לידתה של תפארת ישוע

בערב ראש השנה התשע"ו, הידוע בתנ"ך כחג החצוצרה, הכריזה המדינה היהודית על שנה שלמה (רשמית, החגיגה נמשכה 16 חודשים מלאים – השנה העברית 5756 הייתה ספטמבר עד ספטמבר ו-1996 נמשכה ינואר עד דצמבר.) של חגיגות יום השנה להכתרת דוד המלך כאשר צעד לירושלים והפך אותה לבירת ישראל (דוד, בן ישי נמשח שבע שנים קודם לכן בחברון, אך עתה הוכתר למלך ירושלים וכל שנים עשר שבטי ישראל).

הארכיאולוגים ורבני ישראל הגיעו למסקנה שירושלים הפכה לבירת ישראל בשנת 1004 לפני הספירה. לכן, שנת 1996 לספירה לפי הלוח הגרגוריאני תציין 3000 שנה לירושלים כבירת ממלכת ישראל.

מדהים עוד יותר עבור יהודים משיחיים, זה יהיה גם יום השנה ה-2,000 להולדתו של ישוע על פי לוח השנה הגרגוריאני (למרות שחישוב זה יכול היה להסתיים בשנה או שנתיים, עבורנו זו הייתה שנה מקובלת לחגוג את יום הולדתו השני של ישוע).  חוקרים רבים מסכימים שישוע המשיח נולד בשנת 4 לפנה"ס מכיוון שהורדוס הגדול (שהרג את התינוקות בבית לחם) מת בשנת 4 לפני הספירה. אם כן, שנת 1996 ציינה גם את יום הולדתו ה-2,000 של ישוע!

ארי ואני התחבטנו ברעיון שאלוהים רוצה שנקים קהילה – שוב. שוחחנו על תחושותינו עם שותפינו למשרד, ארני ויונית קליין, וכולם היו בפנים.

וכך, בזמן שהאומה שלנו חגגה את הרגע ההיסטורי הזה, קבוצת המאמינים הקטנה שלנו התכנסה כדי לחגוג את התפילה הראשונה שלנו יחד כמה קילומטרים צפונית לתל אביב. קראנו לה "קהילת השרון" כפי שגרנו במישור השרון ליד הים התיכון. בסופו של דבר נעזוב את ביתנו, נעביר את מקום המפגש שלנו לתל אביב ונשנה את שם הקהילה לתפארת ישוע.

ישראל חוגגת בעצמה

זכינו להשתתף בחגיגת הפתיחה של מדינת ישראל – מופע אור וקול מרהיב וחסר תקדים לציון 3000 שנה להיווסדו. במהלך החודשים הבאים תוכננו להתקיים למעלה מ-100 כנסים, כולל מספר אירועים נוצריים.

אבל ישראל חגגה לבדה. בחזרות מצמררות ליום שבו חלק מהעמים לא יעלו לחגוג את חג הסוכות בירושלים, (זכריה י"ד 17) החרימו העמים בשנת 1996 את החגיגות הללו של מלכם, שיותר מכל אדם שחי אי פעם, סימל את בואו של המשיח. דוד המלך, שנולד בבית לחם והוכתר למלך ישראל בירושלים, קיבל את ההבטחה שזרעו ישלוט יום אחד בעולם לנצח (שמואל ב' ז' 16, מיכה ה' 2, ישעיהו ט' 6-7, תהילים ב' 7-8).

התקשורת הישראלית ציינה כי אף ראש מדינה לא נכח בפתיחה החגיגית. למעשה, אף אחד מהשגרירים האירופים לא הגיע. גם לא השגריר האמריקאי. הנימוק שניתן היה שההתמקדות בהיסטוריה היהודית של העיר בלבד אינה ראויה.

באופן מוזר – ועצוב – חגיגות הפתיחה של חייו ומלכותו של דוד המלך היו תזכורת לא נעימה לעולם שיש אלוהים שעדיין טוען לריבונות על ענייני העולם הזה. העובדה שאולי יש לו תוכנית משלו לעיר הזאת הותירה את העמים באי נוחות.

מבחינה נבואית הרגשנו שזו הולכת להיות שנה מאוד מכרעת שבה יתקבלו בחירות לאומיות של חיים ומוות.

החלטת יצחק רבין לחלק את ישראל

במקביל לחגיגות הלאומיות, רגע לפני שקיעת החמה של ראש השנה, חתם ראש הממשלה יצחק רבין על הסכם אוסלו ב' עם יאסר ערפאת, והניע את השעון להתחיל בהקמת רשות פלסטינית ביהודה ושומרון, שבתורה תהפוך למדינה אסלאמית. גבולותיה יגיעו עד קצה המטרופולין של תל אביב, מה שהופך את ישראל לרחבה של 14 ק"מ בלבד באזורים מסוימים. בתחושה שוקעת אנו קוראים שרבין הכריז: "שטר הבעלות על אדמת ישראל אינו התנ"ך".

יתר על כן, עם אישור ההסכם שחרר רבין מיד 1,000 מחבלים, מתוכם 700-600 רוצחים מורשעים. רבין תכנן לשחרר פי חמישה בשנים הקרובות. כמובן, גל חדש של פיגועים יבוא בעקבותיו.

כתבתי בדו"ח מעוז ישראל בספטמבר 1995: "ישראל מזועזעת עד שורשיה. אנשים מחכים לאוטובוס התופת הבא. כולם מחפשים תשובה אמיתית למהומה ולהרס בארץ. אבל לאף אחד אין תשובה. אף אחד לא יכול לקבל את התשובה, חוץ מלהיוולד מחדש, מלא ברוח, מאמינים אמיצים במשיח".

ב-19 באוקטובר 1994 נרצחו 22 ישראלים ונפצעו 104 בפיגוע התאבדות. היה זה רק פיגוע אחד מני רבים שאירעו בעקבות חתימת הסכמי אוסלו על ידי ישראל עם יאסר ערפאת.

החיים ממשיכים, קהילה חדשה מכה שורש

מדהים כיצד אזרחי ישראל המשיכו לחיות את חייהם בשגרה מסוימת בעיצומה של אי ודאות ופיגועי טרור מתמשכים ברחבי ארצנו. נכון, עם אפשרות של פיצוץ אוטובוסים, לא אהבנו במיוחד לעצור ברמזור אדום עם אוטובוס בנתיב הבא. אבל אלוהים קרא לנו לשתול קהילה לזמן כזה. ומאמינים צעירים חדשים לגמרי, ואלה שהתעניינו אך עדיין לא התחייבו – כולם נזקקו לתשומת לב רבה. ולא היו כל כך הרבה מאמינים אחרים בסביבה שישמשו מודל לחיקוי.

בשבתות לא היו אוטובוסים, אז ארי היה נוסע כמה שעות לאסוף את חברי הקבוצה שלנו ממרחק של 20, 30, אפילו 40 מייל. הוא היה יוצא מוקדם בבוקר, מטיף דרשה, מבלה כמה שעות עם מבקרים וקבועים, ולעתים קרובות מגיע הביתה בסביבות חצות אחרי כמה סבבים של הורדת כולם בביתם.

כשישראלים חשבו על חסידי ישוע, הם מיד חשבו על התחושה הפורמלית הקרה של קתדרלות. רצינו שהם יחוו את ההליכה בעקבות ישוע כחלק מחיי היומיום הרגילים. העבודה במרכז מעוז, בית גדול, נתנה למחפשים החדשים תחושה של בית. זה הרגיע אנשים. הייתה לנו גם חצר אחורית שבה לאחר התפילה, היינו אוכלים ארוחת צהריים, בזמן ששיחות אינסופיות התנהלו בין המאמינים החדשים שלנו כשהם הסבירו את החדשות הטובות למחפשים חדשים! רבים אמרו לנו שהשנים ההן במרכז מעוז היו הבסיס לתקומתם ולצמיחתם במערכת היחסים עם ישוע, המשיח שלנו.

כמו כן, היה לנו את הים התיכון במרחק של 15 דקות משם, שם הבאנו את המאמינים החדשים שלנו לשקוע, באופן סמלי להיקבר וקם לתחייה עם ישוע. מצאנו את עצמנו הולכים לחוף הזה פעם אחר פעם עם מאמינים חדשים.

הפחד משתלט על האומה

ככל שהפיגועים מכל הסוגים רק גברו, תנאי הסכמי אוסלו ב' הכבידו מאוד על התודעה הישראלית. יצחק רבין ויאסר ערפאת הסכימו שלפלסטינים יהיו 9,000 שוטרים. בלי למצמץ עפעף, ערפאת מיהר להרכיב כוח של 30,000 חמושים; רוב קציניו היו מפקדי טרור לשעבר. היו שמועות שמטרתו הייתה להפוך את "כוח המשטרה" שלו לצבא פלסטיני מצויד היטב של יותר מ-50,000 איש.

עורכי הג'רוזלם פוסט סיכמו זאת כך:

לראשונה יהיה צבא אש"ף גדול בפאתי מרכזי האוכלוסייה הגדולים של ישראל, והוא ישלוט על אזורים אסטרטגיים השולטים בלב הארץ. לצפות שהסדר כזה יביא כל דבר מלבד תסיסה, טרור, ובסופו של דבר מלחמה, זה לחיות בעולם של אמונה. [6]

משהו לחינם

מה קיבלה ישראל בתמורה? שערפאת יכיר בזכותה של ישראל להתקיים ויפסיק את הטרור בשטח שבשליטת אש"ף. אלה היו אותן הבטחות שהופרו במסגרת אוסלו א' בעת שהמשיך להוביל את פיגועי הטרור שבהם נהרגו מאות אזרחים ישראלים.

השאלה שנשאלה על ידי רבים כל כך היתה, מדוע רבין ושמעון פרס (מהנדס שותף של אוסלו ב') מוסרים את ירושת ישראל לחינם? צ'רלס קראוטהמר, העיתונאי היהודי השמרני (והחילוני) האמריקאי הידוע של הוושינגטון פוסט, הצליח לחתוך את הערפל:

"גם אם אתה מאמין בלהט שישראל חייבת לוותר על הגדה המערבית, איזו מין אסטרטגיית משא ומתן אבסורדית זו למסור אותה עכשיו, פיסה אחר פיסה, ללא תמורה?

כל טירון במשא ומתן היה אומר לישראלים: תחזיקו הכל. התחל את המשא ומתן על הסדר הסופי שלך עכשיו. אתה רוצה את ירושלים? תחזיקו מעמד – בתמורה, נניח, ויתור על הגדה המערבית.

אבל אם כבר ויתרתם על הגדה המערבית עד שיגיע המשא ומתן על ירושלים, הדבר היחיד שיהיה לכם להציע בנושא ירושלים יהיה חצי מירושלים – החצי שהפלסטינים טוענים, החצי הקדוש והמרכזי כל כך ליהודים. ומה יהיה לכם להציע כשהפלסטינים ידרשו את החזרתם, נניח, של שני מיליון פליטים פלסטינים? הצעה נגדית של מיליון?" [7]

אפילו הסנאטור האמריקני ג'סי הלמס וחבר הקונגרס בנג'מין גילמן ניסו "להציל את ישראל מעצמה". בשני הבתים הציעו להגביל ולהגביל את הסיוע האמריקני לרשות הפלסטינית, אלא אם ערפאת יעמוד במילתו. למרבה הפלא, ישראל לא עשתה דבר כדי לעודד הצעה זו.

זה היה רק עניין של זמן כאשר ערפאת ידרוש את העיר העתיקה של ירושלים, כולל הכותל המערבי, השריד האחרון של מקדש שלמה. בדיוק כפי שהתנ"ך אומר בזכריה 12:3: "ויהי ביום ההוא ואעשה את ירושלים אבן כבדה לכל העמים... וכל גויי הארץ יתקבצו נגדו".

החוף היה רק 15 דקות ממרכז מעוז, כך שלעתים קרובות היינו לוקחים מאמינים חדשים לטבול בים התיכון.

הגוף קם: תפילה בלתי פוסקת לאומה

במפגן אחדות חסר תקדים בקרב הקהילה המשיחית הקטנה בישראל, שש עשרה קהילות התאספו לאחרונה ליד גדות הירקון (ליד תל אביב). עצי האקליפטוס שמעלינו היו ענקיים ומלכותיים, והעניקו לנו צל מהחום הלח עדיין של האוויר הים תיכוני.

קהל גדול של יהודים משיחיים כבר התאסף ואוטובוסים המשיכו לעצור ולפרוק את נוסעיהם – מאמינים ספרדים, אשכנזים ואתיופים. 600-700 המבוגרים שבאו התכוונו לעסקים. אליהו בן חיים מ"מפגיעים למען ישראל", תפילה בירושלים, השמיע את הקריאה לקהילות להתאחד לזמן של צום וענווה ולזעוק לאלוהים על חטאי עמנו.

עם הקהילה שלנו רק בת שבוע, הגענו בשבת בעשרת הימים הנוראים, בין חג החצוצרות ליום כיפור, יום הכיפורים (30 בספטמבר 1995).

משמאל לימין: מנהיג אש"ף יאסר ערפאת, נשיא מצרים חוסני מובארק, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס, Alamy Stock Photos/Entertainment Pictures

אחד המנהיגים המשיחיים בירושלים, ראובן ברגר, נשא קריאה שהדהדה את זעקות נביאינו הקדומים:

הוא עושה אומות גדולות, והורס אותן; הוא מגדיל עמים ומפזר אותם. הוא שולל ממנהיגי הארץ את תבונתם; (איוב י"ב 23-24)

אז סגדנו והתחננו לאדון אלוהים שירחם על מנהיגי הממשלה של עמנו, על עמנו ועל עצמנו, גוף המשיח. למרות שהיו השקפות פוליטיות שונות המיוצגות בקהל, כולם הסכימו שהאומה שלנו, בחוסר האלוהים שלה, איבדה את דרכה. באנו להתוודות על חטאינו ועל חטאי עמנו, כפי שעשה הנביא דניאל.

זמננו הסתיים בתפילה קבוצתית עבור צוותי האוונגליזם שיצאו לקונצרט רוק כבד באותו ערב, כדי לחזות באנשים שעמדו בתור לכרטיסים. הדיווח שחזר הוא שבני נוער רבים ביקשו תפילה מהצוות וצעיר אחד קיבל את האדון במקום. הצעירים היו כל כך רעבים לספרות, שלצוותים נגמר כל חומר מודפס שהיה ברשותם – ספרי תנ"ך, ספרים ומסכתות.

אחד מחברי הצוות שלנו שהשתתף בקמפיינים רבים כאלה ברחבי העולם אמר, "למעט פגישה אחת באוקראינה, מעולם לא ראיתי בני נוער כל כך פתוחים ורעבים לבשורה".

חלום: תאונת הרכבת

אולם בקנה מידה לאומי, תוכניותיו של רבין לחלק את ישראל נמשכו. באמצע אוקטובר, כשהכנתי את דו"ח מעוז ישראל לנובמבר, הקלטתי שמעולם לא חשתי עצב כזה על התוצאה הבלתי נמנעת של הסכמי אוסלו א' ו-ב'. אחרי הרהורים רבים על הכיוון שאליו הולכת האומה שלנו, הלכתי לישון וחלמתי חלום.

הסתכלנו על תאונת רכבת איומה. מכוניות הנוסעים הרבות שכבו בזוויות שונות, נפלו מהמסלול. הלכנו להסתכל לתוך הרכבת ונדהמנו לגלות את הקרונות מלאים בחיילים ישראלים, כולם אזוקים למושביהם. כשהתאונה התרחשה, הם לא יכלו לצאת. הם היו מתים, ובשרם נקטף. ובכל זאת, איכשהו אפשר עדיין לזהות את תווי פניהם הכאובים והנכנעים.

התחלתי לספור את מספר שורות המושבים. בכל קרון היו שישים ושישה מושבים. בכל שורה היו שישה מושבים - שלושה בכל צד של המעבר. התחלתי לבכות ללא שליטה, עד שהתעוררתי.

שבועיים לאחר מכן זה היה ב-4 בנובמבר 1995. בשעה 21:30 קיבלנו את הבשורה. ראש הממשלה רבין נורה. בשעה 23:02 נמסרה ההודעה: רבין מת.