יומנו של חייל ישראלי

בעודנו מפשפשים בדוחות ובמסמכים ישנים של מעוז ישראל עבור סדרת "איך הכל התחיל" על ימיו הראשונים של מעוז ועל ישראל כולה, נתקלנו בכמה רשומות יומן שארי שמר כשלחם במלחמת לבנון הראשונה בתחילת שנות השמונים. חשבון זה מכסה את זימונו במרץ-אפריל 1983. רישומיו הם מבט פנימי נדיר על תקופה ייחודית בישראל. אם תקראו את המאמר שפורסם בחודש שעבר ב"מעוז ישראל", " המייג'ור והמיליונר" , הכתבות הללו יעניקו לכם מבט אינטימי יותר על מה שהתרחש בתקופה זו בדיוק בחייו של ארי כחייל צה"ל. -שני סורקו-רם פרגוסון

יום שני – היום הראשון

נקראתי לשירות מילואים בצבא. כל שנה מתקשרים אלינו לחודש בערך של חיזוק הכישורים שלנו במילואים. אבל כשיש מלחמה, זמן השירות שלנו לא ברור. כשאני מגיע אני רואה מאות חיילים מסתובבים ומחכים לאוטובוסים. אומרים לי שהיעד שלי הוא לבנון. מעבירים אותנו לבסיס צבאי כדי לקבל נשק ומדים ומיטה ללילה.

יום שלישי – היום השני

האוטובוס שלנו נוסע צפונה וחוצה ללבנון דרך "הגדר הטובה" המפורסמת. למרות הקור, אנחנו רוכבים עם חלונות למטה וכלי נשק מכוונים דרך החלון. אתמול היה מארב של אש"ף (אש"ף של יאסר ערפאת) ותשעה חיילים ישראלים נפצעו קשה.

אנחנו מגיעים בשלום לבסיס שלנו שנמצא בעיירה לבנונית. שם אנחנו מקבלים את המשימות המקומיות שלנו. אני יוצא לסיור מים, כלומר הרכב החמוש שלנו מלווה את המשאית שמביאה מים לבסיסים שלנו. אנחנו בעיקר מחפשים מארבים או מוקשים שמונחים במהמורות של הדרכים הלבנוניות.

יום שישי – היום החמישי

בניגוד לצבא האמריקאי שגם בו שירתתי, ישראל משתדלת לשלוח הביתה כמה שיותר חיילים לשבת. אבל יש לי תורנות סוף שבוע, אז אני לא הולך הביתה. הצבא מקפיד על החגים והשבתות. כשמגיע זמן סעודת השבת בבסיס, כולם מתיישבים ליד השולחן והדלתות נעולות. אף אחד לא בא ולא הולך ואף אחד לא אוכל עד שהתפילות והברכות מסתיימות.

אני מרגיש שלמרות שרוב החיילים אינם דתיים, עדיין יש להם יראת שמים ומכבדים את השבת. כולם השתתפו בברכות השבת לפני הסעודה, ולאחר מכן התמלא חדר האוכל בשירי תהילים ותנ"ך.

יום שבת – היום השישי

אני יוצא לשמירה בשש בבוקר. פתאום ערבי מתחיל ללכת לעברי, שיכור. אני שואל אותו מה הוא רוצה. הוא צועק משהו בערבית. אני מדבר איתו בעברית, אנגלית וצרפתית (לבנונים רבים מדברים צרפתית). הוא ממשיך להתקרב אליי וצועק כל הזמן בערבית. הוא יכול בקלות להיות חמוש או להחזיק רימון.

אני צועקת לו באגרסיביות רבה יותר שיפסיק. הוא ממשיך לעברי. אני משחרר את תפס הבטיחות מהנשק שלי שמשמיע קליק חזק. הוא ממשיך בדרכו, מקשקש כל הדרך. אני נעה יותר, מדברת בשלוש שפות. ערבים סביבנו מתחילים להביט בו כשהוא צועד לעברי. אני מעמיס סיבוב לתוך החדר – וזה מושך את תשומת הלב של כולם. אזרח מקומי קופץ ממכונית, תופס אותו ולוקח אותו משם. אני שואפת עמוק ומודה בשקט לאלוהים שהוא הציל אותי מהצורך לפגוע במישהו.

יום רביעי – היום העשירי

מותר לי לחזור הביתה לכמה ימים. בדרך החוצה מלבנון, יש לי הזדמנות לראות טוב את הכפר. אני משווה את זה לקטעי חדשות שראיתי מהקיץ הקודם, כאשר יאסר ערפאת כבש את האזור ואז שלט בו. פחות משנה חלפה מאז שחרר צה"ל, יחד עם בעל בריתו, צבא דרום לבנון, את האזור. במקום שבו תחת שלטונו של ערפאת השדות היו מוזנחים, נטושים ומוזנחים, חזרו כעת החקלאים לעסוק בחקלאות. מטפלים בפרדסים בכל העמקים. ילדים משחקים בכל מקום. מגרשי הכדורגל מלאים בצעירים. החנויות מלאות סחורה ותוצרת. קולות הקנייה והמכירה העמוסים, שדעכו תחת שלטון אש"ף, חוזרים כעת עם נקמה.

אני מאוד שמחה לחזור הביתה לשירה ולילדים. אני מעריך מיטה שבה רגליי אינן תלויות והשמיכות מכסות אותי.

ארי, שירה, איל ושני הצטלמו מחוץ לביתם כשארי חזר מלבנון לסוף שבוע של מנוחה.

יום ראשון – היום ה-14

לוקח רוב היום לחזור לבסיס בלבנון מתל אביב. כשאני מגיע אני מקבל ידיעה ששניים מהשוטרים שלנו נהרגו כשהרכב שלהם דרס מוקש שהוטמן בלילה הקודם. מהר מאוד אני חוזר למציאות שלמרות שנחתמה הפסקת אש, עדיין מתנהלת מלחמה ואנשים עדיין מאבדים את חייהם. אנחנו מפעילים את הסיור השגרתי שלנו עם משאית המים.

יום שני – היום ה-15

יש לי שמירה. רס"ן חדאד (מפקד צבא דרום לבנון) מגיע לבסיס עם כמה מעוזריו הצבאיים ומסתנן אש"ף שנפל בשבי. מאחר שראיינתי את מייג'ור חדאד בכמה הזדמנויות, כולל הסרט שעשינו עבור תחנות הרדיו והטלוויזיה של ג'ורג' אוטיס, אנחנו מחליפים הנהון ידידותי.

אני תוהה אם הוא מתנחם כמוני – שנינו יודעים שהוא, מפקד בצבא לבנון, ואני, חייל ישראלי, מאמינים שנולדנו מחדש.

יום שלישי – היום ה-16

אני קם ב-4:45 לפנות בוקר למסירות, חושב על הקצינים שנהרגו. ובכל זאת, אני מרגיש את אלוהים לידי.

הגיע הזמן לשמירה שלי. היום יורדת לנו פקודה לא לאפשר לאף אחד לצאת מהבסיס בלי לפחות רכב ליווי אחד עם מינימום שלושה אנשים בכל רכב, וכולם חייבים ללבוש אפודי מגן בכל עת מחוץ לבסיס. ואני זה שצריך למסור את הבשורה.

מהומה פורצת. שורה של כלי רכב עם כולם, מגנרלים ועד טוראים, מגובה ככל שהעין יכולה לראות. לכל אחד יש את הסיפור שלו למה הוא לא חייב לציית לכללים. במשך שעה וחצי אנשים צועקים עליי שלא נתתי להם לצאת מהבסיס. בעזרת השם אני שומר על קור רוח. אחרי שהכל נגמר אני מגלה שקצין בכיר בחינוך הצבאי צפה בכל הפרשה ורוצה להעביר אותי לחטיבה שלו.

יום לפני פסח

הלילה הוא פסח. רוב החיילים יהיו בבית לליל הסדר המסורתי. למרות שהמשפחה שלנו מאוכזבת שלא אהיה בבית בפסח, אני מבין שלאלוהים אולי יש סיבה בשבילי להישאר בבסיס. שירה גם הרגישה שלאלוהים יש סיבה מיוחדת להישאר בבסיס בתקופה הזאת. זמן לא רב לאחר שסיימתי את תורנות הבוקר התחלתי לראות את ידו של אלוהים פועלת.

חזרתי לחדר שלי וישבתי על המיטה שלי והתאמנתי על אקורדים בגיטרה שלי בזמן שאנשים התרוצצו והתכוננו לליל הסדר. מכיוון שאין הרבה בידור לחיילים, לא עבר זמן רב עד שתריסר חיילים או יותר התאספו בחדרי וביקשו ממני לשיר עבורם. שרתי כמה שירים, כולל כמה שירי הלל כמו "רונו שמיים", מתהילים, שפירושו "ישמחו השמים". באופן טבעי נשאלה השאלה: "האם אתה דתי?" עניתי, "ובכן, במובן מסוים, על פי כתבי הקודש."

כשהתבקשתי להבהיר אם זה אומר שאני אורתודוקסי, קונסרבטיבי או רפורמי, אמרתי שזה אומר שאני יהודי משיחי. במשך כמה שעות שוחחנו על כל דבר, החל מתוכניתו של אלוהים לשיקום וישועת העם היהודי ועד לשיחה עמוקה על "הנביא" שמשה אמר שיקום אחריו.

לאחר מכן, אדם אחד עם רקע אורתודוקסי אמר לי שהוא רוצה לקרוא את כתבי הקודש כדי לאשר את מה שאני אומר. הבטחתי לו שאלוהים יכבד את חיפושיו ואעזור לו למצוא את הפסוקים.

ערב פסח

ליל הסדר תוכנן היטב למרות שהרב שהנהיג אותו היה חסר כריזמה. רוב החיילים הכירו את כל השירים המסורתיים ויכולתי לראות שיש להם רצון עז לחגוג משהו. לכן ההגדה נקראה במהירות כעניין של צורה, והארוחה נאכלה. אחרי הארוחה החיילים פשוט השתלטו והתחילו לשיר שירים משלהם. זה היה חג תרבותי לשמוע יהודים מכל רחבי העולם מביאים כל אחד את השירים התנ"כיים שלו מתימן, דרום אמריקה, צפון אמריקה, אירופה ואפריקה.

חג הפסח

שמירה בשעה 6:00 בבוקר. שעה וחצי ראשונות שקט מאוד מכיוון שמדובר בחג. היה זמן תפילה נהדר. בסביבות השעה 7:30 בבוקר אחד החיילים הגיע לשער כדי לדבר איתי על השיחה שלי יום קודם.

באותו ערב התפללתי בחדרי, כשבחור שאקרא לו שאול שחלק איתי את החדר דיבר. הוא היה יהודי ספרדי, גובהו כמטר וחצי, בעל תווי פנים חזקים, אולי בן 35 וגדל בבית אורתודוקסי. הוא שאל אותי למה אני לא מתפלל בבית הכנסת עם סידור תפילה. אמרתי לו שאלו תפילות אישיות לאלוהים ושלפעמים אני כן מתפלל מהסידור, אבל רוב הזמן אני מתפלל ישר מהלב. כשהוא שאל אותי על מה אני מתפלל אמרתי לו שבאותו רגע אני מתפלל בשבילו ובשביל עוד כמה חיילים.

כשלקחו אותו בחזרה, הוא אמר שאני לא יכול לעשות את זה. נטייתו הדתית לימדה אותו לקבל את התורה שבעל פה המסורתית האומרת שיש להתפלל תפילות מתוך סידור התפילה, ורבות מהן יש להתפלל בבית הכנסת. כצבר גס ובוטה (יליד הארץ), הוא התעקש שאיני יכול להתפלל עבורו ושאין לי זכות לעשות זאת.

אמרתי לו שלא רק שיש לי זכות, אלא שאני חייב, ושאלוהים יענה לתפילותיי. בשלב זה כבר התאספו שוב כמה אנשים, והתחלתי להסביר להם שלאלוהים יש יחסי ברית עם העם היהודי, ושעלינו לעשות דברים על פי בריתותיו, שהדיבור עם אלוהים הוא חלק מהותי מהן.

הרגשתי שאלוהים דוחף אותי לומר לשאול שאני אתפלל עבורו ושאלוהים ישנה את גישתו לגבי הברית החדשה, לגבי מיהו המשיח ומתי הוא יבוא. הייתי מתפלל שאלוהים ישים רצון בלבו למצוא את האמת, כדי שגם הוא יוכל להתחבר עם אלוהי ישראל דרך המשיח. אמרתי לו שהוא יכול לקבל את זה או לדחות את זה, אבל הוא לא יוכל להכחיש שאלוהים מתגלה. אמרתי שאלוהים יענה לתפילתי לפני סיום שירות המילואים שלי – וכך הוא יידע שאלוהים עונה לתפילה על פי דברו.

במהלך הימים הבאים היו לי כמה דיונים עם קבוצות שונות של חיילים שכל הזמן שאלו שאלות עד שהגיע הזמן לחזור הביתה לחופשה.

יום שישי – היום ה-26

שירה והילדים היו בירושלים בחג הפסח, אז הצטרפתי אליהם והתחברנו עם מאמינים. מטיף מהחוף המזרחי החל להתנבא בפניי, והצהיר בין היתר שאלוהים ייתן לי יותר תעוזה וסמכות כשאומר את דברי. כשחזרתי לבסיס, הייתי להוט לראות מה יתפתח.

יום ראשון – היום ה-28

חזר. כמה חיילים הגיעו לחדר שלי מיד כשיצאתי מהמשמרת. שוב, הם שאלו שאלות רבות. אז התחלתי לדון בתנ"ך עם חצי תריסר מהם.

ואז קרה משהו מעניין. כשאדם חדש היה נכנס ומציע דעה שונה, אלה שהיו שם בימים הקודמים היו טוענים נגדו, תוך שימוש בכתבי הקודש שנתתי להם בדיונים. ראיתי שינוי אמיתי בלבם, ויכולתי לראות שכולם רעבים מאוד לאלוהים ולדברו.

בידיעה שיבקשו ממני כמה, הבאתי כמה מהספרים החדשים שלנו שתרגמנו לעברית וחילקתי אותם. הם נעלמו תוך שלוש דקות בערך. (אה, למה לא הבאתי איתי 50?)

כשסיימנו את הערב הזה, הם שאלו אם אני מוכן לשיר את אחד משירי ההלל ששמעו אותי שר בעבר.

הודיתי לאלוהים שהוא נענה לתפילתי מהשבוע שעבר ומשנה את ליבם של החיילים.

היום האחרון של פסח

חובת שמירה בחגים, אז לא הרבה פעילות בסיסית. בשלב זה כבר היו פחות או יותר החדשות על אמונתי במשיח. הרבה חיילים באו לבקר אותי כשהייתי בתפקיד. חלקם היו פותחים בשיחה בצורה מגושמת, בלי לדעת בדיוק איך להוביל לנושא.

בחור צעיר אחד, חייל סדיר עם פנים ביישניות, ניגש אלי ופלט: "אני לא מאמין באלוהים, נכון?"

בחור אחר – בוגר יותר, מעל גיל 40, מדרום אמריקה, לפי המבטא שלו – הסתכל לי ישר בעיניים ובעברית מצוינת אמר, "אתה חושב שישוע הוא המשיח?" אמרתי, "לא רק שאני מאמין בזה, אלא זו הסיבה". ובמשך השעה הבאה פתח האדון את הבנתו. כשסיימנו הוא אמר בפעם הראשונה שהוא ראה איך הוא יכול לקיים מערכת יחסים עם אלוהים ואיך זה נראה לו הגיוני. זו לא הייתה רק דת, זה היה אמיתי. המשכתי בשמירה, אבל שמחתי בפנים.

יום שלישי – היום ה-30

סיור מים ושומר.

באותו ערב, כשחזרתי לחדר שלי, כבר היו שם כמה בחורים. ברגע שהתיישבתי, השיחה עברה לתנ"ך. בחור חדש נכנס. הוא אמר שלא כדאי להאמין בשום דבר בימים אלה, כי כל הדתיים צבועים. אמרתי לו איך כשאלוהים באמת מעורב בבני האדם, הוא יכול לשנות את לבם של בני האדם. כשסיפרתי לו את הדברים האלה, אלוהים מיהר להבהיר לי שהוא כבר שינה את גישתו של הבחור האחר שהתפללתי עבורו.

הסתובבתי ואמרתי, "אני לא רב או מורה מפורסם. אין לי את כל מילות החוכמה הגדולות. אבל דבר אלוהים הוא רב עוצמה. זה משפיע על החיים של אלה ששומעים. לדוגמה, כשהתחלנו לדבר כאן יחד על אלוהים ומשיחו לפני כמה ימים, אמרתי שאתפלל שאלוהים ישנה את ליבם של אלה שדיברתי איתם. אני אשאל את כולם כאן – האם הגישה שלכם לא שונה מלפני שבוע?" וכולם ענו, "כן!"

ואז הסתכלתי ישר על שאול שאמרתי שאתפלל עבורו ואמרתי, "האם לבך לא השתנה, ואין לך רצון חדש לחפש את דבר אלוהים, לגלות מיהו המשיח ומהי בריתו החדשה וכיצד היא משפיעה עליך?" והוא אמר, "כן". המשכתי, "האם אלוהים לא הראה לך שעליך להביט תחילה בדברו לפני שאתה מקשיב לאנשים או לרבנים, לא משנה כמה הם חכמים?" הוא אמר, "כן, השתניתי".

יום חמישי – היום ה-32

אורזים – הולכים הביתה. חיילים מגיעים מכל מקום – מבקשים את הכתובת שלי ומבקשים ספרים.

חייל אחד בשם אברהם, איש משפחה, בא ואמר: "אני מאמין שמה שאתה אומר נכון, אבל מה אני יכול לעשות, איש אחד נגד רבים? אני לא מלומד ואין לי הרבה סמכות". אמרתי לו להתפלל לאלוהים בכל ליבו שאלוהים ייתן לו את הכוח והאומץ ואת הלמידה שהוא צריך.

כשהשתחררנו מהבסיס הישראלי הרגשתי את החמימות של כל לחיצות הידיים והפרידות. הרהרתי בכך שב-32 הימים האלה, לא היה לי שום סכסוך עם אף אחד על אמונתי. רק דלת פתוחה להעיד על מלך ישראל!

נותרתי עם הרבה מספרי טלפון וכתובות והזמנות לביקורים בכל רחבי הארץ. זרעים נשתלו, אבל יש הרבה עבודת מעקב.

אין ספק שספרים המסבירים בבירור את אמיתות אלוהים ימלאו תפקיד גדול בפתרון האובדים של ישראל. הם זקוקים לתנ"ך ולספרים שיעזרו להם להבין את כתבי הקודש. נדפיס ספרים מהר ככל שנוכל.

אחרי Word

ארי מעולם לא נתקל בהתנגדות לחלוק את אמונתו, והוא דיבר על כך רק כשמישהו יזם את השיחה, שכן זו הייתה מדיניות צבאית. אולם, כשנה לאחר מכן, קרא יד לאחים, הארגון המתנגד לחופש הדת, את המאמר הנ"ל שפרסמנו בדו"ח מעוז ישראל והתלונן בפני יצחק רבין, שהיה אז שר הביטחון, כי ארי מטיף לדת. רבין חתם על צו להעברת ארי מתפקידו ביחידתו.

ארי שמע על ההאשמה רק כשחבר התקשר וסיפר שצפה בטלוויזיה בכנסת דנה בעניינו. מרצ (מפלגת שמאל קיצוני) התנגדה לצו לאחר שגילתה כי לא רבין ולא צוותו שאלו את ארי לפני שחתמו על המסמכים. חבר מרצ התקשר לארי ושאל אם הוא רוצה שייצגו אותו בבית המשפט. אבל ארי הרגיש שהוא לא צריך שמפלגה פוליטית תייצג אותו באותו זמן.

התיק אכן הגיע לבית המשפט, אך יד לאחים לא הצליחה להביא עדים, ולכן בית המשפט דחה את התביעה. ארי לא שמע דבר נוסף, אך מעולם לא נקרא שוב לשירות מילואים. עם הגיעו לגיל הפרישה מהצבא, קיבל את השחרור המכובד הסטנדרטי.

התרבות הישראלית עברה כברת דרך ארוכה ב-40 השנים האחרונות. כיום, הצבא ומשרדי ממשלה אחרים מכירים באופיים הנאמן, הישר והחרוץ של היהודים המשיחיים בישראל. רבים מהם הם כיום מפקדים וקצינים, המחזיקים בתפקידים חשובים.

מעניין לציין שבזמן שהכנו את המאמר הזה על תקופתו של ארי בלבנון, ישראל הכריזה על עניין מחודש במלחמה ההיא (שעד היום אין לה שם רשמי) וקיבלה שתי החלטות מרתקות. ראשית, הוחלט כי חיילי צה"ל (כולל ארי) שלחמו במלחמת לבנון (1982-2000) יקבלו מדליה מיוחדת לכבוד שירותם. שנית, רק לפני מספר שבועות חנכה ישראל אנדרטה לזכר חללי צבא דרום לבנון, בעלי בריתה של ישראל, והתחייבה להשקיע בחיילים הלבנונים ובני משפחותיהם שנמלטו מלבנון לפני עשרות שנים והתיישבו בצפון הארץ.