החדשות והמשטרה

בחופשת פסח בשנת 1996 נכנסה אישה לכנס הנוער המשיחי הארצי הראשון שלנו. היא הציגה את עצמה כרונה שמש, עיתונאית מהעיתון הגדול ביותר בישראל, ידיעות אחרונות. צעירה ומקסימה, היא סיפרה לנו שבאה לבקר את אחיה בקיבוץ שבו נפגשנו, ושמעה שמתקיים אירוע משיחי. היא התעניינה ושאלה אם זה בסדר אם היא תשב בחלק מהפגישות.

יהודים משיחיים בישראל התמודדו עם רדיפות ממשיות בעבודה, בבית הספר ועם שכנים. ומכיוון שהיינו מיעוט זעיר בארץ, מאמינים רבים נאלצו להסתבך באופן חצי-מחתרתי. אבל דווקא ילדינו, שעדיין גדלו בזהותם ובהבנתם את אלוהים ואת העולם, הם שסבלו הכי הרבה. ילד ממשפחה משיחית היה לעתים קרובות המאמין היחיד בכל בית הספר שלו. ידענו שאיחוד צעירים אחרים כמוהם כדי לחגוג בפומבי את אמונתנו בישוע יהיה מחזק מאוד. מלאי ציפייה, שש קהילות שלחו את בני הנוער והמנהיגים שלהן להשתתף בכנס הזה.

לא היה לנו מה להסתיר, אז אמרנו לעיתונאית שהיא מוזמנת להשתתף בטקסים. היא נפגשה עם כמה מהנערים ודיברה איתם על אמונתם. היא נדהמה לראות צעירים כל כך נמשכים לאלוהי ישראל, והיא ציינה בפנינו את ההשפעה החיובית שיש לכנס הזה על הנוער שלנו. לאחר הכנס, היא התקשרה לאחד מראשי צוותי הנוער ואמרה: "התרגשתי כל כך ממה שראיתי, שעכשיו כשאני בבית, אני מפחדת להדליק את הטלוויזיה או את הרדיו מחשש שאאבד את התחושה הנפלאה הזו. הציבור צריך לדעת עליכם", קראה בהתלהבות.

ציד נשמות

שלושה שבועות לאחר מכן, כתבה בת ארבעה עמודים על הכנס הופיעה במדור סוף השבוע של עיתונה. הכותרת בעמוד השער צעקה "צחדי הנפש" - שמתורגמת כ"ציידי נשמות" או "עוקבי נשמות"2 (מונח נפוץ לתיאור האופן שבו יהודים רואים את הצלבנים הנוצרים שאילצו יהודים להתנצר או למות "בשם ישוע" בימי הביניים).

בכותרות רועשות זה התחיל:

בתחילת חופשת הפסח, 120 בני נוער ישראלים השתתפו בכנס בן שלושה ימים של יהודים משיחיים המאמינים בישוע [דרך איות של שם ישוע] . חלקם ילדים מקופחים, חלקם מבתים מסורתיים, רובם ללא הסכמת הוריהם..."

לאחר מכן, המאמר לעג לאלוהים, חילל את המשיח, והציג את הוועידה כמשהו הדומה לכת שטנית:

נערה בשם דורית עולה לבמה; היא נראית היסטרית... "שטן," היא צועקת ובוכה עם מוזיקת רקע, "שטן שונא אתכם; הוא רוצה שתמותו! קבלו את אלוהים, כדי שתוכלו לשלוט בחייכם. מה יש לי בחיי?" היא מתייפחת, "אין כלום..."

שמש סיכמה את "רשמיה":

המסר שניתן בכנס: העולם מלוכלך, ואתם המפסידים תמותו בכל מקרה כמו רבקה המסוממת ההיא (ילדה שמתה ממנת יתר של סמים). אז אם אתם חייבים למות, למה שלא תלכו לגן עדן? הגיהנום שאתם עוברים עכשיו אינו דומה כלל לגיהנום שמחכה לכם שם, ברגע שתמותו מפיגוע טרור, או מי יודע מה.

להציל את ישראל בעזרת שוקולדים

הזמנו גם קבוצת נוער דינמית משיקגו בשם "Souled Out". כדרך נפוץ לשבור את הקרח במפגשי נוער בארה"ב, הם זרקו כמה חופנים של ממתקים, יחד עם חצי תריסר דיסקים של אמנים מאמינים (שבאותה תקופה היה קשה להשיג בישראל).

אולם, תיאורה של העיתונאית קרא כי "מטרי שוקולדים ודיסקיות" הושלכו לעבר הצעיר. היא הסירה בזהירות כל אזכור לאלוהי ישראל והסבירה שבאמצעות מתנות אלה, המשיחים "מתקרבים טיפין טיפין לנשמות המעורבות" של בני הנוער.

מבחינה משפטית, ההאשמה החמורה ביותר של העיתון הייתה שהנערים הישראלים השתתפו באירוע הדתי שלנו ללא רשות הוריהם או ידיעתם - פשע שעונשו מאסר. (כאילו 120 צעירים יכלו להיעלם במהלך חופשת הפסח מבתיהם ללא עקבות במשך שלושה ימים). לאורך כל הכתבה, רונה רמזה שהצעירים היו קורבנות של מניפולציה רגשית ורוחנית קשה.

העיתון פיזר תמונות עם פנים מטושטשות של בני הנוער שהשתתפו - כולל בננו איל - עם כיתובים כמו "הם משתמשים במוזיקה כדי להעביר את המסר שלהם", "בני 16 במשבר", "כנס גדול יותר מתוכנן לקיץ" ו"ההורים לא יודעים".

מה שהעיתון לא ציין היה שמתוך 120 בני נוער, 114 הגיעו מבתים משיחיים. ואף אחד לא היה אסיר תודה יותר על הכנס ועל הפירות שהניבו ממנו מאשר ההורים. ששת בני הנוער האחרים שהגיעו כתוצאה מקשר עם שני ילדינו המתבגרים, הביאו אישורים בכתב מהוריהם, שלמרות שלא הסכימו באופן אישי עם אמונתנו, היו אסירי תודה על ההשפעה החיובית שהייתה לנו על חייהם של ילדיהם.

כשהמאמר פורסם, הייתה זעם מובן מצד משתתפי הכנס. עם זאת, לא יכולנו לצפות את הזעם שהביעו חברינו הלא מאמינים כלפי המאמר, שידעו שהתיאור הפרוע שלנו בעיתון לא תאם את המציאות.

האם נתבע את העיתון הגדול ביותר בישראל?

באותה תקופה חיינו בישראל כמעט שלושים שנה, ונכתבו עלינו מאמרים רבים, כמו גם יהודים משיחיים אחרים בארץ. למרות שמעולם לא תמכו בנו, רובם היו הוגנים יחסית, ובאופן מפתיע, ולעתים אף אוהדים את אמונותינו ואת זכויותינו להאמין בתנ"ך כפי שאנו מבינים אותו. קיבלנו את החשיפה שכל מאמר הציע בקלילות - כמו חבלי הלידה ההכרחיים שמגיעים עם החדרת מושג חדש כל כך - או החדרה מחדש של מושג עתיק כל כך - לתרבות הישראלית.

שקלנו באופן אישי שאולי רונה אכן חוותה את נוכחותו המרהיבה של אלוהים בכנס. אבל ברגע שהתחושה דעכה, האם היא אפשרה לשאפתנותה כעיתונאית עולה לדחוף אותה לכתוב סיפור סנסציוני, או שאולי הופעלה עליה לחץ לא לכתוב מאמר חיובי על ידי השפעות דתיות?

"יהודים משיחיים ביצעו עבירות פליליות"

התלבטנו בשאלת ההתעמתות עם העיתון, מתוך דאגה רבה לנוכח ההשלכות האפשריות של מאמר מרושע ומרמה זה. חששנו שמאמר זה יחזק את התפיסה השלילית שקיימת בתודעה הישראלית הקולקטיבית - שיהודים משיחיים הם כתותיים, טורפים ילדים, ובסופו של דבר הם "נוצרים שרלטנים בלבוש יהודי" חסרי מצפון. בנוסף, חשנו דאגה וצער גדולים כלפי מנהיגי חמש הקהילות האחרות, שגם הן היו כעת תחת חקירה פלילית. אחרי הכל, היינו אלה שהזמנו אותם להשתתף איתנו בכנס.

כדי לחזק את מאמרה, רונה פנתה למנכ"ל המועצה הלאומית לרווחת הילד. היא הציגה בפניו את סיפורה, וכללה את תגובתו בכתבה. הכותרת הייתה: "יצחק קדמן: זוהי עבירה פלילית".

"העובדות חמורות, מבחינה חינוכית וחוקית", טען קדמן. "כל מי שמנסה להמיר אדם לדתו תמורת החלפת כל דבר חומרי או אחר [כמו ממתקים], עובר על החוק, למיטב ידיעתי, שעונשו הוא מאסר. על פי התיאור, אנו עוסקים באנשים שביצעו עבירות פליליות. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להגיש תלונה למשטרה, ואנחנו נהיה הראשונים לעשות זאת... אנחנו צריכים למנוע מילדים מקופחים ליפול לידי שרלטנים."

קדמן יצר קשר עם היועץ המשפטי לממשלה ופתח בהליכים פליליים נגדנו עם עונש מאסר אפשרי. הגענו למסקנה שעלינו להילחם בחזרה ושכרנו את עורך הדין גילי חריש, אחד מעורכי הדין הטובים ביותר במדינה.

עורך הדין שלנו הסביר לנו שכתבים יכולים לומר כל מה שהם רוצים על "הרשמים" שלהם מאירוע. כאן הוצאת דיבה היא חוקית; עיתונים חופשיים לחלוטין לעוות ולזייף עובדות, במיוחד בנוגע למאמינים בישוע המשיח. אבל זה לא חוקי עבורם להאשים אותנו באופן שקרי בפעילות פלילית. לאחר תפילה וייעוץ, החלטנו לתבוע את ענקית התקשורת הזו - רק בנקודה זו.

כתבת תמונות מקורית של ועידת הנוער הארצית שפורסמה בדו"ח מעוז ישראל משנת 1996

תחת חקירה

לרוע המזל, גם כשאתה חף מפשע, שום דבר לא קורה מהר בעולם המשפט. שישה חודשים לאחר מכן, קיבלנו שיחת טלפון שהורתה לנו להתייצב בתחנת המשטרה לחקירה. הצגנו להם את מסמכי האישור של ההורים, אך הם התחילו את חקירתם בשאלה מפורטת מאוד מה אנו מאמינים, ומה ההבדל בין יהדות משיחית לנצרות. למרות שהנסיבות היו לא נוחות, ראינו בכך הזדמנות מדהימה לקבל את מלוא תשומת הלב של המשטרה בזמן שהטפנו את הבשורה הטובה במשך מספר שעות!

סיפרנו להם גם על חייהם של היהודים המשיחיים בארץ - שהם משרתים בצבא, משלמים את מיסיהם, חוגגים את החגים התנ"כיים; בקיצור, הקהילה המשיחית מורכבת מאזרחים חרוצים ושומרי חוק.

יכולנו לחוש לחץ עצום מצד החרדים מאחורי הקלעים עם דרישותיהם לאסור את כל מפגשי הנוער המשיחי, אפילו באישור ההורים. ראשי הקהילות האחרות ששיתפו פעולה היו כולם תחת חקירה. כאשר המשטרה דיווחה כי לא מצאה הפרה של החוק, היועץ המשפטי לממשלה דרש לפתוח מחדש את החקירה בפעם השנייה. לבסוף, המשטרה סגרה את התיק לצמיתות לאחר שלא מצאה עבירה פלילית.

מבחינתנו, עם זאת, החלק המצער ביותר בחקירה שנמשכה שנה שלמה היה ההטרדה של ההורים הלא מאמינים שנתנו אישור לבני נוער שלהם להשתתף בכנס. ההורים סיפרו לנו שקיבלו שיחות מאיימות מהעיתונאי וגם מהמשטרה שהזהירו אותם מפני הכת ה"נוצרית" שלנו ושאלו אם הם מודעים לאופי המזיק של הכנס. אזהרות משטרה כאלה היו מפחידות כל הורה.

תביעתנו נגד ידיעות אחרונות

בעוד שהחקירה הפלילית ארכה שנה, התביעה נגד העיתון נמשכה שלוש שנים, עם טקטיקות עיכוב רבות מצד העיתון. הם ניסו בכל דרך אפשרית לגרום לכמה מההורים שאינם משיחיים להעיד נגדנו. איש לא עשה זאת.

לבסוף, עורך הדין שלנו יעץ לנו שאם ננצח בתיק ונקבל פיצויים כספיים והתנצלויות, כל הסיפור יתפרסם שוב בכל רחבי העיתונים, הפעם גם בעיתונים אחרים. הוא הרגיש, בגלל הזמן שחלף, שרוב האנשים ישכחו את תוכן המאמר הפוגע. החלטת בית משפט תביא לכך שכל הגסות והגסויות בנוגע לאמונתנו בישוע יתגלו שוב. "עדיף שהעיתון יכתוב לנו בשקט מכתב התנצלות אישי", הוא יעץ. "הסכמנו".

תרגום מכתבו של עורך הדין מ"ידיעות אחרונות" נכתב כך:

במאמר שפורסם ב-19.04.1996 תחת הכותרת "עוקבי נשמות" נמצאו מספר הצהרות שלא היו מדויקות בנוגע לסוגיית אישורי ההורים. נמצא כי אכן ניתנו אישורים על ידי ההורים להשתתפות ילדיהם בכנס. זאת ועוד: בנוגע לכיתוב מתחת לתמונה של אחד הנערים, בו נכתב: "ההורים לא יודעים", נמצא כי ההצהרה לא הייתה נכונה והורי הנער בתמונה אכן ידעו. לקוחותיי מתנצלים על השגיאות במאמר. בברכה, מיבי מיזר, עורכת דין.

עורך הדין שלנו האמין שמכיוון שנקטנו עמדה משפטית נגד העיתון החזק ביותר במדינה, הם ינהגו זהירים יותר לפני פרסום מאמרים כוזבים על יהודים משיחיים בעתיד. ברוב המקרים, זו הייתה הערכה מדויקת. וכחותמת אישור סופית לכך שטיפלנו במצב בחוכמה, מבלי שביקשנו זאת, פסק השופט כי העיתון ישלם את הוצאות המשפט.

במבט לאחור 25 שנה מאוחר יותר, אחד הפירות היפים והארוכים ביותר שצמחו מכנס זה הוא מוטי כהן. הוא היה אחד מששת הכופרים שהשתתפו בכנס ונתן שם את חייו לאדון. הוא הפך לרועה נוער ובסופו של דבר לזקן בקהילת תפארת ישועה. גידולו ברקע קשה העניק לו לב ייחודי לפגיעה באנשים במשך 20+ השנים האחרונות והוא הראה את אמונתו באמצעות פעולותיו ברחובות תל אביב ועם קבוצות נוער משיחיות ברחבי ישראל. פריון שנשאר עד היום!