ניצוץ בחושך

ראש הממשלה יצחק רבין, איש השלום, נאם בעצרת השלום הגדולה ביותר בחייו. היא נערכה במרכז תל אביב ברחבת מלכי ישראל במוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995. למעלה מ-100,000 מעריצים הגיעו לחגוג את בוא השלום למדינה היהודית, תחת מצור טרור מתמיד. אחד משירי העם השנויים במחלוקת של ישראל משנות ה-60, "שיר השלום", הוצג בתוכנית (מילותיו ערערו על האדרת המאמצים הדתיים והניצחון במלחמה). רבין לא היה זמר - במיוחד לא בפומבי. עם זאת, בלילה הזה הוא הצטרף לאחד מאמני הפופ של ישראל, ושר עם הקהל:

תן לשמש לעלות ולזרוח עד הבוקר,

טוהר התפילה לא יחזיר אותנו.

מי שנרו כבה וקבור באבק,

צעקה מרה לא תעיר אותו, לא תחזיר אותו...

שמחות הניצחון ושירי הלל לא יעזרו לנו.

אל תגיד "היום יגיע".

תביא את היום, כי זה לא חלום.

ובכל הכיכרות, צעקו רק שלום.

אל תלחש תפילה,

עדיף שתשיר בתרועה גדולה שיר שלום.

לאחר מכן, קיפל רבין את מילות השיר ושם אותן בכיס חולצתו השמאלי. הוא הודה לראש עיריית תל אביב על ארגון הפגנת השלום ואמר לו שזה היה אחד הלילות המאושרים בחייו. דקות ספורות לאחר מכן, הנייר הזה היה מנוקב על ידי חור כדור וספוג בדם.

בבוקר יום ראשון, 6 בנובמבר, כאשר נסגרו השערים לקראת ההלוויה, עשרות אלפים נותרו בתור כדי להיפרד מראש הממשלה שנרצח. במהלך 20 השעות שבהן גופתו של רבין שכבה בכנסת, יותר ממיליון ישראלים ביקרו בכנסת. במהלך שבעת הימים הבאים, מיליון נוספים יבקרו בקבר - כמעט מחצית מכלל אוכלוסיית ישראל באותה עת.1

נכבדים מ-86 מדינות הגיעו לכבד אדם המוערך על ידי שליטי העולם כמדינאי גדול. התמונות היו סוריאליסטיות - מלך ירדן חוסיין ומלכתו בוכים; הפאתוס המדהים בדברי הפרידה של הנשיא קלינטון "שלום, חבר" שמשמעותם "להתראות, חבר". המחווה לא נעלמה מעיני הישראלים, ואפילו שנים לאחר מכן, ניתן היה לראות מכוניות נוסעות ברחובות ישראל עם מדבקות פגוש "שלום חבר".

גן עדן וקללות

זה נראה לנו מוזר מאוד שלמרות שיצחק רבין לא היה ידוע כמי שמאמין שיש אלוהים, אלמנתו, נכדתו ואישי ציבור רבים פנו לרבין כאל אדם בגן עדן. זה היה כאילו אומה זו, שרובה היו אתאיסטים או אגנוסטים מוצהרים, לא יכלה להביא את עצמה ברגע המוות הזה להאמין שזה כל מה שיש.

אבל לחרדים רבים הייתה תחושה שונה; רבים מהם ראו ברבין איום על גורלה של ישראל בשל נחישותו לוותר על אדמות כדי להעניק מדינה פלסטינית. הרוצח היה סטודנט אורתודוקסי מאוניברסיטה אורתודוקסית עם שני שותפים אורתודוקסים נוספים.

ייצוג נוסף של שנאה היה הטלת קללה אורתודוקסית עתיקה שפורסמה בפומבי שבועיים לפני מותו של רבין. אנו מצטטים:

"'ליצחק רבין לא נותר זמן רב לחיות. למלאכים יש את פקודותיהם. סבל ומוות מחכים לראש הממשלה', או כך אומרים המקובלים שקיללו אותו בפולס דנורא - בארמית 'מלקות אש' - על מדיניותו 'הכפירה'. 'הוא מסית נגד היהדות', אומר הרב הירושלמי אשר, לבוש בתפילין, קרא את הקללה המפחידה ביותר במסורת המיסטיקה היהודית - מול ביתו של רבין בערב יום כיפור.'"

"'ועליו, יצחק בן רוזה, המכונה רבין'", נכתב בטקסט הארמי, 'יש לנו רשות... לדרוש ממלאכי החרב שישאו חרב על הרשע הזה... להורגו... על שמסר את ארץ ישראל לאויבינו, בני ישמעאל'".

"הרב, שסירב לפרסם את שמו אך הזדהה כחבר בתנועת "כך" הימנית הקיצונית, אמר שהקללה פועלת בדרך כלל תוך 30 יום. קללה זו נאמרה ב-3 באוקטובר. רבין נהרג 32 יום לאחר מכן."3

עבור רוב הישראלים, לעומת זאת, הרצח היה בלתי נתפס. אנחנו היהודים אולי נלחם ונריב בינינו לבין עצמנו, אבל עם כל כך הרבה אויבים ברחבי העולם, לעולם לא נפנה נגד עצמנו. ביום השביעי לאבל, הצהיר ראש הממשלה בפועל, שמעון פרס, "מעולם לא ראיתי אבל כזה בקרב עמנו, כפי שאני רואה עכשיו".

ועידת התחדשות בירושלים

ג'ון וקרול ארנוט מקהילת איירפורט ויניארד בטורונטו נחתו בתל אביב שעות ספורות לאחר שנרצח ראש הממשלה רבין. משפחת ארנוט, אשר רוחשת אהבה עמוקה לישראל, הוזמנה על ידינו ועל ידי שמונה כמרים ומנהיגים ישראלים לכהן בכנס בן שלושה ימים בירושלים, בין ה-6 ל-8 בנובמבר. במקום זאת, הם הגיעו לאומה הנמצאת בקטסטרופה.

השאלה הייתה, האם בכלל צריך לקיים את הוועידה? תפילות וצומות רבות בישראל, וברחבי העולם, התקיימו לקראת הוועידה הזו. האם אלוהים לא ידע את כל האירועים הללו מההתחלה? כיצד נוכל לעשות משהו מלבד להמשיך הלאה? איזו תקווה יש לישראל, מלבד שאלוהים ישפוך את רוחו?

התפילה הראשונה לכמרים ולמנהיגים נקבעה לשעה 13:00 ביום שני - השעה המדויקת בה נלקחה גופתו של יצחק רבין למנוחתה האחרונה. כמאה מנהיגים משיחיים שהצליחו לעקוף את הכבישים הרבים והחסומים של ירושלים, התכנסו יחד, וישבנו וצפינו בהלוויה בטלוויזיה שסיפק המלון. לאחר שהאזנו למספר נאומים של מנהיגי העולם, כיביתי את הקול מהטלוויזיה, והשארנו רק את פניהם של האבלים בזמן שבכו.

בלב כבד התחלנו להתפלל למען אומתנו בדמעות ובבקשות לאלוהים שירחם על ממשלתנו ועל עמנו. התפללנו לתחייה וישועה שתבוא לישראל - שיקבלו לב בשר, ויציאה מכלאם הרוחני. עבדנו את אלוהים בשירה ללא כלי נגינה, כמנהג היהודים בעת אבל. כשהארון הורד לקבר, שוב הגברנו את סאונד הטלוויזיה והיינו עדים לקבורה. ונפרדנו מיצחק רבין, מנהיג אומתנו.

מעל 600 איש השתתפו בכנס בכל אחד משני הלילות שבהם התפילות היו פתוחות לקהל הרחב. איכשהו החדשות התפרסמו. מספר לא מבוטל של אנשים הגיעו וקיבלו את ישוע כמשיחם, ורבים זכו לריפוי עמוק בחייהם. התפילות נמשכו עד חצות בזמן שאנשים חיכו לאלוהים. רק משום שהמלון כיבה את האורות, האנשים חזרו הביתה.

קהילת השרון ממשיכה לגדול

חזרנו לקהילתנו עם להט מחודש להגיע לארצנו. ואלוהים הביא אלינו בנאמנות את צאנו האבודים.

מרים, אנליסטית מחשבים צעירה, החלה לבקר בשירותים שלנו בעידודה של אחותה. היא שיתפה אותנו כיצד חיפשה למרחקים אחר אלוהים: "חיפשתי אותו בכל מיני קבוצות אורתודוקסיות. למדתי קבלה (מיסטיקה יהודית); השתתפתי בשירותים של חב"ד ושל הכת החרדית של ברסלב במשך שנתיים. אבל מה שהם לימדו לא נראה מציאותי. בעיקר כי ראיתי שהם מדברים בצורה אחת וחיים בצורה אחרת. חיפשתי משהו עמוק יותר."

"אחותי נסעה לארה"ב וחוותה חוויה ששינתה את חיי. כשהיא חזרה, היא לקחה אותי לביתו של יעקב דמקני, מבשר ישראלי, שהסביר לי את דרך הישועה. כשאחותי סיפרה לי על קהילת השרון, החלטתי להשתתף."

"אחרי מספר חודשים, שקלתי ברצינות שאני שומע את האמת. יום אחד בתקופה זו עמדתי מול הבנק במרכז העיר [תל אביב], משכתי כסף מחלון הבנק האוטומטי, כשראיתי חבר. התחלנו לדבר. ואז מצאתי את עצמי אומר, 'אה, אני חייב לרוץ', והתחלתי ללכת מהר מאוד למרות שלא ממש התכוונתי לשום מקום במהירות. שתי דקות לאחר מכן הגעתי לפינת רחוב צ'רנוקובסקי כשפיצוץ ענק רעם מאחורי. עוצמת הפיצוץ פגעה בגב שלי והתחלתי לרוץ, מפחד מכדי להסתכל לאחור. אני חושב ש-12 אנשים נהרגו ו-100 נפצעו בפיגוע הטרור הזה. שום דבר לא נשאר מחלון הבנק האוטומטי. ידעתי אז שאלוהים דואג לי. ידעתי עמוק בליבי שישוע הוא המשיח שלי."

מרים הגיעה לתפילת בוקר שבת שלנו לאחר הפיצוץ והודתה לישוע על שהציל את חייה וקיבלה בפומבי את מתנת הישועה החינמית שלו באותו יום.

עדר ללא רועה

כשנה קודם לכן, ארי ואני פגשנו את אד וקאתי באסלר משיקגו, אילינוי. ארגון הנוער שלהם התחיל במקרה, כאשר ילדיהם המתבגרים החלו להביא את חבריהם. ביתם הפך למעין מקלט לילדים פגועים, ומשם התפתחה פעילות הסברה לנוער. במקרה - או בגורל - הם הביאו חלק מקבוצת הנוער שלהם לישראל והיו בארץ כשרבין נורה.

מכל הקבוצות הדמוגרפיות בישראל, באופן מפתיע דווקא הצעירים היו אלה שנראו כמי שסבלו את רצח רבין בצורה הקשה ביותר. קתי ואני טיילנו בכיכר בין אלפי צעירים שבהם התרחש הרצח, המומים ממה שראינו. לילה אחר לילה, הן בירושלים והן בתל אביב, הגיעו בני ישראל מכל פינה בארץ ובילו את הלילות בקבר ובכיכר שבה נרצח; בכו, שרנו שירי עם אבלים על חיים ומוות, הדליקו אלפי נרות, ופשוט ישבו בקול שיווה.4

אף ראש ממשלה ישראלי לא נרצח מעולם. ה"ג'רוזלם פוסט" ציין, "[ההתנקשות] הפכה את עולמם [של בני הנוער] על פיו, נהרסה, בפיצוץ אלים אחד של שנאה; יסודות תחושת הביטחון שלהם - מישהו שחשבו שתמיד יהיה שם כדי להגן עליהם - נקרעו ללא אזהרה." אינספור המכתבים והשירים היו אישיים באופן קורע לב, כאילו נכתבו לסבא אהוב ולא למנהיג פוליטי.5

המסרים היו נוגים: "איך יכולת לעזוב אותנו?" "חשבתי שתמיד תהיה כאן", "מי ישמור עלינו עכשיו?" ילדים ישבו על רצפות בתי הספר שלהם, בהו בנרות הדולקים. זה היה מבלבל, שכן בחיינו לא הרגשנו שיצחק רבין נתפס כאב על ידי צעירי האומה. איכשהו מותו קרע את הריקנות העמוקה של אומה אבודה והילדים נתנו לה ביטוי.

אנחנו חייבים להגיע לצעירים שלנו

אנחנו עצמנו היינו מוצפים בצער על הילדים האבודים האלה. "אנחנו חייבים להגיע לצעירים האלה", חזרנו ואמרנו שוב ושוב כשצעדנו בין צבירי נרות הזיכרון וקבוצות של בני נוער עם גיטרות. הנטל היה כבד כפליים, שכן ארי ואני התמודדנו גם עם הקשיים של שני ילדינו, בני נוער שניסו לעמוד מול גל התרבות האתאיסטית והנהנתנית בישראל.

במיוחד בימים הראשונים של התנועה המשיחית, ילדים ממשפחות מאמינות בישראל מצאו לעתים קרובות מאבק מתמשך לשרת את אלוהים. תחושות הבידוד שלהם כמיעוט זעיר נטו לגרום להם לפחד ואף להתבייש לדבר על אמונתם. התייחסות לנושא הבידוד הייתה נקודת התחלה מצוינת. לכן, השקענו את כל כוחנו, אמונתנו ותשוקתנו בהכנה לכנס המשיחי הלאומי הראשון שלנו לנוער!

לקח כמה חודשים לשותפי מעוז ולחברי הקהילה שלנו לגייס את הכספים לאירוע... כולל מתן הסעות וכיסוי עלויות לילדים שלא יכלו לשלם עבור השתתפותם.

בסך הכל, 120 בני נוער התאספו בקיבוץ בצפון הארץ במשך שלושה ימים ושני לילות במהלך חופשת הפסח. כמה עשרות מנהיגים משש קהילות מקומיות וכמה קבוצות נוער שימשו כוועדה שפיקחה על הכנס. כולנו ישבנו תחת שירותו האינטנסיבי, הדינמי והמשוח של כומר הנוער סקוט וילסון, אותו הזמנו מדאלאס, טקסס.

עבור המתבגרים, זו הייתה הזדמנות נפלאה לפגוש ילדים מאמינים אחרים בני גילם - שכן רוב הצעירים הללו היו המאמינים המשיחיים היחידים בבתי הספר שלהם. להיות עם 120 ילדים שגם הם מאמינים בישוע, היה באמת משתה רוחני עבור כולם ורבים העידו שהכנס עזר להם להבין שאלוהים לא שכח אותם.

החוויה הציתה את הילדים! כולנו ידענו שקיבלנו הצצה למה שאלוהים מוכן לעשות עם הנוער שלנו. קיבלנו שיחות טלפון מכל רחבי הארץ מכמרים והורים שסיפרו לנו שילדיהם השתנו באופן קיצוני. כל מנהיגי הקהילה שהיו מעורבים הסכימו - היינו בשמחה! אבל מה הלאה? הזרעים שנזרעו היו טריים. הם היו צריכים לטפח. התשובה המיידית כבר הייתה בפתח, כאשר משרד הנוער של אד וקאתי, שנקרא "Souled Out", כבר ארגן סידורים לחזור במהלך חופשת הקיץ כדי לבלות עם הנוער המאמין בישראל! זו תהיה תחילתה של תנועה.

אמרנו ש-120 בני נוער משיחיים השתתפו בכנס. אבל האמת היא שהיו רק 114, כי שישה מהם היו עדיין בני נוער לא מאמינים שהשתתפו בקהילה שלנו, כולל בשיעורי התנ"ך השבועיים שלנו לנוער. אלה היו פשוט ילדים מהרחוב. הם רצו להשתתף בכנס הזה כי אמרנו להם שהם יפגשו בני נוער מאמינים רבים בני גילם. אחד מששת בני הנוער הללו יהפוך למנהיג נוער משיחי ארצי, וממשיך לשמש כיום כזקן בתפארת ישוע, הקהילה שייסדנו.

במהלך כנס הנוער, פגשנו עיתונאית תל אביבית ששמעה מאחיה המתגורר בקיבוץ שקבוצה מעניינת בשם משיחים מקיימת שם כנס. היא ביקשה להשתתף בכמה מהפגישות, ואמרה לנו שהיא הייתה המומה מהסיפורים שסיפרו לה הצעירים. היא התרשמה עמוקות לראות את הצעירים הישראלים האלה חיים בשמחה ובעומק את אמונתם באלוהים דרך ישוע. בקיצור, משיחתו וחסדיו של אלוהים היו נוכחים מאוד בכנס הנוער הנפלא הזה. זה היה ניצוץ קטן של תקווה בתקופה אפלה של שבר בדור הצעיר של ישראל.

אבל בהגעתנו לדור הבא, נגענו בתחום שגרם לפחד רב לשליט כדור הארץ הזה. ולא היה לנו מושג על התגובה הנגדית שאיתה היינו עומדים להתמודד.