הזכות להתקיים

השנה הייתה 1975. רגע לפני שארי ואני נפגשנו, הכרתי את ג'ולייט, שכנה בבניין הדירות הסמוך אליי, בפרבר של תל אביב. היא הייתה ידועה בשם "ג'ו" והיו לה שלוש בנות.

בעלה, אלכוהוליסט שנדד מפילגש אחת לאחרת, היה בא והולך, ומדי פעם משאיר אותה ואת שלוש בנותיהם חסרות כל. אבל אהבה היא דבר מצחיק - וג'ולייט עדיין אהבה את בעלה. במשך 20 שנה היא ניסתה לשמור על משפחתה מאוחדת. היא הייתה עקרת בית טובה ונאמנה, ומאמציה הבלתי פוסקים לעזור לבנותיה.

ככל שארי ואני הכרנו אותה היטב, יכולנו לראות שהיא אישה שבורה. היא החלה להשתתף בשיעור התנ"ך שלנו, וזמן קצר לאחר מכן הודתה שהיא מוכנה להפוך את ישוע לאדון שלה. "אבל," היא אמרה, "בעלי מחפש סיבה חוקית להתגרש ממני במשך שנים רבות. הוא מעולם לא מצא אחת. אם אאמין בישוע, הוא יקבל את מה שהוא רוצה."

בחרו: ישוע או ילדיכם

ענינו שזו תהיה החלטה שלה. היא תצטרך לחשב את המחיר של הליכה אחר אדונה.

היא אכן הקדישה את חייה לישוע, יחד עם בתה הבכורה. השינוי, במיוחד בחייה של בתה בת ה-16, הפך לדוגמה מדהימה לכוחו של אלוהים בפעולה בחייה של נערה מתבגרת. במהלך תקופה זו חברי הקהילה שלנו הביאו להם מדי פעם אוכל, מכיוון שהבעל סירב לפרנס את המשפחה בעקביות.

ואכן, הבעל תבע גירושין ודרש משמורת על הילדים. הוא הבהיר כי אינו מתכנן לגדל את בנותיו, אלא ישכן אותן בבית ילדים. הוא גם דרש כי דירתן וכל מה שמצוי בה תימסר לו בלבד, כאשר אשתו לא תקבל סיוע כלכלי כעת, וגם לא בעתיד. במילים אחרות, מטרתו הייתה לגרש אותה באופן חוקי מביתה ולקחת את הילדים.

עורך דינו של הבעל כתב בהליך המשפטי כי הסיבה לכך שגבר זה מעלה דרישות אלה היא שקהילתנו המשיחית "פירקה את ביתו הטוב, גרמה לילדיו להידרדר, ולאשתו לשנות את דתה".

מקרים מסוג זה יוצרים לעתים קרובות תקדים להחלטות משפטיות ותרבותיות עתידיות. ככזה, הקהילה שלנו הרגישה כי אסור שהמתקפה הזו תעבור ללא עוררין. היינו צריכים לעמוד לצד אחינו המאמין. האם ישראלית, שמגיעה להאמין בישוע כאדון, צריכה לאבד את ילדיה?

התחלנו להתפלל לעורך דין שלא רק ייצג אותנו היטב, אלא גם יבין באמת את עקרונות היהדות המשיחית - כלומר, שאדם יהודי יכול לקבל את סליחת האל על ידי אמונה בקורבן המשיח של אלוהים ועל ידי ציות לדברו. אנו, כיהודים משיחיים, שואפים ללכת ולדבר עם אלוהינו שאנו אוהבים, אלוהי ישראל - לא לשנות דת!

הבנו את גודל המאבק: זכותה של אישה יהודייה להאמין בישוע מבלי שמדינת ישראל תיקח ממנה את ילדיה עמדה כאן למשפט.

אכן! באותו הזמן, אישה צעירה נוספת בקהילה שלנו שקיבלה את ישוע כאדון, שאלה את בעלה מה יעשה אם תאמין במשיח ישוע. הוא ענה שהוא יתגרש ממנה וייקח משמורת על תינוקם. הוא הזהיר, "שום בית משפט במדינה לא יתמוך בך וייתן לך את התינוק אם אתה מאמין ב'ישוע' (הגייה של שמו של ישוע על ידי לא מאמין)".

בבית המשפט

במבט לאחור על מה שרשמתי באותה תקופה בדו"ח מעוז ישראל, היה ברור שידענו שתפילותינו נשמעות עוד לפני שהשופטת קיבלה את החלטתה:

"אתמול ג'ו הייתה בבית המשפט, ולמרות שזה היה עניין ארוך ומייגע, זה הולך מצוין, כפי שהאמנו לחלוטין שזה יקרה. ליבנו אומר לנו שניצחנו בקרב הזה בעולם הרוחות בהתאם להבטחות היקרות של דבר האל. ותוצאות טובות מגיעות כאן על פני האדמה."

"עד אחד שהובא על ידי הבעל כדי לדבר נגדנו, דיבר עלינו בצורה חיובית למדי. בשלב מסוים השופט אפילו שאל היכן הקהילה שלנו מתכנסת, ובלי ידיעתנו, נשלח אדם מהממשלה להשתתף באחת הפגישות שלנו! אלוהים חנן אותנו בעורך דין ישראלי אדיר. הוא קיבל חוכמה על טבעית כדי לראות מראש את האסטרטגיה של הצד השני."

למרות זאת, כאשר ההחלטה התקבלה, היינו המומים מהנמקת השופטת! השופטת (שהייתה יהודייה אורתודוקסית!), קבעה שבפסק דינה ג'ולייט לא עברה על דת משה. לדוגמה, השופטת הסבירה, היא לא ניסתה להאכיל את בעלה במאכלים טמאים או אסורים. היא גם לא עברה על הדת היהודית בכך שהפרה חוקי צניעות, התנהגה כזונה, או הפריעה במכוון לחיי המשפחה הסדרניים עם בעלה. זה היה שינוי פנומנלי באופן שבו שופט תופס ישראלי המאמין בישוע המשיח.

מאמר עיתון (מרץ 1982) שדיווח על המקרה קבע כי השופטת "דנה בנושא האם ההצטרפות לכת היהודים המשיחיים מספיקה כשלעצמה כדי לעבור על דת משה והיהדות". היא הצהירה כי "ההצטרפות כשלעצמה אינה מהווה אינדיקציה להכרזה עליה כגיורת לדת אחרת".

במילים אחרות, ההסבר הכתוב של שופט זה הפך למסמך משפטי ישראלי, הרומז על כך שאדם יהודי המקיים אורח חיים יהודי יכול להאמין שישוע הוא המשיח היהודי ועדיין להיות חלק מבית ישראל!

עודדנו מנבואה [שעדיין מתגשמת] שניתנה בשנת 1980 על ידי רון וולרוב מלבוק, טקסס, שחלק ממנה מצוטט כאן:

"אור הבשורה יאיר בקהילה היהודית ויגע באלפי אנשים. שום דבר לא יעורר תגובה גדולה יותר מצד השטן מזו. הוא יפגע בתאונות מאיימות; בהמוניהם אימפולסיביים של עוויתות; באיומים מהטבע; ובמאסר. אף על פי כן, אלוהים ייתן לכם החלטות בית משפט חיוביות, הגנה אלוהית ויכולת לראות את תוכניות האויב לפני שהן יוצאות לפועל."

בעלה של ג'ו אפילו פנה לבית הדין הרבני, בתקווה שיזכה לאוזן קשבת יותר. אך התנהגותו הייתה כה ידועה לשמצה, עד שבית המשפט התעלם ממנו. ג'ו קיבלה משמורת על שלוש בנותיה. היא קיבלה בעלות חוקית על הבית ובעלה הגרוש חויב לשלם מזונות חודשיים קבועים.

עיתון הערב הפופולרי "ידיעות אחרונות" מ-31 בינואר 1983 פרסם את הכותרת "הוא נאלץ לשלם מזונות לאשתו למרות שהצטרפה לכת היהודים המשיחיים".

אנחנו, דרך תורמי מעוז שלנו, שילמנו בסופו של דבר 10,000 דולר עבור תיק בית המשפט הזה - הרבה כסף בתחילת שנות ה-80! אבל אוי, האם זה היה שווה את זה! ככל הידוע לנו, זה היה התיק המשפטי הראשון בישראל המודרנית שהוכרע לטובת יהודי משיחי. ומעולם לא שמענו על מקרה אחר מאז בישראל שבו בית המשפט הוציא את הילדים מהורה בגלל אמונת בן/בת הזוג בישוע.

שוחד עבור גיורים

פחות משנתיים לאחר מכן הגיע האתגר הציבורי הבא. ב-5 באוקטובר 1984, פורסם כתבה בעיתון המקומי שלנו ברמת השרון, לפיה ראש עיריית עירנו האשים בפומבי אותנו, ארי ושירה סורקו-רם, בכך שאנחנו מיסיונרים שמשחדים צעירים ישראלים כדי להתגייר לדת אחרת.

כדי להבין את חומרתה של האשמה כזו, חשוב להבין את האמונות התרבותיות המקובלות של הגבר הישראלי הטיפוסי ברחוב מאז ימיה הראשונים של מדינת ישראל.

למילה "מיסיונר" בישראל הייתה קונוטציה שלילית מאוד (ועדיין יש לה עבור ישראלים רבים). תאמינו או לא, המילה מעלה דימוי של סוכן נוצרי זר בשכר, המאמין שעל העם היהודי כולו להתנצר ולהפסיק להתקיים כעם. שום שיטה לא תהיה אסורה לפיתוי המיסיונר כלפי ישראלים פגיעים, במיוחד קשישים, על פי תפיסה ישראלית כמעט אוניברסלית זו. באותם ימים, הישראלים היו בטוחים שאף יהודי שפוי לא ייפול באהבה לנצרות (הדת שפתחה את השואה בתפיסת הישראלים). לכן, האומה הייתה בטוחה לחלוטין שמיסיונרים בוודאי מציעים הטבות נדיבות כמו כסף וטיולים לחו"ל כדי לפתות יהודים לנטוש את עמם ולהתנצר.

למעשה, הכנסת שלנו האמינה בנרטיב הזה עד כדי כך שכמה שנים קודם לכן היא חוקקה חוק האוסר על כל אדם (כלומר, מיסיונר) לשחד כל ישראלי כדי שיעזוב את היהדות ולהתנצר, תוך איום של מאסר! (ברור שהם מעולם לא הצליחו למצוא מישהו שירשיע ב"פשע" הזה.)

מראש הממשלה ועד לניקוי הרחובות, ישראלים האמינו שמיסיונרים עוזרים ליהודים לעזוב את המדינה, כדי להרחיק אותם ממשפחותיהם ומהמורשת ההיסטורית שאלוהים נתן לישראל. מיסיונרים הושוו לעתים קרובות לנאצים, שהשמידו פיזית את העם היהודי, בעוד שמיסיונרים מנסים "לסיים את העבודה" על ידי השמדה רוחנית של העם היהודי. עיתון אחד כינה את היהדות המשיחית "מחלה חברתית". במאמר אחר עיתונאי דן כיצד "יהודים משיחיים וזונות" פוגעים במדינה. בשנות ה-70 וה-80 קראנו עשרות מאמרים שהזהירו מפני הסכנה של המאמינים הישראלים בישוע המשיח.

ברור שמנקודת מבטו של מאמין ישראלי שנולד מחדש, איזו האשמה יכולה להיות אבסורדית יותר? איזה מין "גייר" יהיה אדם ששינה את דתו בגלל כסף? התנ"ך שלנו מאתגר את העם היהודי - לא לשנות את דתנו, אלא לבקש מאלוהים לשנות את ליבנו - מלב אבן ללב בשר כדי להכיר את אלוהינו, לעבוד אותו ולתקשר איתו באופן אישי, כפי שעשו בני ישראל בתנ"ך.

היה ברור שהאשמה זו מצד ראש העיר שלנו, שלא היה לה ממש, רק חיזקה את האמונות השגויות הללו בקרב הציבור. לכן, לאחר שהתפללנו והבאנו את הנושא בפני קהילתנו, תבענו את ראש העיר משה ורבין מרמת השרון בגין הוצאת דיבה זדונית ומזיקה.

מאחר שהכרזת החירות של ישראל מבטיחה חופש דת, התעקשנו שיש לנו את הזכות לדבר בפומבי על אמונתנו באלוהים, כשם שליהודי אורתודוקסי יש את הזכות לדבר על שלו. יש לנו זכות קיום! לכן, נמשיך להשתמש בזכות זו, מוסרית ועדינה, אך בתקיפות. וביקשנו מראש העיר ורבין להתנצל בפומבי על האשמותיו השקריות ולשלם את הוצאות המשפט שלנו.

ראש העיר הגיב בצחוק לעיתונאים ואמר שלא יתנצל ולא ישלם פיצויים. הוא הוסיף שהוא בטוח שנמשוך את התביעה שלנו. אף יהודי משיחי מעולם לא עמד נגד הוצאת דיבה "מקובלת" שכזו, והם לא יכלו להאמין שנמשוך אותה. עם זאת, שוב, שכרנו את אחד מעורכי הדין הטובים ביותר לזכויות האזרח בישראל, הידוע במאבקו להבטחת חופש הדת במדינה זו.

התיק הוסדר מחוץ לכותלי בית המשפט

התיק נמשך כשנתיים וחצי עם תפניות רבות. לבסוף, ב-11 במאי 1987, הושגה הסכמה עם ראש העיר ורבין לכתוב "התנצלות".

כותרות בעיתוננו המקומי צומת השרון: "הסכם מתווך - ורבין יפרסם הבהרה כי יהודים משיחיים, ארי ושירה סורקו-רם, זכאים לדבוק באמונתם ולפרסמה במסגרת החוק".

התנצלותו כללה הכחשה כי מסר הצהרות שרמזו שאנו משתמשים בשיטות בלתי חוקיות כדי "להמיר" ילדים וקשישים. הוא ציין כי אינו רואה את פעילותנו בעין יפה ולדעתו "יהודים משיחיים הוציאו את עצמם מקהילת ישראל". אנחנו, בתורנו, ביטלנו את האשמות הוצאת הדיבה נגדו לאחר שהסכים לכלול הצהרה שכתבנו על האופן שבו אנו רואים את אמונתנו כיהודים משיחיים.

ורבין הסכים לפרסם את "ההבהרה" הזו למרות שהיה נתון ללחץ פוליטי כבד מצד המפלגות הדתיות בירושלים לא "להיכנע". זה היה צעד אמיץ מצידו, שכן הפלגים הדתיים היו פעילים בדחיפה נגד ורבין להאשים אותו מלכתחילה.

החדשות הארציות שידרו את ההסכם, ומאמינים ברחבי הארץ שמחו על התמודדות ראשונה זו כנגד פרסום פוגעני ומכפיש מסוג זה נגד מאמינים. כתב ישראלי אחד של סוכנות לאומית, שהוא בעצמו מאמין, אמר שלא האמין למראה עיניו כשהידיעה הגיעה בטלפון שלו!

מעודדים מניצחוננו, כמה יהודים משיחיים אחרים יזמו צווי מניעה נגד חקירות משטרה מטרידות עקב האשמות גסות. אתגר אנשים בעלי השפעה היה מאבק עצבים ארוך, אך ידענו שההשלכות ארוכות הטווח יהפכו את המאמץ לכדאי. יחד עם הקהילה הגדלה של יהודים משיחיים בישראל, קרענו תרבות של נרטיב כוזב שצייר אותנו ככת ואויבי המדינה. אט אט צברנו תאוצה באמת של מי אנחנו באמת, והסיבה שיש לנו זכות קיום בישראל.

כמה חודשים לאחר מכן, צלצל פעמון הדלת שלנו, ושם עמד ראש העיר משה ורבין! הוא רצה להכיר אותנו, במה אנחנו מאמינים, ולמה אנחנו מאמינים בזה. הוא הגיע לביתנו מספר פעמים והפכנו לחברים טובים!