"הייתי בן 19 כשנתקלתי לראשונה פנים אל פנים באבני הכותל המערביות. באתי לסיור עם הוריי וכמה כמרים ידועים אחרים. אחד הכמרים הללו, שהיה ידוע באומץ ליבו, פנה אל הקיר והחל להתפלל. "לא, לא, לא!" לחש המדריך המקומי בבהלה. הם יעצרו אותנו אם תתפללו."

ארי שיחק בכ-100 סרטים ותוכניות טלוויזיה, כמו CHIPS, Hawaii Five-0 וסדרת וונדר וומן המקורית. הוא שיחק פוטבול ב-NFL, התחרה באתלטיקה בינלאומית והפך לאלוף מתאגרף במשקל כבד. אבל הוא עזב את הכל מאחור כדי לחפש ייעוד שונה בתכלית בישראל.

קהילתם של ארי ושירה לא הייתה הקהילה הראשונה שנוסדה בישראל, אך היא הייתה הראשונה מסוגה - שכוונה, ללא התנצלות, לבניית קהילה ישראלית דוברת עברית מלאת רוח הקודש.

"אייל! תתעורר!" תחנוני ורעידותיי לא עוררו אותו עד שהפיצוץ הראשון התרחש. מיד, אייל זינק ממיטתו ורץ לחדרה של שני - שכן זה היה "חדר הבטוח" המיועד שלנו - וחבש את מסכת הגז וחליפתו. אחר כך, שישתנו - בתוספת כלב המשפחה - ישבנו בחדר השינה וחיכינו להוראות שהובטחו שיגיעו ברדיו ובטלוויזיה אם יותקפו.

התנגדות זו הולידה מעין "מסילת רכבת תת-קרקעית" של סירות שנחתו באישון לילה ליד חופי הים ומסעות יבשתיים דרך רכסי הרים או מדבריות.

בהתערבות אלוהית, מיליונר נוצרי ומפקד צבאי לבנוני התיידדו ושתלו שני כלי נשק רוחניים רבי עוצמה שהביאו את הבשורה לארצות היבשות והצמאות של המזרח התיכון.

התנגדות זו הולידה מעין "מסילת רכבת תת-קרקעית" של סירות שנחתו באישון לילה ליד חופי הים ומסעות יבשתיים דרך רכסי הרים או מדבריות.

לאחר שג'ולייט ובתה מסרו את חייהם לישוע, בעלה תבע אותה בבית המשפט. זכותה של אישה יהודייה להאמין בישוע מבלי שמדינת ישראל תיקח ממנה את ילדיה ואת ביתה עמדה למשפט. היינו צריכים לעמוד לצד אחינו המאמין.

במשך שנים, כאומה, היינו חיים יום-יום, במצב הישרדות. ראש אש"ף, יאסר ערפאת, עודד את המחבלים המתאבדים והרוצחים היצירתיים שלו - ולעולם לא ידעת היכן הם יופיעו. זה היה קצת כמו נגיף הקורונה של היום. הסכנה הייתה בלתי נראית - עד שהיא פגעה.

כאשר אומתנו חגגה 3,000 שנה מאז ירושלים הפכה לבירתה, קבוצת המאמינים הקטנה שלנו התאספה כדי לחגוג את התפילה הראשונה שלנו יחד כמה קילומטרים צפונית לתל אביב. קראנו לה "קהילת השרון" מכיוון שגרנו בשרון ליד הים התיכון. בסופו של דבר גדלנו מביתנו, העברנו את מקום המפגש שלנו לתל אביב ושינינו את שם הקהילה לתפארת ישוע (כבוד ישוע).

רבין קיפל את מילות השיר ושם אותן בכיס חולצתו השמאלי. הוא הודה לראש עיריית תל אביב על ארגון הפגנת השלום ואמר לו שזה היה אחד הלילות המאושרים בחייו. דקות ספורות לאחר מכן, הנייר הזה היה מנוקב על ידי חור קליע וספוג בדם. סיפורם של ארי ושירה ממשיך כשהוא שזור ברגעים דרמטיים בהיסטוריה של ישראל.

כשהעיתונאית ביקשה להשתתף בכנס הנוער שלנו ידענו שאין לנו מה להסתיר, אז אמרנו לה "בטח!". היא נפגשה עם כמה מהנערים ודיברה איתם על אמונתם. היא נדהמה לראות צעירים כל כך נמשכים לאלוהי ישראל. לאחר הכנס, היא התקשרה לאחד מראשי צוותי הנוער ואמרה, "התרגשתי כל כך ממה שראיתי, שעכשיו כשאני בבית, אני מפחדת להדליק את הטלוויזיה או את הרדיו מחשש שאאבד את התחושה הנפלאה הזו. הציבור צריך לדעת עליכם", קראה בהתלהבות... שלושה שבועות לאחר מכן פורסם מאמר עם כותרת צועקת, "ציידי נשמות"...