדבר בקהילה של הכומר ג'ק ביום ראשון, ואז עזבתי ביום שני בבוקר. אז זה נראה כמו מבוי סתום. אבל זמן קצר לאחר מכן באותו יום, הטלפון של ג'ק צלצל. זה היה אותו שחקן שרק ניסינו להגיע אליו! הם נפגשו רק פעם אחת במסעדה, והוא לא מצא את כרטיס הביקור של ג'ק, אבל איכשהו זכר את מספר הטלפון של ג'ק ופשוט התקשר אליו פתאום. כולם הכירו אותו אז כר"ב. היום הוא עובר ליד ארי סורקו-רם.

זמן קצר לאחר מכן, ארי הגיע לביתו של ג'ק. הראיתי לו את הסרט הקטן שלי על החיילים שקוראים ליהודים מאמינים לבוא לישראל, ואז הקרנתי סרט שעשיתי באתר הארכיאולוגי מגידו שעשיתי עם הארכיאולוג יגאל ידין. אני חייב לומר שארי לא נראה נלהב מדי לעלות לישראל. אבל הוא אמר שהוא יתפלל על זה.

הפירות הראשונים שלי

ארי וגברת צעירה נוספת, דינה, עם בנה בן ה-6, היו הקציר הכולל שלי של מאמינים יהודים שעלו לישראל. אבל איזה מלכוד! תוך כמה חודשים הייתי בטוחה שזה הגבר שאני רוצה להתחתן איתו. קצת התייאשתי שהוא לא נראה מתעניין בי במיוחד. אבל חברנו המשותף, יואל צ'רנוף, ראה את התסכול שלי והסביר: "הוא במדינה חדשה לגמרי. תן לו לקבל את המסבים שלו. תן לו קצת זמן!"

ודי מהר, הוא הציע לי נישואין בבית קפה קטן ביפו המשקיף על הים התיכון. בגלל האמונה שלנו, ידענו שלמוסד הרבני החרדי הנוקשה יש שליטה מלאה על מי יכול להתחתן בישראל. אז החלטנו להתחתן באחד מבתי הכנסת הגדולים בדאלאס, טקסס – בית הכנסת עמנואל. כמה מתאים.