איך זה התחיל

הייתי בן 19 כשנתקלתי לראשונה פנים אל פנים עם האבנים העצומות של הכותל המערבי.

זה היה בשנת 1959, כאשר מזרח ירושלים עדיין הייתה בידי הירדנים. באתי לסיור עם הוריי וכמה שרים ידועים אחרים. אחד השרים הללו, שנודע בתעוזה שלו, פנה אל הקיר והחל להתפלל. "לא, לא, לא!" לחש המדריך המקומי בבהלה. הם יעצרו אותנו אם תתפללו."

הירדנים כבשו את כל יהודה ושומרון במהלך הוואקום השלטוני שהתרחש כאשר הבריטים עזבו את האזור וישראל הכריזה על עצמאותה. בין השנים 1948-1967 היה חופש דת למוסלמים בלבד. יהודים לא הורשו להיכנס לעיר העתיקה של ירושלים - ולא הותר להתפלל לאלוהי ישראל בכותל המערבי.

זה מצחיק הדברים שאתה זוכר. אני זוכר שירד שלג ונעלתי סנדלים. אני זוכר כמה צרה נראתה הסמטה במקום שבו עמדנו מול החומה, כי בתים רעועים נבנו במרחק מטרים ספורים מהחומה עצמה. אני זוכר את הסמטאות ואת השבילים החשוכים והמלוכלכים. אוטובוסים עתיקים נסעו בכביש הראשי וחמורים צעדו לצידם.

בשנת 1967 תכננו סיור חזרה לירושלים, אך לפתע שמענו שמצרים, ירדן וסוריה תקפו את ישראל. ישבנו דבוקים לרדיו והאזנו לעדכונים קצרים מדי שעה על המצב. ביום השלישי התחלנו לשמוע דברים מדהימים. ישראל כבשה את העיר העתיקה עם הכותל המערבי! בימים חמש ושש הם דחפו את סוריה מעבר לרמת הגולן. תוך שישה ימים הסתיימה המלחמה.

הייתי מעז לומר שאף ישראלי לא התעורר באותו יום שני, במחשבה שעד שבת יוכל להתפלל ליד הקיר המערבי החיצוני של בית המקדש העתיק שלו. אולי אף אחד, מלבד אישה בשם נעמי שמר, שחודש לפני שחרור ירושלים הוציאה את מה שיהפוך לשיר איקוני בשם "ירושלים של זהב", בו דיברה על נסיעה לים המלח דרך מזרח ירושלים ומעבר דרך יריחו. זו לא הייתה הפעם היחידה שהיא תכתוב שיר ניבוי.

באוקטובר של אותה שנה, הגיע הסיור שלנו לישראל. וכפי שניבא השיר, האוטובוס שלנו נסע בכביש החדש שנפתח מירושלים ליריחו ליד ים המלח. המדריך הישראלי שלנו היה נהג טנק ולקח חלק בניצחון בגולן. הוא לקח אותנו לנקודות ברמות שבהן יחידתו התעמתה עם הסורים. הוא הראה לנו את אחד הטנקים השרופים שהגיעו לגבול הגליל מוכנים להרוס כפרים ישראליים. אפשר היה לראות שזה היה טרי בזיכרונו כשהוא תיאר את תנועות הטנקים שלו כשהם מתמרנים נגד טנקי האויב. הוא סיפר לנו כיצד, בשלב מסוים, הסורים הוכו קשות עד כדי כך שקפצו מהטנקים שלהם והחלו לרוץ חזרה לכיוון סוריה.

ביקורי בכותל המערבי, שנודע במהרה ככותל המערבי לאחר איחוד ירושלים, היה חוויה שונה לחלוטין מביקורי הראשון. ישראל הסירה את הצריפים שסתמו את החלל הגדול ויצרה רחבה גדולה מול החומה. אזור זה, שהיה חשוך ומלוכלך מבחינה ויזואלית במשך מאות שנים, הוצף באור. אפילו יהודים לא דתיים סיפרו על תחושת גורלם באוויר בזמן שפינו את ההריסות. המדינה הייתה באופוריה. הם דיברו על כך ש"ימות המשיח" כבר כאן. הם גם היו גאים מאוד בהישג המדהים של צבא ההגנה לישראל. מדבקות פגוש היו בכל מקום שאמרו "כבוד לצה"ל".

הסיור הסתיים והקבוצה שלנו חיכתה מחוץ למלון עם המזוודות שלנו לאוטובוס. האוטובוס התעכב מסיבה כלשהי, וכשישבתי ושוחחתי עם אבי הוא שאל אותי, "למה שלא תעשה סרט תיעודי על הנבואות שהתגשמו על כך שישראל כבשה מחדש את העיר העתיקה של ירושלים ואתר בית המקדש לאחר כמעט 2,000 שנה?"

אבי אהב את ישראל, ואני בדיוק סיימתי סרט תיעודי במקסיקו. אז אני מניח שזה היה טבעי לחשוב על פרויקט כזה. אישה שכבדתי אמרה לי שנים קודם לכן שאני "נקרא" לישראל, אבל באותה תקופה ישראל הייתה מדינת עולם שלישי ולא היה לי עניין לחיות שם. אף על פי כן, היה משהו מיוחד בתרבות - שבה ילדים בגילאי 18-21 פשוט נלחמו במלחמה על הישרדותם. הייתה בהם רצינות שלא רואים במדינות המערב. עד שהאוטובוס הגיע, החלטתי להישאר עוד כמה שבועות ולצלם את הסרט התיעודי.

הייתי צריך לדעת ששום דבר בישראל לא קורה תוך כמה שבועות. לקח לי שנה לעבוד על התסריט. היו כל כך הרבה נבואות וכל כך הרבה דברים קרו סביבי בחודשים שאחרי שחרור ירושלים. למרבה המזל, אבי היה בעל חזון. שנה קודם לכן הוא רכש נכס בירדן דאז, בהר הזיתים. הוא ידע לפי הכתובים שאם ישוע יחזור להר הזיתים, הוא בסופו של דבר יוחזר ליהודים.

הוא הבין משהו שמעולם לא שמעתי עליו אף אחד אחר באותה תקופה. יהודים נועדו לקבל את ישוע כבעליהם - כמשיח יהודי עבור העם היהודי. הנכס, הוא חלם, ישמש כמרכז הכשרה ליהודים כדי שיגיעו לעמם. הנכס הזה היה המקום שבו גרתי בשנה הראשונה שלי בישראל.

זה היה בית ישן, וכשירד גשם הרוח המייללת הייתה טורקת את תריסי המתכת באמצע הלילה ליד מיטתי. אבל זה היה כל כך סוריאליסטי להסתכל מהחלון בבוקר ולראות את הר הבית רק כמה מאות מטרים מתחתיי.

הר הזיתים היה שקט ובטוח לכולם בשנת 1967. הערבים עדיין היו בהלם מהמדינה החדשה שלהם. הכרתי כמה מהשכנים הערבים בהר הזיתים. אבל עד מהרה גיליתי שהם די קינאו בחברתי. אם ביקרתי משפחה אחת, הייתי צריך לבקר גם משפחות אחרות או שהם היו מתעצבנים עליי. הערבים מהאזור חיו תחת שלטון בריטי 31 שנים ולאחר מכן תחת ירדן במשך 19 שנים. תחילה, הם היו ערבים תחת המנדט הבריטי, ואז הם היו ערבים ירדנים. עכשיו הם הפכו לתושבי המדינה היהודית, שנאמר להם שהיא אויבם העזה ביותר. הם נהגו במכוניותיהם בנימוס רב תחת מנהליהם החדשים באותם ימים.

למדתי ספרדית וצרפתית בקולג' ובזמן שגרתי באירופה. אז, עם אהבתי לשפות, החלטתי לקחת כמה חודשים של עברית סתם בשביל הכיף בזמן שעבדתי על התסריט לסרט התיעודי שלי. עם הגירה של מהגרים בהמוניהם, היו בתי ספר לשפה העברית בכל מקום שנקראו אולפנים. במציאות החדשה הזו, ערבים מקומיים רבים החליטו ללמוד גם עברית - במיוחד בעלי חנויות או פקידים של העם הערבי שרצו ללמוד עברית לעסקים או לקריירה שלהם. באולפן, מהיום הראשון, המורים דיברו רק עברית עם התלמידים. הכיתה הייתה תמיד מלאה באנשים שהגיעו מכל רחבי העולם. לכן, לא הייתה שפה משותפת ללמד בה. אז עברית הייתה זו.

המורה הראשונה שלי, יונה, נולדה בישראל - בעלה היה אחד היהודים הפולנים הבודדים שנמלטו מהשואה על ידי הסתתרות ביערות פולין במשך מספר שנים. שניהם לחמו במלחמת העצמאות של ישראל בשנת 1948, כאשר חמש מדינות ערביות פלשו לאומה שזה עתה נולדה. היו לה סיפורים רבים על איך אלוהים הציל אותה ואת יחידתה - באורח פלא - מאויבי ישראל. היא הפכה לחברה שלי, וכך הכירה לי את עם ישראל.

ביליתי כמה חודשים בלימוד האומה והתרבות שלה. מכיוון שהר הזיתים היה בעיקר קהילה ערבית וביליתי את רוב זמני עם ישראלים, עברתי עד מהרה לצד המערבי של ירושלים. השואה עדיין הייתה טרייה מאוד לישראלים. לרבים מהחנויות היה מספר זיהוי מקועקע על זרועותיהם על ידי הנאצים. הם לא רצו לדבר גרמנית שוב בחייהם, למרות שעבור רבים זו הייתה שפת אמם. הם לעולם לא יקנו מוצרים או מכוניות גרמניות. הם עדיין חיו את סיוטיהם של מחנות הריכוז.

עם ירושלים המאוחדת, העיר העתיקה קמה לחיים. ישראלים הציפו את הסמטאות והמעברים הקטנים, קנו כל מה שהצליחו להשיג. בשוק, ערבים מקומיים מכרו פריטי נוי אוריינטליים מדמשק, שטיחים מפקיסטן - ודברים אחרים שישראלים לא הייתה להם הזדמנות לרכוש קודם לכן.

עצמאות שאין כמותה

בעוד ש-14 במאי הוא יום העצמאות הבינלאומי המוכר לישראל, הישראלים חוגגים את יום העצמאות שלהם בלוח השנה היהודי. כך, בשנת 1968 חל יום העצמאות ב-17 במאי. זו הייתה חגיגת יום העצמאות הראשונה מאז שחרור ירושלים. המדינה הייתה מחושמלת. כשצעדתי מביתי לעיר העתיקה, ראיתי כחצי מיליון ישראלים מתפרצים באופן ספונטני ושרים את "ירושלים של זהב" - השיר שנכתב שנה קודם לכן. השמחה הייתה בלתי ניתנת לתיאור. ישראלים - אורתודוקסים וחילונים כאחד - דיברו ברצינות על כך שימי המשיח הקרבים.

בערב שלפני כן, הלכתי ברחוב בן יהודה וראיתי המונים רוקדים הורה - בלוקים על גבי בלוקים של ריקודים. על המרפסות שמעל הרחובות, כל כמה מטרים, עמדה קבוצת נגנים עם אקורדיון וכמה גיטרות, שניגנו מוזיקה ישראלית. אלו היו שירי אהבת הארץ - הכנרת, הגבעות וההרים. שדות חיטה וענבים. פריחת תפוח. ושירים על האל שבחר בישראל כבעליו. היו גם שירים של החיילים האמיצים שנלחמו על ארצם, אך מעולם לא חזרו הביתה. שמחת העם הישראלי באותו יום עצמאות ראשון הייתה מעבר לכל מה שראיתי אי פעם לפניו או אחריו.

עצמות יבשות

אחרי חודשים של ניסיונות להמציא תסריט בעצמי, הבנתי שלכתובים יש עלילה מוכנה מראש. בכל פעם שהגעתי לפסוק שדיבר על שיבת היהודים למולדתם, על שיבתם לאלוהים ועל אהבת האל לעמו, רשמתי כל אחד מהם על כרטיס בגודל 12x18 ס"מ. בסוף הייתה לי ערימת כרטיסים בגובה של כמעט 30 ס"מ. למרות שלקח לי כמעט שנה להעתיק ולסדר, כתבי הקודש הללו נחרטו בליבי, והם חלק מה-DNA הרוחני שלי שהנחה אותי במשך 50+ השנים האלה. זה נתן לי בסיס להבנה, לפחות חלקית, של התפתחויות נבואיות, הן בישראל והן במדינות המערב.

בשנת 1969 הייתי מוכן להתחיל לצלם, ואלוהים נתן לי שלושה אמנים ישראלים מובילים - אדם גרינברג (שליחות קטלנית 2) היה מועמד מאוחר יותר לאוסקר לצילום הטוב ביותר; יוסי ידין, שחקן ישראלי מפורסם; והמנצח בעל שם עולמי, נועם שריף, שכתב את המוזיקה לסרט. הסרט שנקרא "עצמות יבשות" סיפר כיצד העם היהודי ישוב לארצו, והם יכירו במשיח. יוסי ידין סיפר לראש הממשלה גולדה מאיר על הסרט, והיא ביקשה לראות אותו. בסוף הסרט היא ישבה והרהרה ואז שאלה אותי, "אילו פסוקים בסרט הזה היו מהתנ"ך ואילו מהברית החדשה?" "כולם היו מהתנ"ך", עניתי. ביליתי יותר משעתיים בביקור אצלה, הראיתי לה את הסרט והסברתי לה את ישעיהו נ"ג.

שירה התעניינה בצילום מגיל צעיר ובסופו של דבר החלה לביים סרטים דוקומנטריים.
בערך באותה תקופה פגשתי את בנו של אליעזר בן יהודה, אהוד, שהיה אז בשנות ה-70 לחייו. מכיוון שעדיין הייתי חדש יחסית בישראל, לא הבנתי איזה חלוץ אדיר היה אביו כדמות מרכזית בהחייאת השפה העברית שכמעט נכחדה במשך 2,000 שנה. אבות מייסד של מדינת ישראל המודרנית - למרות שלא חי מספיק זמן כדי לראות את חלומו מתגשם. שוחחנו עם אהוד על תרגום גרסה עברית חדשה של הברית החדשה ביוונית. הוא למעשה עבד על זה במשך כמה חודשים, אבל אז הפסיק. זה היה יותר מדי בשבילו לשקול להתפרסם כמחבר הספר הזה.

ואז הם גילו עליי

יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מחברה שלי, שגרה בבית בהר הזיתים. היא בדיוק פגשה את שרה, אישה צעירה מאנגליה. שרה הייתה ממשפחה יהודית ולאחרונה הפכה לחסידת ישוע. היא הסבירה לה שאלוהים אמר לה לעלות לישראל. היו מעט מאוד מאמינים יהודים משיחיים בישראל, אז הצעתי לה מקום בדירה שלי מכיוון שהיה לי חדר שינה נוסף. היינו שותפות לדירה במשך שנה וחצי.

הייתי צריך לנסוע לארצות הברית לכמה שבועות כדי לדבר בפני קבוצות אוונגליסטיות על ישראל. בזמן שהייתי לא שם, קבוצה של מאמינים יהודים משיחיים צעירים ביקרה בישראל במסגרת סיור. שרה פגשה אחד מהבחורים והם התאהבו. הם החליטו להתחתן ועזבו לארצות הברית. אנחנו נשארים חברים עד היום.

לשרה היו כמה קרובי משפחה בירושלים שהיו יהודים חרדים. כשהם שמעו על הנישואין, הם זעמו. הם ידעו שאני אדם מאמין והאשימו אותי בשידוך. כמה ימים אחרי שחזרתי לישראל, מצאתי כל מיני סיפורים גרנדיוזיים עליי בעיתון. הייתי מיסיונר שהלך לכותל המערבי וחילק עלונים. הלכתי לאוניברסיטה העברית בניסיון להפוך סטודנטים יהודים לנוצרים. במציאות, לא ביקרתי בכותל המערבי או באוניברסיטה כבר שנים. אבל הסיפורים היו שם בחוץ.

התמונה האחרונה הידועה שצולמה של גורדון לינדזי, אביה של שירה, בשנת 1973 עומד בבית הכנסת בכפר נוי.
זמן קצר לאחר מכן, שמעתי פיצוץ אדיר ממש מחוץ לדלת דירתי בקומה השלישית. מישהו הניח בקבוק תבערה דולק ליד דלתי. המדרגות היו הדרך היחידה לצאת מהבניין וכל שלוש הקומות של חדר המדרגות היו אפוף באש. חשבתי שאישרף חי ומיהרתי לטלפון והתקשרתי למשטרה. תוך כשלוש דקות הגיעה כבאית וכיבתה את האש. בדיוק אז עבר עיתונאי במכוניתו ועצר לראות מה קורה. אמרתי לו שאני חושב שהאדם שעשה זאת עשה זאת בגלל אמונתי. לאחר מכן דיברתי איתו זמן רב על אמונתי. למחרת התפרסמה כתבה בולטת בעמוד האחורי של עיתון ידיעות אחרונות. הכותרת הייתה: "שירה אומרת שאלוהים מדבר אליה".

בחודשים שלאחר מכן, קיבלתי זרם קבוע של מבקרים, שרצו לדעת עוד על אמונתי. רבנים הגיעו לדלת וניסו לשכנע אותי לחזור בי. קצין בכיר בצבא ביקש ממני להסביר את אמונתי. בסוף הוא אמר, "בדקתי את הטלפון שלך לפני שבאתי. אני מאמין שהוא מצוטט." שחקנים, סופרים, סטודנטים אורתודוקסים מהאוניברסיטה הגיעו, כולם שאלו על אמונתי. כל השכנים בבניין שלי רצו לדבר איתי על מה שאני מאמין בו, למרות שאחד מהם ביקש שאוודא שלא אחנה ליד מכוניתו למקרה שהמכונית שלי תוצת.

מגישי חדשות רצו שאופיע ברדיו ובטלוויזיה. הרגשתי מאוד לבד ולא רציתי להופיע לבד, אז חיפשתי מאמינים אחרים שיצטרפו אליי. המאמינים המקומיים היו מפוחדים מדי, ובצדק. מכוניתו של מנהיג אחד הוצתה. אבל מצאתי שני מאמינים יהודים מארצות הברית שהצטרפו אליי לראיון הטלוויזיוני. יהודים דתיים מתפללים מתוך ספרי תפילה, אז בשלב מסוים, העיתונאי אמר, "למה שלא תראה לנו איך אתה מתפלל?" אז התפללתי למען ראש הממשלה גולדה מאיר בטלוויזיה.

אבל החיים כילדה רווקה, עם אנשים כל הזמן בפתח הבית, היו מאוד מפחידים עבורי. במקרה, במרץ 1973, הרגשתי צורך פתאומי לחזור לדאלאס, להיות עם המשפחה שלי ולסיים סרט שעבדתי עליו עבור "נוער עם משימה". נאמר לי שנותר רק כרטיס אחד לאותו שבוע - יום רביעי, 28 במרץ. הייתי כל כך מתוקשרת באותה תקופה, שחשבתי שעדיף לעזוב בשקט. אבל כשהגעתי לשדה התעופה, חיכתה שם עיתונאית. התחננתי בפניה שלא תספר לאף אחד שאני עוזבת.

הגעתי לדאלאס בליל חמישי. בבוקר יום ראשון אמי קמה לדבר בטקס. כשהיא קראה לתלמיד יהודי לבוא למסור את עדותו, היא שמעה רעש מאחוריה. אבי ישב על כיסא על הבמה. הוא נשף עמוקות ומת.

כולם היו בהלם. בזמן שעדיין הייתי באבל, מישהו שלח לי מאמר מעיתון ישראלי שאמר שאגורש מהמדינה. ברור שהעיתונאי לא שתק. קראתי את המאמר לצוות ולתלמידים בבית הספר לתנ"ך של הוריי ואחד מלוחמי התפילה נשא תפילה חזקה על המצב. לא שמעתי עוד מילה על כך מישראל.

ב-6 באוקטובר 1973, סוריה, ירדן ומצרים פלשו לישראל במתקפת פתע נוראית. מלחמה זו סימנה את סיום שש שנות האופוריה של ישראל מאז שחרור ירושלים. בעוד שמלחמת ששת הימים הייתה סיפור של ניסים ויראה, מחיר מלחמת יום הכיפורים הותיר אחריה 2,412 ישראלים הרוגים וצלקות המורגשות בישראל עד היום. ישראל ניצחה בסופו של דבר במלחמה - שנקראה כך משום שמצרים וסוריה תקפו בו זמנית ביום הצום והתפילה הקדוש של ישראל. אבל כל מה שישראלים יכלו לראות בסוף היה את ההרס, ואת רשימת ההרוגים. לעולם לא אעקוב שוב אחר התרבות הילדותית והתמימה שלאחר 1967, שבה כולם לחשו ביראת כבוד על ביאת המשיח; הריקודים והשירה השמחים ברחובות ייעלמו לתמיד.

גוף צעיר בישראל

זמן קצר לאחר שהתיישבתי בירושלים, פגשתי כומר יהודי חלוץ בשם ויקטור סמדג'ה. הוא ייסד קהילה בירושלים. היו קבוצות קטנות נוספות בארץ, אך גודלן ומיקומה הפכו אותה לקבוצה העיקרית בירושלים. היו עוד כמה פגישות קטנות מאוד עם מאמינים יהודים וערבים כאחד בירושלים. הם הסכימו להצטרף לוויקטור - וזה היה צעד טוב מאוד. קבוצה זו הפכה לקהילה המשיחית האמיתית הראשונה בירושלים - והם קהילה דינמית וצומחת כיום. היו גם קבוצות קטנות באזור תל אביב ובצפון חיפה. אבל כמובן, עם הטכנולוגיה שהייתה באותה תקופה, לא הייתה הרבה תקשורת בין כולם.

יום אחד, כששכבתי במיטתי בירושלים, פתאום עלה בי הרושם העז שעליי לעבור לתל אביב. ישבתי עם הרעיון במשך כמה ימים, אבל הוא לא נעלם. מצאתי דירה בעיירה קטנה בשם רמת השרון, הידועה בשדות התותים העצומים שלה. היא הייתה מצפון לתל אביב, כך שהכרתי את המאמינים המקומיים באזור.

ג'ו שולם היה אחד מאותם מאמינים, ודרכו פגשתי סטודנט ערבי מלוד, שהיו לו חבורה של חיילים ישראלים כחברים. הם גילו עניין בישוע וג'ו לימד אותם בכיתה שלו. ג'ו היה צריך לנסוע לארה"ב וביקש ממני לקחת על עצמו את שיעור התנ"ך שלו. הייתי צריך ללמד אותם בעברית. ובכל זאת, באותה תקופה, העברית שלי לא הייתה כל כך טובה לחיילים שדיברו מהר. פשוט לימדתי אותם את התנ"ך בצורה פשוטה לבחורים שלא ידעו כלום על ישוע. עד מהרה, אחד אחרי השני, הם קיבלו את ישוע. הייתי המום. מאוחר יותר, התבדחנו שהעברית שלי לא מספיק טובה כדי להבין את שאלותיהם, אז הם היו צריכים להיות בשקט ולהקשיב - וקיבלו את אלוהים!

הבעיה היחידה הייתה שג'ו שולם ואני היינו היהודים היחידים שנולדו מחדש שהם פגשו אי פעם. החיילים המשיכו לשאול, "איפה עוד מאמינים יהודים? האם אנחנו היחידים בעולם?" אז הרגשתי שאני צריך למצוא כמה מאמינים אחרים להכיר להם. שמעתי שיש כמה "נוצרים עברים" מאנגליה ששהו באכסניה מקומית. חשבתי, "וואו! הזדמנות עבורם לראות מאמינים אחרים בישוע שהם יהודים!" אז הלכנו. זה היה יום יפה וישבתי בגינה ודיברתי עם כמה חברים בזמן ש-4-5 החיילים נכנסו פנימה. עד מהרה הם יצאו והם היו זועמים! הם היו בתוך הלובי שבו הבריטים התאספו, והיה שם שולחן עם קפה ועוגיות. ישראל היא תרבות מאוד של "ברוכים הבאים, תעזרו לעצמכם", אז החבר'ה ניגשו לקחת לעצמם. אבל כשהם התחילו לקחת קפה, נאמר להם לצאת וזרקו אותם מחדר הקבלה.

מיהרתי לתוך ההוסטל כדי לראות מה קורה! כששאלתי, האנגלים ענו שהם מצטערים. הם לא ידעו שהחיילים מאמינים. הם חשבו שהבחורים פשוט נכנסו מהרחוב. ברור שהם מעולם לא ראו חייל ישראלי מאמין.

אז ניגשתי לבנים והסברתי להם מה קרה. אבל התגובה שלהם הייתה יותר כועסת מתמיד. הם אמרו לי, "אתה אומר שהאנשים האלה מאמינים? וככה הם מתייחסים לאנשים שהם חושבים שפשוט ירדו מהרחוב? הם לא היו מוכנים לתת להם כוס קפה? לזה אתה קורא מאמין?" הייתי כל כך מאוכזב שהם חוו חוויה כל כך רעה, כי הכרתי כל כך הרבה מאמינים נפלאים בחיי.

כמה שבועות לאחר מכן, שמעתי ששר מכובד בעל מתנת ריפוי יוצאת דופן מגיע לישראל! אותות ומופתים משפיעים באופן היסטורי על יהודים. אז חשבתי, "וואו! הייתי לוקח את הבנים לטקס הזה." כן, הפגישה תהיה באנגלית, בעיקר לתיירים. אבל הם יראו ניסים. הם ידעו שישוע הוא באמת המתווך שלנו לאב, המשיח האמיתי.

הטקס יתקיים באצטדיון בייסבול גדול בתל אביב. תכננתי לוודא שנקבל מקומות בשורה הראשונה כדי שהחבר'ה שלנו יוכלו לראות מקרוב מה אלוהים יעשה. אז הלכנו בערך שעה מוקדם יותר. כמעט האנשים הראשונים שם, ישבנו בשורה הראשונה. רגע לפני שהטקס היה אמור להתחיל, כשאנשים התחילו למלא את המושבים, קבוצה גרמנית - כן, קבוצה גרמנית - נכנסה ומדריך הטיולים אמר לנו שתפסנו את המושבים עבור הקבוצה שלו.

בהחלט לא רציתי לעשות סצנה ולכן ניסיתי לומר לו בדיסקרטיות שיש לי כמה חיילים ישראלים חדשים שקיבלו את אלוהים לאחרונה, ושהיה כל כך חשוב שהם יוכלו לראות מקרוב מה קורה. אבל הוא לא הסכים. ובכן, גם אני לא הסכמתי. לא זזנו. אין לי מושג למה הוא חשב שהמושבים האלה שלו, אבל הוא בילה את 10 הדקות הבאות בצעקות עלינו מול כולם. בשנת 1974, עדיין לא עברו שנים רבות אחרי השואה, והתקרית הזו הביאה קדרות שריחפה על הקבוצה שלנו למשך שארית הערב. הטקס עבר בשלום, אבל לא היו ניסים. החיילים היו פצועים קשה מהמאמינים המעטים שפגשו; אמונתם של הבנים החלה להתערער.

ג'ו שולם חזר לארץ, ושנינו עשינו כל שביכולתנו כדי לעזור לנערים האלה להיאחז באמונתם. הם העירו לעתים קרובות, "אם התנ"ך אומר שהיהודים הולכים לחזור לארצם, מדוע כל המאמינים היהודים באמריקה לא עוברים לישראל?"

אפילו צילמתי אותם מסתכלים לתוך המצלמה ואומרים, "אם אתם יהודים מאמינים שחיים באמריקה, למה שלא תבואו לישראל ותעזרו לנו לבנות קהילה של מאמינים?" אבל לא היו מאמינים ישראלים צעירים אחרים שהצלחנו לאתר. לאט לאט, הם החלו להתרחק מהתשוקה שהייתה להם לישוע. בשלב מסוים, ג'ו ואני יצאנו למדבר והתפללנו מכל הלב למען הנערים האלה. אבל, אחד אחד, הם נעלמו.

ליבה חזקה

האירועים הטרגיים הללו הביאו אותי לצומת דרכים.

ידעתי שעלינו להקים גרעין חזק של מאמינים אם אי פעם רצינו לראות קהילה מאמינה תוססת. היו רק שתי אפשרויות. יכולתי להמשיך ולנסות להביא ישראלים לא מאמינים לאדון שיודעים עברית ומבינים את התרבות הישראלית, אך יצטרכו ללמוד את תרבות המלכות מאפס. או שיכולתי להביא מאמינים יהודים ממקומות אחרים בעולם, שהם בוגרים באדון, אך יצטרכו ללמוד את שפת ותרבות ישראל מאפס. ידעתי שאף אחת מהאפשרויות אינה קלה. ידעתי גם שעד כה, כבר נכשלתי באחת מהאפשרויות הללו.

זה היה סוף האביב, 1976, ונסעתי לארצות הברית בחיפוש אחר יהודים מאמינים בישוע. היו נוצרים לא יהודים רבים שהיו שמחים לחיות בישראל, אך לא יהודים בדרך כלל קיבלו אזרחות רק אם היה להם מקצוע או כישורים מיוחדים, או שהיו נשואים לאדם יהודי.

טיילתי בכל רחבי הארץ ודיברתי. מספר מנהיגים בישראל כיום החלו את מסעם לישראל כששמעו אותי מדבר על החזון לבנות גוף חזק בישראל. אחת מההרצאות שלי הייתה בכנסיית ואן נויס של הכומר ג'ק הייפורד, שראה את הסרט שלי, "עצמות יבשות". כשהייתי זקוק למקום לינה, נזכרתי בהזמנה של ג'ק איסט, מאמין מה"הוליווד ריפורטר", שהציע לי להתארח עם משפחתו אם אי פעם אגיע לאזור לוס אנג'לס. אז התקשרתי אליו.

כשהגעתי לביתו, הוא התחיל לספר לי שהוא בדיוק פגש שחקן יהודי שנולד מחדש שדיבר על מעבר לישראל מתישהו. מכיוון שחיפשתי מועמדים לעלייה, שאלתי אם ג'ק יתקשר אליו. לג'ק היה את כרטיס הביקור שלו והוא חייג את המספר. אבל זה היה פשוט המספר של סוכן הקולנוע שלו. זה היה יום שבת; הסוכנות הייתה סגורה. תכננתי לדבר בקהילה של הכומר ג'ק ביום ראשון, ואז עזבתי בבוקר יום שני. אז זה נראה כמו מבוי סתום. אבל זמן קצר לאחר מכן באותו יום, הטלפון של ג'ק צלצל. זה היה אותו שחקן שניסינו להשיג! הם נפגשו רק פעם אחת במסעדה, והוא לא הצליח למצוא את כרטיס הביקור של ג'ק, אבל איכשהו זכר את מספר הטלפון של ג'ק ופשוט התקשר אליו משום מקום. כולם הכירו אותו אז בתור ר.ב. היום הוא מכונה ארי סורקו-רם.

זמן קצר לאחר מכן, ארי הגיע לביתו של ג'ק. הראיתי לו את הסרטון הקטן שלי על החיילים הקוראים למאמינים יהודים לבוא לישראל, ואז הקרנתי סרט שעשיתי על האתר הארכיאולוגי במגידו שצילמתי עם הארכיאולוג יגאל ידין. אני חייב לומר שארי לא נראה נרגש במיוחד מהמעבר לישראל. אבל הוא אמר שהוא יתפלל על זה.

הפירות הראשונים שלי

ארי ונערה נוספת, דינה, עם בנה בן השש, היו כל היבול שלי של יהודים מאמינים שעלו לישראל. אבל איזו מלכודת! תוך מספר חודשים הייתי בטוחה שזה הגבר שאני רוצה להתחתן איתו. הייתי קצת מיואשת מכך שהוא לא נראה מעוניין בי במיוחד. אבל חברנו המשותף, ג'ואל צ'רנוף, ראה את התסכול שלי והסביר, "הוא בארץ חדשה לגמרי. תן לו להתמצא. תן לו קצת זמן!"

ומהר מאוד, הוא הציע לי נישואין בבית קפה קטן ביפו המשקיף על הים התיכון. בגלל אמונתנו, ידענו שלמוסד הרבני החרדי הנוקשה יש שליטה מלאה על מי יכול להתחתן בישראל. אז החלטנו להתחתן באחד מבתי הכנסת הגדולים ביותר בדאלאס, טקסס - בית הכנסת עמנואל. כמה מתאים.

בתוך תקופה של 12 חודשים, הקמנו את מעוז ישראל ונולד לנו בננו.

אז הדברים באמת התחילו לזרום.