מאכלסים את הגליל

בדיוק התחלתי את השנה השנייה שלי בקולג' כשעזבתי כדי להצטרף לגל סרבני המצפון שמחו נגד מלחמת וייטנאם. זו הייתה קפיצה קצרה למריחואנה, להקת בלוז-רוק ועוד סמים. אבל אז פגשתי את קוני, אהבת חיי, והתחתנו ב-1969.

הפכנו להיפים מאושרים ומן המניין וגרנו בכמה קומונות השוכנות בהרים היפים של צפון ניו מקסיקו. הייתי חקלאי אורגני אדוק ובמשך שש שנים עבדנו מספיק כדי לחיות את החיים שרצינו. בנינו בית בן חדר אחד עשוי סלעים ובוץ - בסגנון נאוואחו הודי - ללא חשמל וללא צנרת פנימית. פילוסופיית החיים שלי כללה פנתאיזם אינדיאני, מיסטיקה מזרחית ואסטרולוגיה, מתוך ביטחון שהאנושות טובה, ושאם אעבוד מספיק קשה, אוכל ליצור את הטוהר שלי.

אבל יום אחד פקדה טרגדיה את חיינו. חבר יקר ביותר נרצח בדם קר. פילוסופיית המיש-מאש שלי לא נתנה לי תשובות מדוע חייו של חברי הסתיימו בצורה כה אכזרית, כל כך שגויה. התבטלתי. פתאום ידעתי שהאדם אינו טוב מטבעו. הבנתי שלעולם לא אוכל להפוך לטהורה ולא אנוכית באמת.

יום אחד קוני סיפרה שפגשה שני היפים מעניינים והזמינה אותם לארוחת ערב. כשישבנו ואכלנו את הארוחה הפשוטה שלנו של טורטיות ושעועית, הם התחילו לדבר על ישוע. פתאום, בעיני רוחי, ראיתי אותו. כבר לא הייתי מודעת לשום דבר סביבי. ראיתי את ישוע על הצלב. עיניו ננעלו על עיניי, והרגשתי את אהבתו נשפכת לתוכי. אלה היו עיניו. פתאום ידעתי שהסבל שלו הוא תגובתו של אלוהים לעוול ולרוע של העולם. זו הייתה גם תגובתו לחוסר היכולת שלי לחיות את החיים הטהורים שכל כך השתוקקתי להם. הייתה לי חוויה מיידית ששינתה את חיי. אשתי, קוני, כבר האמינה בסתר ליבה במה ששני ההיפים המאמינים בישוע ראו לה. חזרנו בתשובה ולא חזרנו אחורה.

ישו הוא יהודי
הוריי החשיבו את התנ"ך כ"אגדות" והחיים לאחר המוות לא היו מילוליים בשום צורה. כשקוני ואני הפכנו למאמינים בישוע ב-1972, עשינו זאת כי ידענו שהוא אמיתי. אבל מעולם לא חשבנו שמה שאנחנו עושים הוא חלק מהגורל שלנו כיהודים. התנ"ך והברית החדשה תמיד נראו מופרדים על ידי דיוקנאות שונים בתכלית של אלוהים.

ואז, יום אחד, כשקראתי את סיפור הבשורה על הסעודה האחרונה, התחוור לי שהארוחה הזו הייתה סדר פסח שחוגג את גאולתנו מעבדות מצרים בימיו של משה. פתאום, התנ"ך היה ספר אחד – לא שניים. ובדומה לברית הישנה, הברית החדשה הייתה סיפור של יהודים על יהודים!

איתן וקוני שישקוף בימי ההיפים שלהם

יהודים למען ישראל?

בשנת 1977 הייתי בפגישה שבה שירה סורקו-רם פנתה ליהודים מאמינים לעלות ארצה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שתוכניתו של אלוהים כוללת את החזרת העם היהודי לארץ מכל הארצות שאליהן התפזרנו. בשולי המחברת כתבתי: "זה גורלנו. יום אחד נחיה בישראל".

כשאני מסתכל אחורה, זו הייתה נקודת מפנה עמוקה. שירה אתגרה אותנו בעוז, כיהודים מאמינים, לבחון את כתבי הקודש על שיקומו / תחייתו של עם ישראל. היא הצביעה על פסוקים בישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, והכינה את הקרקע עבורי לשמוע את קולו של אלוהים בלבי.

באותו רגע רציתי להיות חלק מהדרמה הזו שניבאו נביאי ישראל. ובכל זאת, יעברו 15 שנה עד שהעיתוי יהיה נכון למהלך שלנו. בבוא העת, נעזוב את תפקידנו כזקני הקהילה היהודית המשיחית המשגשגת במרילנד. היינו עוזבים עמיתים לעבודה לכל החיים. משפחתנו כללה אז בן ובת בגיל קולג', וילד פעיל בן ארבע שקראנו לו אבי, קיצור של אברהם.

זה היה דבר מוזר להיות באמצע שנות ה -40 שלנו, להחליט אילו חפצים מ 20+ שנים שלנו יחד לארוז ואילו מכשירים לקנות שיעבדו עם מתח החשמל 220 של ישראל. זה היה אפילו יותר סוריאליסטי כאשר במהלך ההכנות האלה קוני גילתה שהיא בהריון! כנראה שהבורא רצה שנחווה את החיים הישראליים מלידה ואילך.

היו לנו כל כך הרבה שאלות על איך לעשות את החיים בישראל והיינו צריכים תשובות מאנשים עם ניסיון בחיים האמיתיים. הכרנו את סורקו-ראמים בכנסים משיחיים ועשינו ראיונות רדיו עם ארי בתוכנית הרדיו שלנו בשערי ציון. לכן, קראנו להם למסור לנו עובדות עדכניות על החיים בישראל. אבל העידוד המתמיד שלהם הוא שעזר לנו הכי הרבה במעבר האינטנסיבי הזה.

כשהגענו, כחלק מהקליטה שלנו בתרבות הישראלית, פתחתי עסק עם עולה נוסף דובר אנגלית. התחלנו שירות סלולרי שנקרא "פירוט רכב". תיקנו נזקים קטנים לפגושים, ללוחות מחוונים ולשמשות. הדרך הייתה קשה. ולמרות שאף אחד לא התעשר בשום אופן, הימים שבילנו "לדפוק על המדרכה" לעבודה, ולפגוש לקוחות ישראלים במגרש שלהם, זיכו אותנו בחוכמת רחוב שלא תסולא בפז.

איתן וקוני שישקוף היום

נולד במחסן

במקביל, הקמנו קבוצת בית שהכפילה את עצמה לעוד כמה. פגשנו מאמינים משיחיים אחרים שחיפשו שיתוף וכמה עדיין לא מאמינים שיקבלו בקרוב את ישוע. הם רצו לאחד כוחות ולהיפגש כקהילה. אז התחלנו לחפש מקום, ומצאנו את עצמנו מסתכלים על מחסן מוזנח באזור תעשייה נידח בקריית ים (כלומר "עיירה ליד הים").

לפני שחתמתי על חוזה שכירות, חזרתי והסתובבתי בנכס והתפללתי. "אלוהים, זה המקום שבו אתה רוצה אותנו?" ואז, בתגובה, שמעתי בתוכי, "אם אני יכול להיוולד באורווה, למה אתה לא יכול לראות קהילה שנולדה במחסן הזה?" שכרנו את המקום והתחלנו לנקות אותו. פגישתנו הראשונה הייתה ב-3 בדצמבר 1995. קראנו לעצמנו אוהלי רחמים.

מכל השפות האקראיות שיכולתי ללמוד בימי הקולג' הלא שמורים שלי בשנות ה-60, למדתי רוסית. לכן, כאשר יותר ממיליון יהודים רוסים הציפו את ישראל בשנות ה-90, היה לי בסיס איתן לשרת יהודים מורעבים רוחנית שזה עתה נמלטו מהקומוניזם הסובייטי האנטי-אלוהי.

חלוצים בגליל
בימיה הראשונים של קהילת אוהלי הרחמים שלנו, חבשתי כובעים רבים. בהתחלה הובלתי את ההלל (בעברית, רוסית וקצת אנגלית), מסרתי את המסרים (בעברית המתחילה שלי, עם תרגום לרוסית) וסיפקתי הסעות לנוכחים (למעט מאוד מאמינים מהגרים היו מכוניות משלהם). קנינו ספר תורה – אופייני לכל בית כנסת בעולם. הוא מכיל את ספר בראשית דרך ספר דברים, שנכתב בכתב יד. התחלנו לקרוא ממנו בכל שבוע, תמיד הצבענו על הקשר האינטגרלי עם הברית החדשה.

תוך מספר שנים, לשמחתנו (ולשמחתנו!), שתי משפחות של עמיתים לעבודה מהקהילה שלנו בארה"ב החליטו גם הן לעלות ארצה ולהצטרף לקהילה שזה עתה נולדה. מתנות הלימוד של משה וקטיה מוריסון, שהראו כיצד אלוהים מרכיב באופן ריבוני את המשרדים, העניקו עומק להבנתם של בני קהילתנו את היותם יהודים חסידים של ישוע.

מרק ולאה שופינסקי הגיעו שנה לאחר מכן. לאה הייתה לוחמת תפילה ומארק היה המוסיקאי והמלחין המושלם. כחלוץ משיחי כתב שירים רבים הידועים ברחבי התנועה המשיחית האנגלית ותרגם רבים מהם לעברית.

איתן ומרק שופנסקי מובילים את התפילה בקהילת "אוהלי הרחמים"

שביתת החרדים

בסוף שנות התשעים, חברי ממשלת ישראל ניסו להעביר חוקים נגד חופש הפולחן שלנו ולחלוק את אהבתנו לישוע. באוקטובר 1997, עיתון גדול שפרסם קודם לכן מאמר מסית על ועידת הנוער המשיחי הלאומית פרסם מאמר המתאר את המלחמה שהחרדים מכריזים על הגוף ההולך וגדל של מאמינים יהודים בישראל. שלושה ימים לאחר מכן התעוררתי משיחת טלפון. "הבניין שלנו עולה באש! אתה חייב לרדת לכאן!" כשהגעתי היו כבאיות ולהבות שנורו מהגג. כשנודע לי שאין אנשים בפנים, פנו מחשבותיי לספר התורה היקר ששמרנו באולם המרכזי. רצתי פנימה עם זקן הקהילה ויחד חילצנו אותו ללא פגע.

במובנים רבים היה זה אירוע מכונן שהאיץ את דרכנו. ההרס הפתאומי והמוחלט של המטה האדמיניסטרטיבי שלנו, כולל עשן רב, ספרי תנ"ך שרופים מפוזרים על הרצפה ונזקי מים, הותירו את המתקן הקטן שלנו בהלם.

למחרת מצא חוקר משטרה שאריות זרחן, המעידות על חומר נפץ ברמה צבאית. מישהו חזק שלח לנו מסר שאנחנו לא רצויים באזור שלנו. איכשהו הקהילה הקטנה שלנו היוותה איום על הסטטוס קוו הדתי המסיבי.

אבל זרם התמיכה המקומי והבינלאומי המיידי סלל למעשה את הדרך עבורנו לעבור למקום טוב יותר! אחרי הכל, זה היה הבית שלנו לא פחות מאשר שלהם. והתכנסותנו יחד כדי לעבוד את ישוע בארץ אבותינו הייתה תופעה שחזו הנביאים. לנו, אם מקום המפגש שלנו היה שווה הפצצה, זה בטח שווה להקים!

בתוך כמה שנים הקהילה היחידה שלנו ילדה עוד ארבעה באזור הגליל הצפוני. בסופו של דבר עשינו את מה שכל יהודי מצליח חולם לעשות – להעביר את מפעל חייו לידיהם של צאצאים מוכשרים. וכך, את "אוהלי רחמים" מובילים כעת אבישלום וחנה טקלה – חתננו ובתנו – שם הוא פרח כשבנו קשרים ענפים עם תושבי המקום.

איתן יושב באמצע עם נוער ממחנה קציר

מה עם הנוער?

ככל שהקהילה גדלה, שמתי לב שבני הנוער בקהילה שלנו נמקים, וקצת נדחקים לשוליים. להיות נער משיחי בישראל זה קשה, כי להיות נער זה קשה בכל מקרה – והוספת אמונה יהודית בישוע היא עדיין הרבה מעבר לתרבות הישראלית "הנורמלית". לכן, ככומר, הרגשתי צורך לעשות משהו בקשר לזה. הייתי משוכנע שעתיד התנועה שלנו מוטל על הנוער שלנו.

בערך באותה תקופה, באמצע שנות ה-90, משרד אמריקני בשם Souled Out החל לקיים אירועים לנוער משיחי ישראלי. הילדים האלה משיקגו שרו, רקדו וראו ברחובות. מהאופן העמוק שבו הצעירים שלנו הגיבו, התרשמתי והייתי מוכן ללמוד מהם כל מה שיכולתי. הם הבינו כיצד ליצור סביבות פולחן שבהן נוכחותו של אלוהים יכולה לשנות חיים.

אבל דבר אחד היה צריך להשתנות – השירות לנוער הישראלי היה חייב להיות בעברית. אחרת, חוויית האל שלהם לא הייתה מצליחה להגיע לליבה של התרבות הישראלית. במשך חמש שנים התנדבתי לעבוד לצד צוות Souled Out כאשר מנהיגיהם, קתי ואד באסלר, המשיכו להביא קבוצות לישראל מספר פעמים בשנה.

מתוך הכהונה הנועזת והמשוחה הזו של סולד אאוט, ילדנו את קציר. קציר פירושו "קציר" בעברית. את כנס קציר הראשון שלנו השקנו בחורף 2000, בחג החנוכה. מועצת המנהלים של קציר, מההתחלה, הורכבה ממנהיגים מכמה קהילות, כולל ארי, ובכך נתנה פיקוח ותמיכה מצוינים מזרמים רבים.

בשני העשורים האחרונים של מחנות הנוער, אלפי צעירים ישראלים קיבלו שירות על ידי מדריכים ודוברים, והתענגו על השמחה של להיות רק עם חבורה של ילדים אחרים חסידי ישוע. רבים תמכו בקציר לאורך השנים, שכן אנו גובים רק שליש מהעלות בפועל עבור הכנסים. זה מאפשר למשפחות מכל התנאים הכלכליים לשלוח את הנוער שלהם. בין אלה שתרמו את שאר העלויות, מעוז בולט כתורם החזק ביותר שלנו. אני לא יכול לסיים את הסיפור שלי בלי להודות מקרב לב על הדרך המדהימה שבה מעוז עמד לצדנו.

בני נוער מתרגלים שירי הלל במהלך שהותם במחנה

דברים רבים בישראל דורשים שנים של תפילה ועמל כדי להגשים, מה שהופך את הניצחון למתוק במיוחד. בעלות על רכוש היא אחד מאותם דברים. זה אומר להיות מסוגל לקבל מתקן מותאם לאמצעי העבודה. זה אומר לא צריך לתהות אם הבעלים ירצה להעלות את שכר הדירה או למכור לפי גחמה. אבל יותר מכל, זה אומר להיות מסוגל לסגוד ולשרת מבלי לחשוש שיבעטו אותך החוצה. לכן אנחנו כל כך אסירי תודה על המתקן החדש שרכשנו זה עתה ברמת הגולן שישמש לחניכה אינטנסיבית ומורחבת של צעירים. אין קיצורי דרך כשמדובר בהשפעה על ישראל, אבל בהחלט יש אבני דרך – וזה ללא ספק אחד!