לעולם אל תגיד לעולם לא

ישראל עברה את הגיהנום הראשון שלה, אינתיפאדה, הידוע לשמצה בפיגועי ההתאבדות וההרג שלה. ההתקוממות האסלאמית תפסה את מרכז הבמה ב-1987, והישראלים הרגישו כאילו אנו בצל עמק המוות. במשך שנים, כאומה, היינו חיים יום-יום, במצב הישרדות. ראש אש"ף, יאסר ערפאת, עודד את המחבלים המתאבדים והרוצחים היצירתיים שלו - ולעולם לא ידעת היכן הם יופיעו. זה היה קצת כמו נגיף הקורונה של היום. הסכנה הייתה בלתי נראית - עד שהיא פגעה.

רק 15 שנים קודם לכן, ממשלת ישראל חתמה על הסכם ג'יבריל, ובו שחררה 1,150 מחבלים פלסטינים בתמורה לשלושה חיילים ישראלים. רבים מאותם מחבלים הפכו לעמוד השדרה של הנהגת האינתיפאדה הראשונה.

מסיבה בלתי נתפסת כלשהי, ההיסטוריה מתעדת שהאינתיפאדה הראשונה נמשכה שבע שנים. המציאות עבור אלו מאיתנו שחוו אותה הייתה שמחבלים תקפו אותנו בפצצות וסכינים ומכוניות וטרקטורים במשך כ-20 שנה. עם זאת, במהלך תקופה ראשונה זו של שבע שנים, 233 אזרחים ישראלים ו-60 חיילי צה"ל נהרגו מפצצות בלבד. ו-1,400 אזרחים ישראלים ו-1,700 חיילים נפצעו.

זו הייתה רק ההתחלה. מטרתו של ערפאת הייתה להפוך את החיים בישראל לבלתי נסבלים. טרור יכול לפגוע בכל מקום. רוב האנשים הפסיקו לנסוע באוטובוסים, שהיו פגיעים במיוחד. הסענו את ילדינו לכל מקום. הבית שלך היה המקום הבטוח ביותר שיכולת להיות בו.

כאשר יצחק רבין נבחר לראש הממשלה בשנת 1992, בשיאה של האינתיפאדה הראשונה, הוא החל לגבש תוכנית לסיום האלימות ולהקמת מדינה פלסטינית. תוכניתו התבססה על עשיית שלום עם יאסר ערפאת. צוותו של רבין ניהל איתו משא ומתן בסתר ורבין חתם על הסכם אוסלו הראשון הידוע לשמצה משנת 1993. האלימות הייתה כה קשה עד שאפילו ישראלים שהיו ציונים חזקים החלו לחשוב שאם חלוקת המדינה תביא לסיום האלימות, אולי זה כדאי.

אבל עבור קבוצת המאמינים הישראלית הקטנה, זו הייתה תקופה קשה מבחינה רגשית. אנחנו, שהאמנו בתנ"ך, ידענו שאלוהים נתן את פיסת האדמה הקטנה הזו לעם היהודי כברית נצחית. ועכשיו ראש הממשלה שלנו היה נחוש למסור את "הרי ישראל" כדי ליצור אומה אסלאמית. הוא למעשה הצהיר שהתנ"ך אינו שטר הבעלות של ישראל.

בסופו של דבר, הכל היה לשווא. הסכמי אוסלו היו רק "תן ולא קח". הם התפוגגו אט אט, והמשכנו לסבול את ההתקפות הללו עד שממשלתנו בנתה סוף סוף חומה המפרידה בין האוכלוסייה הפלסטינית לישראל עצמה. אבל זה יקרה הרבה יותר מאוחר.

למצוא את מקומנו

בשנת 1991, לאחר שנתיים בארה"ב, התחלנו לנסוע מדי שבוע לקהילה בירושלים, בהמשך לתוכניתנו לעבור לאזור ירושלים (ראו אפריל 2021 MIR המלחמה, העולים ומרכז ההדרכה לסיפור). אבל כשהבנו שנשאר ברמת השרון, פרבר של תל אביב, התחלנו לחפש מקום להתפלל בו בתל אביב. היו כמה קבוצות חלוצים גדולות באזור שלנו, ולבסוף בחרנו בקהילה מלאת רוח ביפו, בראשות דוד לזרוס.

הייתה נוכחות חזקה וחופש פולחן. הטקסים תורגמו למספר שפות כדי להתאים את עצמם לעולים החדשים הרבים. דוד היה גם תומך נלהב בקריאתנו להפיץ וללמד. ארני ויונית קליין עלו לאחרונה לישראל והפכו לשותפים קרובים שלנו. יחד חלמנו ותכננו דרכים יצירתיות להגיע לאובדנים של תל אביב.

משרתים את החלוצים המשיחיים שלנו

למרות הנטל המתמיד שלנו עבור האבודים, יכולנו לראות שיש צרכים בתוך הקהילה המשיחית המקומית. הכרנו רבים מהמנהיגים וראינו את מאמציהם הנלהבים לבנות את המלכות. התפללנו להזדמנויות לשרת את הגוף בישראל, כאשר הפתעה נפלאה מקליפורניה הגיעה לחיקינו. בשנת 1994, כומר בעל חזון, טום ברקי, הציע ללמד בכנס בן שלושה ימים בישראל. הוא ביקש מאיתנו להזמין כל כומר ומנהיג בישראל יחד עם בני זוגם למלון מקסים בהרצליה, צפונית לתל אביב, כשכל ההוצאות משולמות!

חלק מהמנהיגים המקומיים מעולם לא היו במלון בחייהם! טום ברקי שירת מכל הלב מאה מנהיגים ונשותיהם, כולל נציגות נפלאה של מנהיגים מהקהילה הנוצרית הערבית. (זו הייתה תחילתם של קשרים קרובים עם כמרים ערבים רבים.)

מהמשוב שקיבלנו, הכנס היה הצלחה גדולה. הרעב שראינו על פניהם של אחינו ואחיותינו הישראלים גרם לנו להבין שחלוצי האל בישראל, ובמיוחד המנהיגות המשיחית, שלעתים קרובות נאבקה בניגוד לקשיים, לא זכו להזדמנות רבה לקבל עידוד ומזון רוחני.

מנהיגים נאמנים אלה ספגו את זה, נחו, קיבלו את דבר הקודש, וחוו חברות נפלאה. הם היו ממגוון רחב של דעות ונקודות מבט תיאולוגיות, ורבים מהם יצרו חברויות חדשות ומתמשכות בכנס זה.

בכנסים הבאים שאירחנו, הכומר ג'ק הייפורד, גם הוא מקליפורניה, היה הדובר המרכזי שנתיים ברציפות. הכומר ג'ק מימן מחצית מהעלויות, ומעוז גייסה את המחצית השנייה. לאחר האובדן קורע הלב של הקהילה שלנו בזמן שהיינו בארה"ב בגלל הצורך של בננו בחינוך מיוחד, עודדנו מאוד לראות את ההשפעה המאחדת שהכנסים הללו יצרו.

לרוסיה באהבה

בסתיו 1994 הוזמנו לרוסיה, שם ג'ונתן ברניס ניהל קונצרטים משיחיים ענקיים עם עשרות אלפי יהודים ולא יהודים שבאו אל ה'. הוא אירח קונצרטים בערים רבות ברוסיה, וראה לפחות 250,000 איש נענים להזמנות לעמוד בפומבי ולהתפלל. מכרטיסי המעקב, 50% היו יהודים או שהיה להם לפחות סבא וסבתא יהודים אחד. ג'ונתן הבין שכדי לשמר את ההתעוררות המדהימה הזו, עליו ליצור מודלים של תלמידות.

בית הספר הראשון שלו לתנ"ך נפתח בסנט פטרסבורג עם 108 תלמידים. (רבים מהמאמינים היהודים החדשים הללו עלו מאוחר יותר לישראל והפכו למנהיגים בתנועה המשיחית.)

ג'ונתן הזמין אותנו ללמד בבית הספר החדש שלו לתנ"ך. בילינו שם שבוע והשקענו בהם כל מה שיכולנו. לימדנו אותם אמיתות יסוד של התנ"ך - מאברהם ועד משה רבנו ועד ישוע המשיח! כשאמי (פרדה לינדזי) שמעה על מה שקורה, היא התקשרה אלינו והתעקשה שנעבור לרוסיה לזמן מה כדי לעזור ללמד את המספר העצום של מאמינים חדשים בגלל הקציר העצום שהתרחש באותו רגע.

העיר האבודה תל אביב

אבל התשוקה שלנו לאובדים תמיד הפכה את ליבנו לשאול את ה', איך נוכל להגיע לצאן האבודות של תל אביב? כשחזרנו לישראל, התחלנו לתכנן מופע מוזיקה ודרמה רחוב עם שותפינו ארני ויונית. ניסינו לשאוף לפעילות ההסברה הגדולה ביותר שידענו כיצד לבצע - בכיכר דיזנגוף המפורסמת.

הלילה הראשון הגיע. הקמנו את ה"במה" שלנו על המדרכה. רמקולים, מיקסרים, אורות, כלי נגינה. הרקע נתלה בין שני עצים. המדרגות שלפנינו יצרו אמפיתיאטרון טבעי שהוביל אל מזרקה. אוטובוסים ומכוניות פלטו עשן וצפרו. סביב כיכר העיר הגדולה הזו בלב תל אביב, החנויות הקטנות מכרו פלאפל, פיצה על לחם ערבי, שייקים ושווארמה - כבש על הרשת. כשהדלקנו את אורות הבמה, קהל החל להתאסף.

בינתיים, שני רחובות משם, בחנות הספרים המשיחית ומרכז ההסברה של אבי מזרחי "דוגית", הוא וקבוצת מתנדבים - מוכנים להעיד ולשתף - התאספו בין השעות 17:00-19:00 כדי להתפלל עבור ההסברה באותו ערב. בשעה 19:00 הם הגיעו לכיכר שם יתפללו עד למועד תחילת האירוע. מתפללים הגיעו מכל רחבי הארץ.

בשעה 20:00 התזמורת שלנו התחילה לנגן ובתוך דקות המדרגות היו מלאות. אפילו למעלה, לאורך המעקה, אנשים עמדו הכי רחוק שאפשר כדי שעדיין יוכלו לראות את ה"מופע". לא נותר מקום. למעשה, אנשים ניסו להיכנס פנימה, אך לא הצליחו.

כאשר ארני החל לנגן בסקסופון שלו, "מי כמוך אלוהים", האוויר התחשמל. הלהקה שלנו ניגנה עוד כמה שירים. איתן שישקוף, מנהיג החלוצים, היה על התופים ואני הייתי על הקלידים. עם בנדנות וכובעי בייסבול, לא הקרנו "דת". הקהל לא ידע שאנחנו מציעים את המוזיקה הזו כעבודת כבוד למלכנו, אבל הם אהבו אותה.

בקטע האחרון שלנו, ארני, עם קולו בסגנון בוב דילן, סיכם את הפזמון האחרון עם (תרגום מעברית):

–הם מתו במדבר,

–הם מתו בגלות,

אנחנו גוססים במדינה שלנו,

אנחנו גוססים בנשמתנו.

מיד לאחר מכן, הדרמה החלה בהשתתפות אייל פרידן, מנהיג משיחי שהיה גם רקדן מקצועי. הוא חיקה את סיפורו של "מחפש" שמנסה כל מה שיש לעולם להציע לפני שלבסוף, על סף ויתור מוחלט, הוא פונה לאלוהים. בסוף הדרמה, "המחפש" החזיק מראה גדולה לקהל שכלל כולם, החל מקונים רגילים ועד מכורים לסמים ושיכורים, לחיילים, יאפים חסרי בית ואפילו ניצולי שואה. ארי קם ודיבר על איך אלוהים משחרר את חסרי התקווה מכבלי.

מאמינים מכל רחבי הארץ הגיעו לחזות באירוע ולהיות זמינים לחלוק את לחם החיים עם הרעבים. הם ישבו בין הקהל, ולאחר סיום הדרמה, יזמו שיחות עם האנשים על המדרגות. בלילה השני הזמנו את המעוניינים ללכת לבית הקפה דוגית, הממוקם כמה רחובות משם. עשרים וחמישה ישראלים הגיעו עם אבי מזרחי שחיכה להושיב את האנשים ולתת להם חומרי קריאה. בלילה השלישי היה מבול מוחלט של אנשים שניסו להיכנס לדוגית. במשך שלושת הלילות, יותר מ-300 תל אביבים הגיעו לדוגית כדי לשמוע עוד על ישוע.

כל כיסא ושולחן (שסופקו רק שעות קודם לכן) היו מלאים באנשים רעבים שדיברו על שברון ליבם והקשיבו לבשורה הטובה על דמו הגואל של ישוע המשיח. בין 800 ל-900 איש ישבו במהלך דרמת המוזיקה בת 30 הדקות, הקריאה לתשובה והקריאה לתשובה, והסבירו כיצד המשיח שלנו מחזיר אותנו לאלוהים.

למעלה מתריסר כמרים ומנהיגים מתל אביב, נתניה, חיפה וירושלים השתתפו בפעילות ההסברה. זו הייתה נקודת מפנה עבורנו. בנוסף לפעילות ההסברה שתכננו בעצמנו, שיתפנו פעולה בפעילות זו בשיתוף פעולה עם חברים אחרים בגוף הקהילה בישראל. מה שכולנו הבנו והתברר באופן כואב, הוא שלא היו מספיק פועלים כדי לקצור את הקציר הזה.

באוקטובר 1994, שישה חודשים לאחר המבצע הראשוני שלנו, מחבל מתאבד פוצץ את עצמו באוטובוס שעבר במקום בו היינו ברחוב דיזנגוף. עשרים ואחד ישראלים וזר אחד נהרגו.

ידענו שאנחנו זקוקים לעזרה אלוהית אם אנחנו מתכוונים לעשות פעילות הסברה ברחובות בסביבה מסוכנת זו. לכן החלטנו לצום שלושה ימים בחודש, במשך שישה חודשים החל מדצמבר 1994. קראנו לקוראי מעוז שלנו ולכל מי בארצנו שרצה להצטרף אלינו. רבים כתבו שהם יתפללו ויצאו איתנו.

בית הקפה דוגיט היה מלא עד אפס מקום במשך שעות, ישראלים ששואלים שאלות על הדרמה שזה עתה ראו.

החלטות שיש לקבל

בחודש מאי 1995, יחד עם שבע קהילות, העלינו שתי הופעות בירושלים, בנסיבות שונות במקצת. העובדה שההופעות הללו בכלל התקיימו הייתה נס גדול בירושלים העוינת. אך ידענו שרבים מקוראינו צמו והתפללו הן עבור הכנסים שלנו והן עבור הפעילויות להסברה.

מצב הביטחון בארץ הלך והחמיר. אף פעם לא ידעתי היכן תהיה ההתקפה הבאה. בדו"ח של מעוז ישראל משנת 1994 כתבתי, "הישראלים הופכים נואשים יותר, שבורים יותר ופתוחים יותר לחזור לאלוהים. זה הזמן". אחדות גדולה החלה לפרוח מהזמן שבילו מנהיגים יחד בוועידות המנהיגות. עכשיו הגיע הזמן לפרוח פירות מפעילויות ההסברה ברחובות הללו.

בקיץ קיימנו עוד שלושה ערבים של דרמה מוזיקלית בלב תל אביב. זה היה אפילו יעיל יותר מהשנה הקודמת. אבל לא ראינו איך אפשר לטפל בכל האנשים המתעניינים האלה - חלקם באמת מחפשים. היה צורך בקהילה ישראלית שתהיה כולה בשפה העברית, שתכוון להביא ישראלים אבודים לאמונה, ואז לעבוד איתם כדי להעמיק בדבר אלוהים ולהיות מוכנים להתרבות. אבל הבטחנו לעצמנו שלעולם לא נהיה שוב רועים בקהילה.

אתם חלוצים - אז חלוצים!

לילה אחד, ארי ואני ישבנו בסלון שלנו. הסתכלתי עליו ואמרתי, "ארי, חשבת פעם להקים קהילה נוספת?" הוא הסתכל ישר קדימה ואמר, "חשבתי על זה."

שוחחנו עם פול ליברמן, חבר של כמה עשורים וחבר דירקטוריון במעוז. מלבד היותו מנהיג משיחי של קהילה בארצות הברית ומאוחר יותר בישראל, הוא היה איש עסקים ואסטרטג מצליח מאוד.

הוא אמר לנו, "הייתם חלוצים במספר משימות שהאדון ביקש. לדוגמה, הייתם חלוצים לעזור ליהודים משיחיים רבים לעלות לארץ, בידיעה שהממשלה התנגדה מאוד להגירה מאמינה."

איחדתם מנהיגים ישראלים ברחבי הארץ כדי לשבת תחת שרים בעלי ניסיון וחוכמה רבים בשמיעת דברי אלוהים. עבדתם גם לקידום אחדות בקרב מנהיגינו החלוצים, הפרוסים בדלילות ברחבי הארץ, על ידי כך שעזרתם להם להכיר זה את זה.

הוא המשיך, "כיום בישראל, ישנן קהילות בשפות רוסית, אנגלית, אתיופית, ערבית ואפילו ספרדית. אך יש מעטות מאוד שדוברות אך ורק בשפה העברית."

תמיד רצית להשתתף בפריצת המחסום התרבותי הישראלי, לפיו יהודים המאמינים בישוע הם תופעה מערבית זרה לחלוטין. ואני יודע שהתשוקה הגדולה ביותר שלך תמיד הייתה להגיע לישראלים צברים (ילידי הארץ). לכן המשימה שלך צריכה להיות להקים קהילה דוברת עברית מלאת רוח הקודש, שתתרגל את מתנות הרוח ותחגוג את החגים היהודיים המקראיים, כך שכאשר מאמינים ומחפשי קהילה חדשים יגיעו לשירותיך, הם ירגישו לגמרי בבית עם השפה והתרבות.

הפיל שבחדר

כשפאולוס אמר לנו את המילים האלה, מיד ידענו שהוא נתן לנו התגלות. בדיקת מציאות. היינו רגילים לעשות הרבה דברים בו זמנית. ליבנו חשב ללא הרף על דרכים מרובות לעזור לבנות את מלכות האל בישראל. אבל פאולוס האיר קרן לייזר על הרצון העמוק ביותר שלנו, להתמקד בפיל שבחדר! היו לנו את פקודות הצעידה שלנו ואת משימת המלכות שלנו.

דיברנו עם כמרים של הקהילות באזור תל אביב, והודענו להם שאנחנו מרגישים שאנחנו עומדים להקים קהילה חדשה "בשפה העברית בלבד" ברמת השרון, עם לב לבשורה והכשרת מאמינים חדשים. כולם ברכו אותנו ועודדו אותנו להתחיל.

יחד עם הצוות הקטן שלנו, ארני ויונית, ועוד מאמינה ישראלית אחת, הרוקחת חנה, קהילת רמת השרון תקיים את פגישתה הראשונה ב-24 בספטמבר 1995, ערב חג החצוצרות, הידוע גם כראש השנה הישראלי תשע"ו. קהילה זו תיקנה בסופו של דבר את שמה ל"תפארת ישוע".

ביום בו נולדה קהילתנו, ראש ממשלת ישראל רבין וערפאת נפגשו במצרים וחתמו על הסכמי אוסלו ב', ובכך ביססו לראשונה על הנייר את כוונת ישראל למדינה פלסטינית עתידית. החודשים הבאים יוכיחו במהרה עד כמה הייתה טעות חתימה זו.