החדשות והמשטרה

זה היה בחופשת פסח בשנת 1996 כאשר אישה נכנסה לוועידת הנוער המשיחי הלאומית הראשונה שלנו. היא הציגה את עצמה כרונה שמש,1 עיתונאית מהעיתון הגדול בישראל, "ידיעות אחרונות". צעירה ומקסימה, היא סיפרה לנו שבאה לבקר את אחיה בקיבוץ שבו נפגשנו, ושמעה שמתרחש אירוע משיחי. היא הסתקרנה ושאלה אם זה יהיה בסדר אם היא תשב בחלק מהפגישות.

יהודים משיחיים בישראל התמודדו עם רדיפות אמיתיות מאוד בעבודה, בבית הספר ועם שכנים. ומכיוון שהיינו מיעוט זעיר בארץ, מאמינים רבים נדחקו למצב חצי-מחתרתי. אבל היו אלה ילדינו, שעדיין גדלו בזהותם ובהבנתם את אלוהים ואת העולם, שסבלו יותר מכל. ילד ממשפחה משיחית היה לעתים קרובות המאמין היחיד בכל בית הספר שלו. ידענו שאיחוד צעירים אחרים כמוהם כדי לחגוג בפומבי את אמונתנו בישוע יהיה מחזק מאוד. מלאות ציפייה, שש קהילות שלחו את בני הנוער והמנהיגים שלהן להשתתף בוועידה זו.

לא היה לנו מה להסתיר אז אמרנו לעיתונאית שהיא מוזמנת לשבת בשירותים. היא נפגשה עם כמה מבני הנוער ושוחחה איתם על אמונתם. היא נדהמה לראות צעירים כל כך פונים לאלוהי ישראל והיא העירה לנו על ההשפעה החיובית של הכנס הזה על הנוער שלנו. לאחר הכנס היא התקשרה לאחד מראשי קבוצות הנוער ואמרה: "כל כך התרגשתי ממה שראיתי, שעכשיו כשאני בבית, אני מפחדת להדליק את הטלוויזיה או את הרדיו מחשש שאאבד את ההרגשה הנפלאה הזו. הציבור צריך לדעת על כולכם", קראה בהתלהבות.

ציד נשמות

שלושה שבועות לאחר מכן הופיעה כתבה שלמה בת ארבעה עמודים על הכנס במדור מגזין סוף השבוע בעיתונה. הכותרת בעמוד השער זעקה "צאהדי הנפש" – בתרגום חופשי: "ציידי נשמות" או "סטוקרים לנפשות"2 (מונח נפוץ לתיאור האופן שבו היהודים רואים את הצלבנים הנוצרים שאילצו יהודים להמיר את דתם או למות "בשם ישו" בימי הביניים).

בכותרות סוערות זה התחיל:

בתחילת חופשת הפסח, 120 בני נוער ישראלים השתתפו בכנס בן שלושה ימים של יהודים משיחיים המאמינים בישוע [דרכו של כופר לאיית את שמו של ישוע]. חלקם ילדים מקופחים, חלקם מבתים מסורתיים, רובם ללא הסכמת הוריהם..."

המאמר לעג אז לאלוהים, חילל את קדושתו של המשיח והציג את הכנס כמשהו הדומה לכת שטנית:

נערה בשם דורית עולה לבמה; היא נראית היסטרית..."שטן", היא צועקת ובוכה עם מוזיקת הרקע, "השטן שונא אותך; הוא רוצה שתמותי! קבלו את אלוהים, כדי שתהיה לכם שליטה על חייכם. מה יש לי בחיים?" היא מתייפחת, "אין כלום..."

שמש סיכמה את "רשמיה":

המסר שניתן בכנס: העולם מטונף, ואתם המפסידים תמותו בכל מקרה כמו אותה רבקה המסוממת (ילדה שמתה ממנת יתר של סמים). אז, אם אתה חייב למות, למה לא ללכת לגן עדן? הגיהינום שאתם עוברים עכשיו אינו דומה לגיהינום שמחכה לכם שם, ברגע שתמותו מפיגוע, או מי יודע מה.

מצילים את ישראל עם שוקולדים

הזמנו גם קבוצת נוער דינמית משיקגו בשם "Souled Out". שובר קרח נפוץ לאסיפות נוער בארה"ב, הם זרקו כמה חופנים של סוכריות, יחד עם חצי תריסר דיסקים של אמנים מאמינים (שבזמנו היה קשה להשיג בישראל).

עם זאת, בתיאורו של העיתונאי נכתב כי "מקלחות של שוקולדים ודיסקיות" הושלכו לעבר הנער. היא הסירה בזהירות כל התייחסות לאלוהי ישראל והסבירה שבאמצעות מתנות אלה, המשיחיים "סוגרים טיפין טיפין על הנשמות המעורבות" של הנערים.

מבחינה משפטית, ההאשמה החמורה ביותר של העיתון הייתה שבני הנוער הישראלים הגיעו לאירוע הדתי שלנו ללא רשות או ידיעת הוריהם – פשע שהעונש עליו הוא מאסר. (כאילו 120 צעירים יכולים להיעלם בחופשת הפסח מבתיהם ללא עקבות למשך שלושה ימים). לאורך כל הכתבה רמזה רונה כי הצעירים נפלו קורבן למניפולציות רגשיות ורוחניות קשות.

העיתון התיז תמונות עם פנים מטושטשות של בני הנוער המשתתפים – כולל בננו איל – עם כיתובים כמו "הם משתמשים במוזיקה כדי לדחוף את המסר שלהם", "בני 16 במשבר", "כנס גדול יותר מתוכנן לקיץ" ו"ההורים לא יודעים".

מה שהעיתון לא ציין הוא שמתוך 120 בני נוער, 114 היו מבתים משיחיים. ואף אחד לא היה אסיר תודה יותר על הכנס ועל הפירות שנבעו ממנו מאשר ההורים. ששת בני הנוער האחרים שהגיעו כתוצאה ממערכות יחסים עם שני ילדינו המתבגרים, הביאו פתקי אישור כתובים מהוריהם, שלמרות שלא הסכימו באופן אישי עם אמונתנו, היו אסירי תודה על ההשפעה החיובית שהייתה לנו בחיי ילדיהם.

כשהמאמר התפרסם, היה זעם מובן מצד משתתפי הכנס. עם זאת, לא יכולנו לצפות את הזעם נגד המאמר שהביעו חברינו הלא מאמינים שידעו שהתיאור הפרוע שלנו בעיתון אינו תואם את המציאות.

האם אנחנו תובעים את העיתון הגדול בישראל?

חיינו בארץ קרוב לשלושים שנה באותה תקופה, ונכתבו עלינו מאמרים רבים, כמו גם יהודים משיחיים אחרים בארץ. למרות שהם מעולם לא תמכו בנו, רובם היו הוגנים יחסית ובאופן מפתיע, לפעמים אפילו אוהדים את אמונותינו ואת זכותנו להאמין בכתבי הקודש כפי שאנו מבינים אותם. לקחנו את החשיפה שכל מאמר הציע בצעדים – כמו חבלי הלידה ההכרחיים שמגיעים עם החדרת מושג חדש כל כך – או החדרה מחדש של מושג עתיק כל כך לתרבות הישראלית.

חשבנו ברמה האישית שאולי רונה אכן חוותה את נוכחותו המופלאה של אלוהים בכנס. אבל ברגע שהתחושה התפוגגה, האם היא אפשרה לשאפתנות שלה כעיתונאית עולה לדחוף אותה לכתוב סיפור סנסציוני או שאולי הופעל עליה לחץ לא לכתוב מאמר אוהד על ידי השפעות דתיות?

"יהודים משיחיים ביצעו עבירות פליליות"

התחבטנו בשאלת העימות עם העיתון, שכן חשנו תדהמה גדולה מהנשורת הפוטנציאלית של המאמר המרושע והמטעה הזה. חששנו שמאמר זה יחזק את התפיסה השלילית שהייתה קיימת בתודעה הישראלית הקולקטיבית – שיהודים משיחיים הם כתות, טרף לילדים, ובסופו של דבר הם "נוצרים שרלטנים בלבוש יהודי" חסרי מצפון. בנוסף, חשנו דאגה וצער רב עבור מנהיגי חמש הקהילות האחרות שהיו כעת תחת חקירה פלילית. הרי אנחנו היינו אלה שהזמינו אותם להשתתף איתנו בכנס.

כדי לחזק את מאמרה, פנתה רונה למנכ"ל המועצה הלאומית לרווחת הילד. היא הציגה בפניו את סיפורה, וצירפה את תגובתו לכתבה. הכותרת הייתה: "יצחק קדמן: זו עבירה פלילית".

העובדות חמורות, מבחינה חינוכית ומשפטית", טען קדמן. כל מי שמנסה להמיר מישהו לדתו תמורת החלפת כל דבר חומרי או אחר [כמו ממתקים], עובר על החוק, למיטב ידיעתי, שהעונש עליו הוא מאסר. על פי התיאור, מדובר באנשים שביצעו עבירות פליליות. הדבר הראשון שצריך לעשות זה להגיש תלונה במשטרה, ואנחנו נהיה הראשונים לעשות את זה... אנחנו צריכים למנוע מילדים מקופחים ליפול לידיהם של שרלטנים.

קדמן פנה ליועץ המשפטי לממשלה, ופתח נגדנו בהליכים פליליים עם עונשים אפשריים של מאסר. הגענו למסקנה שאנחנו חייבים להשיב מלחמה ורכשנו את עו"ד גילי חריש, מעורכי הדין הטובים בארץ.

עורך הדין שלנו הסביר לנו שכתבים יכולים להגיד כל מה שהם רוצים על "התרשמותם" מאירוע. כאן לשון הרע היא חוקית; עיתונים חופשיים למדי לעוות ולזייף עובדות, במיוחד בנוגע למאמינים בישוע המשיח. אבל זה לא חוקי עבורם להאשים אותנו באופן שקרי בפעילות פלילית. לאחר תפילה וייעוץ, החלטנו לתבוע את ענקית התקשורת הזו – רק על נקודה זו.

כפולת התמונות המקורית של כנס הנוער הארצי שפורסמה בדו"ח מעוז ישראל 1996

בחקירה

לצערי, גם כשאתה חף מפשע, שום דבר לא קורה מהר בעולם המשפט. אחרי חצי שנה קיבלנו טלפון שהורה לנו להתייצב לחקירה בתחנת המשטרה. הפקנו עבורם את מסמכי האישור של ההורים, אבל הם התחילו את חקירתם בשאלה מפורטת במה אנחנו מאמינים, ומה ההבדל בין יהדות משיחית לנצרות. למרות שהנסיבות היו לא נוחות, ראינו זאת כהזדמנות מדהימה לקבל את תשומת הלב הבלתי מחולקת של המשטרה בזמן שבישרנו את החדשות הטובות במשך כמה שעות!

סיפרנו להם גם על חייהם של יהודים משיחיים בארץ – שהם משרתים בצבא, משלמים מיסים, חוגגים את חגי התנ"ך; בקיצור, הקהילה המשיחית מורכבת מאזרחים חרוצים ושומרי חוק.

יכולנו להרגיש לחץ עצום מצד החרדים מאחורי הקלעים עם דרישותיהם לאסור את כל מפגשי הנוער המשיחיים, אפילו באישור הורים. מנהיגי הקהילות האחרות ששיתפו פעולה היו כולם תחת חקירה. כשהמשטרה דיווחה שלא מצאה עבירה על החוק, דרש היועץ המשפטי לממשלה לפתוח את החקירה פעם נוספת. לבסוף, המשטרה סגרה את התיק לצמיתות לאחר שלא מצאה עבירה פלילית.

לנו, לעומת זאת, החלק המצער ביותר בחקירה שנמשכה שנה היה ההתנכלות להורים הלא מאמינים שנתנו אישור לבני הנוער שלהם להשתתף בכנס. הורים סיפרו לנו שהם קיבלו שיחות מאיימות מהעיתונאי וגם מהמשטרה שהזהירה אותם מפני הכת "הנוצרית" שלנו ושאלה אם הם מודעים לאופי המזיק של הכנס. אזהרות משטרה כאלה היו מפחידות כל הורה.

נוער מאמין שהגיע לכנס

התביעה שלנו נגד ידיעות אחרונות

בעוד שהחקירה הפלילית נמשכה שנה, התביעה נגד העיתון נגררה במשך שלוש, עם טקטיקות עיכוב רבות מצד העיתון. הם ניסו בכל דרך אפשרית לגרום לחלק מההורים הלא משיחיים להעיד נגדנו. אף אחד לא עשה זאת.

לבסוף, עורך הדין שלנו יעץ לנו שאם נזכה בתיק ונקבל פיצויים כספיים והתנצלויות, כל הסיפור שוב יתיז על כל העיתונים, הפעם גם בעיתונים אחרים. הוא הרגיש שבגלל משך הזמן שחלף, רוב האנשים היו שוכחים את תוכן המאמר הפוגעני. החלטת בית משפט משמעותה שכל הגסויות והוולגריות הנוגעות לאמונתנו בישוע יועלו שוב. מוטב שהעיתון יכתוב לנו בשקט מכתב התנצלות אישי, הוא ייעץ. הסכמנו.

להלן תרגום מכתבו של עו"ד "ידיעות אחרונות ":

בכתבה שפורסמה ביום 19.04.1996 תחת הכותרת "סטוקרים בנשמה" נמצאו מספר אמירות שאינן מדויקות בסוגיית רשות ההורים. נמצא כי אכן ניתנו אישורים על ידי ההורים להשתתפות ילדיהם בכנס. זאת ועוד: לגבי הכיתוב מתחת לתמונתו של אחד הנערים שבו נכתב: "ההורים לא יודעים", נמצא כי האמירה אינה נכונה והורי הנער שבתמונה אכן ידעו. מרשיי מתנצלים על השגיאות בכתבה. בברכה, עו"ד מיבי מיזר.

עורך הדין שלנו האמין שמכיוון שנקטנו עמדה משפטית נגד העיתון החזק ביותר במדינה, הם יהיו זהירים יותר לפני שיפרסמו מאמרים מופרכים על יהודים משיחיים בעתיד. על פי רוב, זו הייתה הערכה מדויקת. וכחותמת אישור סופית לכך שטיפלנו במצב בתבונה, מבלי שביקשנו זאת, פסק השופט כי העיתון ישלם הוצאות משפט.

במבט לאחור 25 שנה אחרי, אחד הפירות ארוכי הטווח היפים ביותר שיצאו מהכנס הזה הוא מוטי כהן. הוא היה אחד מששת הכופרים שנכחו בוועידה זו והקריבו את חייו לאלוהים שם. הוא הפך לכומר נוער ובסופו של דבר לזקן קהילת תפארת ישוע. לגדול עם רקע קשה נתן לו לב ייחודי לפגיעה באנשים במשך 20+ השנים האחרונות והוא הראה את אמונתו על ידי עבודותיו ברחובות תל אביב ועם קבוצות נוער משיחיות ברחבי ישראל. פוריות שנשארה עד היום!