הקהילה הראשונה

קהילת השרון

קהילתם של ארי ושירה לא הייתה הקהילה הראשונה שנוסדה בישראל, אך היא הייתה הראשונה מסוגה - ללא התנצלות, שכוונה לבניית קהילה דוברת עברית מלאת רוח הקודש של ישראלים. מסיבות שונות, הקהילה שהחלה בסלון ביתם של ארי ושירה בפרבר של תל אביב נאלצה לעבור דירה מספר פעמים, ובכל פעם היא איבדה אנשים שלא יכלו להגיע למקום החדש. הקהילה שלהם הייתה זקוקה ליציבות. הם היו זקוקים למקום משלהם.

בעלות על קרקע בישראל היא משימה מורכבת מאוד. ההסבר הפשוט הוא ש-85% מהקרקעות בישראל הן בבעלות ממשלתית. לכן, גם אם אדם פרטי ירכוש קרקע, הממשלה עלולה לבוא ולגרום לבעיות אם לא יאהב את הפעילות המתרחשת בנכס זה. לכן, כאשר שקלו רכישת קרקע למגורי הקהילה, ארי ושירה ידעו שיצטרכו לרכוש קרקע פרטית.

בשנת 1979, בערך בזמן שנולדה בתם, שני, הם מצאו את הנכס המתאים להם. הוא שכן בלב דונמים של שדות תותים, 10 דקות צפונית לתל אביב, בעיירה בשם רמת השרון. הם בנו את המבנה הגדול ביותר שיכלו לבנות באופן חוקי על שמינית דונם. המרתף ישמש כמקום מפגש, הקומה הראשית תשמש כמקום להתרועעות, והקומה וחצי שמעליה יהיו חלל המגורים שלהם.

סביר להניח שלא תוכלו להעריך במלואו את הכאוס של הטיפול בתינוק בן שלוש ותינוק שזה עתה נולד, תוך כדי תקשורת עם קבלן בונה הבית בעברית, שאינה שפת האם שלכם, בימי מדינת ישראל הראשונים. אבל בוודאי, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, מעט מאוד דברים עברו בצורה חלקה.

ובכל זאת, בסופו של דבר הוא נבנה, והאם הקשת בכניסה הייתה עקומה או לא, לא משנה לאור הנצח. לקהילתם היה סוף סוף בית קבע ברמת השרון. היא נודעה לימים כקהילת השרון.

עם קבוצת הליבה שלהם במקום, ארי ושירה יצאו להביא ישראלים אחרים אל ה'. הם שיתפו את זה עם כל מי שפגשו והציעו להתפלל עבורם - ואפשרו לכוחו של אלוהים לדבר בעד עצמו.

החלק הזכור ביותר מאותם ימים ראשונים ברמת השרון היה הזרימה המתמדת של ניסים ששכנעו את הישראלים שאלוהים לא רק אמיתי וחזק, אלא דואג לאנשים ברמה האישית. ברגע שהתפשטה השמועה שאלוהים עונה לתפילות, מאמינים ולא מאמינים מכל רחבי הארץ ביקרו את הקהילה.

מודל חדש

ככל שהקהילה גדלה, מנהיגים מקבוצות אחרות מלאות רוח ברחבי הארץ ביקרו כדי ללמוד מה נעשה כדי שיוכלו לשכפל זאת בעיר הולדתם. עם זאת, כאשר ארי הסביר שעמודי התווך של קהילתם הם תפילה, השפה העברית, רוח הקודש וחגיגות התנ"ך, חלק מהמנהיגים נדהמו.

"אתם מתייהדים! אתם לא יכולים ללכת בדרכי ישוע ולחגוג חגים יהודיים!" הם השיבו. ארי הסביר שישוע חגג את החגים האלה והמונח 'מתייהדים' שימש בתנ"ך לתיאור יהודים שניסו לאלץ גויים לשמור על ההלכה היהודית. "אי אפשר לייהד יהודי", הוא התבדח, "ולא היה פסוק שהורה ליהודים לנטוש את שורשיהם כשהם מקבלים את המשיח היהודי".

לאט לאט (מאוד לאט), הרעיון החל לצבור קבלה. בין אם קהילות אחרות היו מלאות ברוח הקודש ובין אם לאו, זהות יהודית משיחית בישראל החלה להשתרש. אתה יכול להיות יהודי, לחיות אורח חיים יהודי ולהאמין בישוע!

40+30

במאי 1988, ישראל חגגה 40 שנה להקמתה. קבוצות משיחיות ישראליות חדשות החלו להתגבש ברחבי הארץ; זה נראה כמו זמן נפלא לחגוג את חג השבועות בוועידה משיחית ארצית. זה היה עוד אחד מאותם אירועים "ראשונים" מזה כמעט 2000 שנה.

האתגר באותה תקופה היה למצוא מלון שיאפשר להם לעבוד ולדבר על ישוע בהקשר יהודי, ויאפשר להם להשתמש בציוד הגברה אלקטרוני בשבת, שהייתה גם היום הקדוש של שבועות. התיירות הייתה בירידה באותה תקופה, כאשר התקוממות פלסטינית, המכונה כיום האינתיפאדה הראשונה, הייתה שישה חודשים לאחר שלטונה שש שנים. בתי המלון היו נואשים להכנסה, אך אף מלון לא היה מסתכן באיבוד רישיון הכשרות שלו עבור כנס אחד.

אולם, מלון דיפלומט בירושלים עמד לפשיטת רגל, כך שהבעלים לא התעניין בתגובתם של הרבנים ופתח לרווחה את דלתות המלון בן 500 החדרים שלו. לארי ושירה לא הייתה שום דרך לדעת באותו זמן עד כמה האירוע הזה יהיה משמעותי, אך כמות ההתלהבות מהכנס מצד מאמינים בארץ ובחו"ל סיפקה רמז לכך.

סיד רות', מנהיג יהודי משיחי מארה"ב, הביא את הסיור הגדול ביותר אי פעם באותה תקופה - כמעט 500 איש - כדי להשתתף בכנס. 725 מאמינים מקומיים נוספים מכל קצוות הארץ ומרקעים תיאולוגיים שונים השתתפו גם הם. העניין היה כה עצום שבסופו של דבר נאלצו לדחות אנשים. ברגע האחרון הגיעה קבוצה של כ-50 תיירים הונדורסים שטסו במיוחד לכנס. לארי ולשירה לא היה לב לדחות אותם, ולכן הם מצאו להם במהרה מקום לינה במלון סמוך בשם עדן.

דוברים מכובדים מישראל ומחו"ל דיברו. להקות המשיח הראשונות "Lamb" ו-"Israel's Hope" מארה"ב גרמו לכולם לרקוד כאחד. המוזיקה שלהם הוסיפה עושר לזהות המשיחית. העיתונות הישראלית סיקרה את הכנס. ההבנה של קבוצת המאמינים המקומית הקטנה - שהם למעשה חלק ממשהו גדול יותר - השפיעה על המאמינים המקומיים זמן רב לאחר סיום הכנס.

בשלב מסוים, ערבוב זרמים שונים של מאמינים לטקס תפילה אחד הגיע לשיאו כאשר מנהיג ישראלי יצא מהוועידה מכיוון שאחרים סביבו התפללו בלשונות. חלק מהאנשים התייאשו מהעזיבה הפתאומית, אך רבים נשארו עד השעות הקטנות של הלילה, התפללו וחפשו יחד את אלוהים. מאוחר יותר הם יעידו כי חשו שמשהו משמעותי קרה. אפילו אותם מנהיגים שמצאו את דוברי הלשונות ככופרים יודו במבט לאחור שהדבר הטוב ביותר בוועידה של 1988 "היה שזה קרה".

העובדה שהוועידה תותיר את חותמה על ליבם של הנוכחים שם תתברר בשנים שלאחר מכן. אך יעברו שלושה עשורים עד שארי ושירה יתפעלו מהמשמעות הנוספת של הזמן והמיקום של אותה התכנסות פולחן לאומית. כמעט בדיוק 30 שנה לאחר מכן, כאשר ישראל חגגה 70 שנה להיווסדה, ארה"ב תהיה המדינה הראשונה שהכירה רשמית בירושלים כבירתה העתיקה וההווה של ארץ ישראל ועם ישראל.

ארה"ב רכשה שני נכסים בזמן שעיבדה על הלוגיסטיקה של מעבר השגרירות מתל אביב לירושלים - מלון דיפלומט ומלון עדן. ומה לגבי ההונדורסים שאיחדו את ליבם עם מאמינים ישראלים 30 שנה קודם לכן באותו מלון בדיוק? ארצם החליטה להעביר את שגרירותה לירושלים כבירתה הלגיטימית של ישראל!

לאחר הכנס, אנשים מכל עבר הגיעו לבקר בקהילת השרון. בכל תפילה נדמה היה שלפחות אדם אחד יבוא אל ה'. זרעי אמונה שנזרעו במשך שנים החלו סוף סוף לנבוט. אולם, תוך חודשים ספורים, ארי ושירה יצטרכו לקבל את אחת ההחלטות הקשות ביותר בחייהם.

המשפחה תחילה

גידול ילדים בקהילה הדתית אינו משימה קלה, לא משנה מי אתם או היכן אתם גרים. עם זאת, סביר להניח שבנם של ארי ושירה, אייל, היה בין האחוזון העליון של בני האדם הקשים ביותר לגידול, בזמן שיזם עבודה חלוצית במדינה מתפתחת באותה תקופה.

אייל ישב בשקט רק כשהיה ישן. הוא היה ילד מסוג "מחוץ לקופסה" - כלומר, אם הייתה קופסה בסביבה, היא בוודאי לא הייתה דומה כלל לקופסה כשהיה מסיים איתה. לאור זאת, הוא כמעט ולא נלקח לבקר בבתים של אנשים אחרים, שכן הוא היה מפרק כל דבר שמצא - מארונות ועד מכשירי רדיו - אך לא היה לו מושג איך להרכיב אותם בחזרה.

בגיל שנתיים הוא טיפס מעל מדף גג ונפל שתי קומות, מה שסדק את גולגולתו על קצה מעקה. בגיל שלוש הוא מצא עגלת גולף לא מאוישת ונהג בה דרך חזית בניין - כשאחותו בת השנתיים במושב הנוסע. בסביבות גיל ארבע הוא נישא על ידי אישה במהלך אחת מתפילות התפילה ברמת השרון. הוא רץ בחוץ והיא פגעה בו עם מכוניתה. בהיותם צוות מסור, ארי לקח את אייל לבית החולים, ושירה נשארה לסיים את התפילה.

אלו רק חלק מהנקודות השיא. החיים עם אייל היו טורנדו מתמיד. עם זאת, הבעיות האמיתיות התבררו כשהוא התחיל ללמוד בבית הספר. לא היו אז אבחונים של לקויות התנהגות או למידה, שלא לדבר על הכשרה למורים כיצד להתמודד עם ילדים כאלה. וכך, אייל היה בצרות מתמידות בבית הספר.

מעבר לכאוס, הבעיה הגדולה ביותר הייתה שאייל לא למד. הוא פשוט לא הצליח לזכור שום דבר שלימדו אותו. בכיתה ד', כשהוא לא מסוגל לכתוב את שמו בעברית בצורה נכונה, המורים שלו פשוט אמרו לו שהוא טיפש מדי בשביל ללמוד. כשארי ושירה שמעו זאת, הם ידעו שעליהם לנקוט צעדים דרסטיים כדי לעזור לבנם.

בערך באותו זמן, אשת כומר שביקרה בישראל שמעה במקרה שמשפחת סורקו-רם זקוקה לעזרה עבור בנם. היא הייתה מומחית ללקויות למידה של ילדים, ולאחר בדיקה קצרה, היא גילתה להם שלאייל יש דיסלקציה קלאסית והפרעת קשב וריכוז. עד מהרה, ארי ושירה גילו שיש בית ספר מיוחד בדאלאס, טקסס, שיוכל ללמוד ממנו ללמוד. אבל זה אומר להשאיר את כל מה שבנו בקפידה במשך יותר מעשור בישראל.

אפילו כששקלו את האפשרויות, הם ידעו ששנה נוספת של לימודים בישראל עבור אייל אינה באה בחשבון. לכן הם מסרו את הקהילה לכמה מנהיגים מקבוצת הליבה שלהם, שערכו להם מסיבת פרידה חמה.

למרות שמעולם לא למד אנגלית, תוך חודשים איל שגשג בבית הספר החדש שלו. הוא עדיין לא ידע קרוא וכתוב היטב, אך הוא השתפר כמו שלא היה מעולם.

שני דברים משמעותיים קרו במהלך השנתיים בהן גרו בדאלאס לפני שחזרו לישראל. ראשית, הייתה טקס גורלי בו השתתפו בני הזוג סורקו-רם, בו כומר התפלל עבור אייל, ומיד מול כולם הוא החל לקרוא. ולמרות שמעולם לא הצליח בסביבה של ישיבה בשקט והקשבה, יכולתו ללמוד וזכרונו השתנו באופן דרמטי. ככל הנראה, אלוהים לא קבע שדברים מסוימים הם דרישות לחיים מוצלחים ומאושרים, שכן כיום אייל נשוי באושר ומנהל חברת ננו-ביוטכנולוגיה משלו.

הדבר המשמעותי השני היה פגישה מקרית בין ארי ושירה לבין ריי וכריסטי וילקרסון. הם ייפגשו בטיול משפחתי בן יומיים, ובסוף הטיול החלה מערכת יחסים לכל החיים. כריסטי החלה לעבוד במשרה חלקית במשרד מעוז, ובהמשך הפכה למנהלת הבינלאומית של מעוז ישראל, תפקיד שהיא עדיין מחזיקה בו כיום.

חזרה הביתה

לאחר שחזרה לימודיו של אייל למסלולם, וקצת עזרה אדמיניסטרטיבית מעבר לים בדאלאס, חזרו משפחת סורקו-ראמס לישראל לאחר שנתיים בחו"ל.

לרוע המזל, המבקשים החמים שליוו אותם לא היו שם כדי לקבל את פניהם עם שובם. הקהילה קרסה, ושמועות נפוצו לכל עבר. ארי ושירה היו הרוסים. הם ידעו שעשו את הדבר הנכון ולתת עדיפות לבנם, אך לראות כל כך הרבה שנים של מאמץ מתפוגגות לשום מקום כאב עמוקות.

בזמן שעיבדו את ההלם ממה שקיבל את פניהם עם שובם, הם קיבלו הודעה מאדם ירא שמים שכיבדו:

זה היה פשוט, "אם תוכל לסלוח לחלוטין ולהמשיך הלאה, אלוהים יוכל להשתמש בך ברמה הרבה יותר גדולה בישראל."

במבט לאחור, כמה מנהיגים איכותיים קמו מתוך אותה קהילה מוקדמת. ושתי קהילות נולדו מאפר עבודתן - שתי קהילות שעדיין משגשגות כיום.

אבל בדיעבד זה 20/20. באותו זמן, כל מה שארי ושירה יכלו להרגיש היה את האובדן. הם החליטו למצוא דרכים אחרות לבנות את הקהילה המשיחית בישראל. אבל הם היו נחושים שלעולם לא להקים קהילה נוספת. לעולם.