יומנו של חייל ישראלי

כשחיטטנו בדוחות ומסמכים ישנים של מעוז ישראל עבור הסדרה "איך הכל התחיל" על ימיה הראשונים של מעוז וישראל כולה, נתקלנו בכמה רישומי יומן שארי שמר כשהשתתף במלחמת לבנון הראשונה בתחילת שנות ה-80. דיווח זה מכסה את גיוסו לצבא במרץ-אפריל 1983. רישומיו הם מבט נדיר מבפנים על תקופה ייחודית בישראל. אם תקראו את המאמר של החודש שעבר בדו"ח מעוז ישראל, "הרב-סרן והמיליונר" , רישומי יומן אלה יעניקו לכם מבט אינטימי יותר על מה שקרה בדיוק בתקופה זו בחייו של ארי כחייל צה"ל. - שני סורקו - רם פרגוסון

יום שני - היום הראשון

גויסתי לשירות מילואים בצבא. כל שנה קוראים לנו לחודש בערך כדי לחזק את כישורינו במילואים. אבל כשיש מלחמה, זמן השירות שלנו אינו ודאי. כשאני מגיע, אני רואה מאות חיילים מסתובבים ומחכים לאוטובוסים. נאמר לי שהיעד שלי הוא לבנון. מעבירים אותנו לבסיס צבאי כדי לקבל נשק, מדים ומיטה ללילה.

יום שלישי - היום השני

האוטובוס שלנו נוסע צפונה וחוצה ללבנון דרך "הגדר הטובה" המפורסמת. למרות הקור, אנחנו נוסעים עם חלונות פתוחים ונשקים מופנים החוצה. אתמול היה מארב של אש"ף (ארגון השחרור הפלסטיני של יאסר ערפאת) ותשעה חיילים ישראלים נפצעו קשה.

הגענו בשלום לבסיס שלנו, שנמצא בעיירה לבנונית. שם קיבלנו את המשימות המקומיות שלנו. אני יוצא לסיור ימי, כלומר רכב חמוש מלווה את המשאית שמביאה מים לבסיסים שלנו. אנחנו בעיקר מחפשים מארבים או מוקשים שהונחו בבורות בכבישים הלבנוניים.

יום שישי - היום החמישי

בניגוד לצבא האמריקאי שבו שירתתי גם אני, ישראל מנסה לשלוח הביתה כמה שיותר חיילים לשבת. אבל יש לי תפקיד בסוף השבוע, אז אני לא חוזר הביתה. הצבא מקפיד על חגים ושבת. כשמגיע זמן סעודת השבת בבסיס, כולם מתיישבים ליד השולחן והדלתות נעולות. אף אחד לא בא או הולך ואף אחד לא אוכל עד שהתפילות והברכות נגמרים.

אני מרגיש שלמרות שרוב החיילים אינם דתיים, עדיין יש להם יראת כבוד כלפי אלוהים ומכבדים את השבת. כולם השתתפו בברכות השבת לפני הסעודה, ולאחר מכן חדר האוכל התמלא בשירים מהתהילים והתנ"ך.

שבת - היום השישי

אני נכנס לתפקיד שמירה בשש בבוקר. פתאום ערבי מתחיל ללכת לעברי, שיכור. אני שואל אותו מה הוא רוצה. הוא צועק משהו בערבית. אני מדבר אליו בעברית, אנגלית וצרפתית (לבנונים רבים מדברים צרפתית). הוא ממשיך לעברי, צועק כל הזמן בערבית. הוא יכול בקלות להיות חמוש או להחזיק רימון.

אני צועקת באגרסיביות רבה יותר שיעצור. הוא ממשיך לעברי. אני משחררת את בריח הבטיחות מהנשק שלי, מה שמשמיע קליק חזק. הוא ממשיך להתקרב, ממלמל כל הדרך. אני מניעה עוד, מדברת בשלוש שפות. ערבים סביבנו מתחילים להסתכל עליו כשהוא צועד לעברי. אני טוענת כדור לתא - מה שמושך את תשומת ליבם של כולם. אזרח מקומי קופץ ממכונית, תופס אותו ולוקח אותו משם. אני שואפת עמוק ובשקט, מודה לאל שהוא הציל אותי מלפגוע במישהו.

יום רביעי - יום 10

אני מורשה לחזור הביתה לכמה ימים. בדרך החוצה מלבנון, יש לי הזדמנות להעיף מבט טוב על הכפר. אני משווה את זה לצילומי חדשות שראיתי מהקיץ הקודם, כשיאסר ערפאת כבש ואז שלט באזור. פחות משנה עברה מאז שצה"ל, יחד עם בעל בריתו, צבא דרום לבנון, שחרר את האזור. במקום שבו, תחת ערפאת, השדות היו מוזנחים, נטושים ומוזנחים, החקלאים חזרו עכשיו לעבד. מטעים בכל העמקים מטופלים. ילדים משחקים בכל מקום. מגרשי כדורגל מלאים בצעירים. חנויות מלאות בסחורות ובתוצרת חקלאית. קולות הקנייה והמכירה ההומים, שדעכו תחת שלטון אש"ף, חזרו עכשיו ובגדול.

אני מאוד שמחה לחזור הביתה לשירה ולילדים. אני מעריכה מיטה שבה הרגליים שלי לא תלויות מעליי והשמיכות מכסות אותי.

יום ראשון - היום ה-14

לוקח לי את רוב היום לחזור מתל אביב לבסיס בלבנון. כשאני מגיע, אני מקבל חדשות ששני קצינים שלנו נהרגו כשרכבם עלה על מוקש שהוטמן בלילה הקודם. אני חוזר במהירות למציאות שלמרות שנחתם הסכם הפסקת אש, עדיין מתנהלת מלחמה ואנשים עדיין מאבדים את חייהם. אנחנו מבצעים את הסיור השגרתי שלנו עם משאית המים.

יום שני - היום ה-15

יש לי תפקיד שמירה. רב-סרן חדאד (מפקד צבא דרום לבנון) מגיע לבסיס עם כמה מעוזריו הצבאיים ומסתנן אש"ף שנלכד. מאחר שראיינתי את רב-סרן חדאד בכמה הזדמנויות, כולל בסרט שעשינו עבור תחנות הרדיו והטלוויזיה של ג'ורג' אוטיס, החלפנו הנהונים ידידותיים.

אני תוהה אם הוא מרגיש נחמה כמוני - שנינו יודעים שהוא, מנהיג בצבא לבנון, ואני, חייל ישראלי, מאמינים שנולדו מחדש.

יום שלישי - היום ה-16

אני ער ב-4:45 בבוקר לתפילות, חושב על הקצינים שנהרגו. ובכל זאת, אני מרגיש את אלוהים קרוב אליי.

הגיע הזמן לתפקיד השמירה שלי. היום ניתנה לנו פקודה לא לאפשר לאף אחד לעזוב את הבסיס בלי לפחות רכב ליווי אחד עם מינימום של שלושה אנשים בכל רכב, וכולם חייבים ללבוש אפודי מגן בכל עת מחוץ לבסיס. ואני זה שחייב למסור את החדשות.

פורצת מהומה. טור של כלי רכב עם כל אחד, מגנרלים ועד טוראים, עומד בעמדה חסומה עד קצה גבול היכולת. לכל אחד יש את הסיפור שלו מדוע הוא לא חייב לציית לחוקים. במשך שעה וחצי אנשים צועקים עליי שאני לא נותן להם לצאת מהבסיס. בעזרת השם, אני שומר על קור רוח. אחרי שהכל נגמר, אני מגלה שקצין בכיר בחינוך צבאי צפה בכל העניין ורוצה להעביר אותי לאגיפה שלו.

היום שלפני פסח

הערב פסח. רוב החיילים יהיו בבית לסדר המסורתי. למרות שמשפחתנו מאוכזבת שלא אהיה בבית לפסח, אני מבינה שייתכן שלאלוהים יש סיבה בשבילי להישאר בבסיס. שירה גם הרגישה שלאלוהים יש סיבה מיוחדת לשהותי בבסיס בתקופה זו. זמן קצר לאחר שסיימתי את תפקיד הבוקר התחלתי לראות את יד אלוהים פועלת.

חזרתי לחדרי וישבתי על מיטתי, מתאמנת באקורדים בגיטרה בזמן שאנשים התרוצצו מסביב והתכוננו לסדר. מכיוון שלא היה הרבה בידור לחיילים, לא עבר זמן רב עד שתריסר חיילים או יותר התאספו בחדרי וביקשו ממני לשיר להם. שרתי כמה שירים, כולל שירי הלל כמו "רונו שמים" מספר תהילים, שפירושו "ישמחו השמים". באופן טבעי נשאלה השאלה, "האם אתה דתיי (דתי)?" עניתי, "ובכן, במובן מסוים, לפי כתבי הקודש".

כשנשאלתי להבהיר האם זה אומר שאני אורתודוקסי, קונסרבטיבי או רפורמי, אמרתי שזה אומר שאני יהודי משיחי. במשך כמה שעות דנו בכל דבר, החל מתוכניתו של אלוהים לשיקום וישועת העם היהודי ועד לשיחה עמוקה על ה"נביא" שמשה אמר שיקום אחריו.

לאחר מכן, אדם אחד מרקע אורתודוקסי אמר לי שהוא רוצה לקרוא את כתבי הקודש כדי לאשר את מה שאני אומר. הבטחתי לו שאלוהים יכבד את חיפושו ושאעזור לו למצוא את הפסוקים.

ערב פסח

הסדר תוכנן היטב למרות שהרב שניהל אותו חסר כריזמה. רוב החיילים ידעו את כל השירים המסורתיים ויכולתי לראות שהייתה להם רצון עז לחגוג משהו. אז ההגדה נקראה במהירות כדבר שבשגרה, והארוחה נאכלה. לאחר הארוחה, החיילים פשוט השתלטו על הסדר והתחילו לשיר את שיריהם. זו הייתה חגיגה תרבותית לשמוע יהודים מכל רחבי העולם, כל אחד מביא את שיריו התנ"כיים מתימן, דרום אמריקה, צפון אמריקה, אירופה ואפריקה.

יום פסח

שמירה בשעה 6 בבוקר. שעה וחצי ראשונה שקטה מאוד מכיוון שזה חג. הייתה זמן תפילה נהדר. בסביבות 7:30 בבוקר אחד החיילים הגיע לשער כדי לדבר איתי על השיחה שלי יום קודם לכן.

באותו ערב התפללתי בחדרי כשדיבר גבר שאני אקרא לו שאול, שחלק איתי את החדר. הוא היה יהודי ספרדי, גובהו כמטר ושמונים, בעל תווי פנים חזקים, אולי בן 35, שגדל בבית אורתודוקסי. הוא שאל אותי למה אני לא מתפלל בבית הכנסת עם סידור. אמרתי לו שאלה תפילות אישיות לאלוהים, ושלפעמים אני מתפלל מהסידור, אבל רוב הזמן אני מתפלל ישר מהלב. כשהוא שאל אותי על מה אני מתפלל, אמרתי לו שבאותו רגע אני מתפלל בשבילו ובשביל כמה חיילים אחרים.

הוא נרתע ואמר שאני לא יכול לעשות את זה. נטייתו הדתית לימדה אותו לקבל את התורה שבעל פה המסורתית שאומרת שחייבים להתפלל תפילות מסידור התפילות, ורבות מהן חייבות להתפלל בבית הכנסת. כצבר (יליד ישראל) גס רוח ובולט, הוא התעקש שאני לא יכול להתפלל עבורו ושאין לי זכות לעשות זאת.

אמרתי לו שלא רק שיש לי זכות, אלא שאני חייב, ושאלוהים יענה לתפילותיי. בשלב זה התאספו שוב כמה גברים, והתחלתי להסביר להם שלאלוהים יש מערכת יחסים של ברית עם העם היהודי, ועלינו לעשות דברים בהתאם לבריתותיו, שדיבור עם אלוהים הוא חלק חיוני מהן.

הרגשתי את ה' מדרבן אותי לומר לשאול שאתפלל עבורו ושאלוהים ישנה את גישתו לגבי הברית החדשה, לגבי מיהו המשיח ומתי יבוא. אתפלל שאלוהים ייתן בליבו רצון למצוא את האמת כדי שגם הוא יוכל להתרועע עם אלוהי ישראל דרך המשיח. אמרתי לו שהוא יכול לקבל זאת או לדחות זאת, אך הוא לא יוכל להכחיש שאלוהים מגלה את עצמו. אמרתי שאלוהים יענה לתפילתי לפני ששירות המילואים שלי יסתיים - ועל ידי כך הוא ידע שאלוהים עונה לתפילה לפי דברו.

במהלך היומיים הבאים, ניהלתי מספר דיונים עם קבוצות שונות של חיילים ששאלו שאלות ללא הרף עד שהגיע הזמן לחזור הביתה לחופשה.

יום שישי - היום ה-26

שירה והילדים היו בירושלים בשבוע הפסח, אז הצטרפתי אליהם וקיימנו קשר עם מאמינים. מטיף מהחוף המזרחי התחיל להתנבא לי, ואמר בין היתר שאלוהים ייתן לי יותר אומץ וסמכות כשאדבר את דברי האל. כשחזרתי לבסיס, הייתי להוט לראות מה יקרה.

יום ראשון - היום ה-28

חזרתי. כמה חיילים הגיעו לחדרי מיד כשסיימתי את התפקיד. שוב, הם שאלו שאלות רבות. אז התחלתי לדון בתנ"ך עם חצי תריסר מהם.

ואז קרה משהו מעניין. כאשר אדם חדש היה מגיע ומציע דעה שונה, אלו שהיו שם בעבר היו מתווכחים נגדו, תוך שימוש בכתובים שנתתי להם בדיונים. ראיתי שינוי אמיתי בליבם, ויכולתי לראות שכולם היו רעבים מאוד לאלוהים ולדברו.

בידיעה שיבקשו ממני כמה, הבאתי כמה מהספרים החדשים שלנו שתרגמנו לעברית וחילקתי אותם. הם נעלמו תוך שלוש דקות בערך. (אה, למה לא הבאתי איתי 50?)

כשסיימנו את הערב, הם שאלו אם אשיר אחד משירי ההלל ששמעו אותי שר בעבר.

הודיתי לאדון על כך שהוא ענה לתפילתי מהשבוע שעבר ומשנה את לבבות החיילים.

היום האחרון של פסח

שמירה בחגים, אז לא הרבה פעילות בסיסית. בשלב זה החדשות בנוגע לאמונתי במשיח כבר היו כמעט תפוצות. חיילים רבים באו לבקר אותי בזמן שהייתי בתפקיד. חלקם היו פותחים בשיחה בצורה מגושמת, מבלי לדעת בדיוק איך לפתוח את הנושא.

בחור צעיר אחד, חייל רגיל עם פנים ביישניות, ניגש אליי ופלט, "אני לא מאמין באלוהים, נכון?"

בחור אחר - בוגר יותר, מעל גיל 40, מדרום אמריקה, לפי המבטא שלו - הסתכל לי ישר בעיניים ובעברית מצוינת אמר, "אתה חושב שישוע הוא המשיח?" אמרתי, "לא רק שאני מאמין בזה, אלא שזו הסיבה." ובמשך השעה הבאה פתח אלוהים את הבנתו. כשסיימנו הוא אמר שבפעם הראשונה הוא רואה איך הוא יכול בכלל לקיים מערכת יחסים עם אלוהים ואיך זה הגיוני לו. זו לא הייתה רק דת, זה היה אמיתי. המשכתי בתפקיד השמירה שלי, אבל שמחתי מבפנים.

יום שלישי - היום ה-30

סיור ושמירה במים.

באותו ערב, כשחזרתי לחדרי, כבר היו שם כמה בחורים. ברגע שהתיישבתי, השיחה עברה לתנ"ך. נכנס בחור חדש. הוא אמר שלא כדאי להאמין בשום דבר בימים אלה, כי כולם צבועים. סיפרתי לו שכאשר אלוהים באמת מעורב באנשים, הוא יכול לשנות את ליבם של אנשים. כשסיפרתי לו את הדברים האלה, אלוהים הבהיר לי שהוא כבר שינה את הגישה של הבחור השני הזה, עליו התפללתי.

הסתובבתי ואמרתי, "אני לא רב או מורה מפורסם. אין לי את כל דברי החוכמה הגדולים. אבל דבר אלוהים הוא רב עוצמה. הוא משפיע על חייהם של אלו ששומעים. לדוגמה, כשהתחלנו לדבר כאן יחד על אלוהים ועל משיחו לפני כמה ימים, אמרתי שאני אתפלל שאלוהים ישנה את ליבם של אלו שדיברתי אליהם. אשאל את כולם כאן - האם הגישה שלכם לא שונה מלפני שבוע?" וכולם ענו, "כן!"

אז הסתכלתי ישר על שאול, עליו אמרתי שאתפלל, ואמרתי: "האם לא השתנה לבך, והאם אין לך רצון חדש לחפש בדבר אלוהים, לגלות מי הוא המשיח, מהי בריתו החדשה וכיצד היא משפיעה עליך?" והוא אמר: "כן." המשכתי: "האם אלוהים לא הראה לך שאתה צריך לחפש קודם בדברו לפני שאתה מקשיב לאנשים או לרבנים, לא משנה כמה חכמים הם?" הוא אמר: "כן, השתניתי."

יום חמישי - היום ה-32

אורזים - הולכים הביתה. חיילים מגיעים מכל עבר - מבקשים את כתובתי ומבקשים ספרים.

חייל אחד בשם אברהם, איש משפחה, ניגש ואמר: "אני מאמין שמה שאתה אומר הוא נכון, אבל מה אני יכול לעשות, אדם אחד נגד רבים? אני לא מלומד ואין לי הרבה סמכות." אמרתי לו להתפלל לאלוהים בכל ליבו שאלוהים ייתן לו את הכוח, האומץ והלמידה שהוא צריך.

כשהשתחררנו מהבסיס הישראלי, הרגשתי את החמימות של כל לחיצות הידיים והפרידות. הרהרתי שב-32 הימים האלה, לא היה לי שום קונפליקט עם אף אחד על אמונתי. רק דלת פתוחה לתת עדות על מלך ישראל!

נותרו לי מספרי טלפון וכתובות רבים והזמנות לביקורים בכל רחבי הארץ. זרעים נזרעו, אך יש עוד הרבה עבודת המשך.

אין ספק שספרים המסבירים בבירור את אמיתות האל ימלאו תפקיד חשוב בפתרון עבור אבודי ישראל. הם זקוקים לתנ"ך ולספרים שיעזרו להם להבין את כתבי הקודש. נדפיס ספרים מהר ככל שנוכל.

אחרי המילה

ארי מעולם לא חווה התנגדות לשיתוף אמונתו, והוא דן בכך רק כאשר מישהו יזם את השיחה, שכן זו הייתה מדיניות צבאית. עם זאת, כשנה לאחר מכן, יד לאחים, ארגון נגד חופש הדת, קרא את המאמר הנ"ל שפרסמנו בדו"ח מעוז ישראל והתלונן בפני יצחק רבין, שהיה שר הביטחון באותה תקופה, שארי מבצע גיור. רבין חתם על צו להדחתו של ארי מתפקידו ביחידתו.

ארי שמע על ההאשמה רק כאשר חבר התקשר ואמר שצפה בכנסת דנה בתיק שלו בטלוויזיה. מרצ (מפלגה פוליטית שמאלנית קיצונית) התנגדה לצו לאחר שגילתה כי לא רבין ולא צוותו פנו לארי לפני שחתמו על המסמכים. חבר מרצ התקשר לארי ושאל אם הוא מעוניין שהם ייצגו אותו בבית המשפט. אך ארי הרגיש שלא ראוי שמפלגה פוליטית תייצג אותו באותה עת.

התיק אכן הגיע לבית המשפט, אך יד לאחים לא הצליחה להביא עדים, ולכן בית המשפט דחה את התיק. ארי לא שמע דבר נוסף, אך מעולם לא גויס שוב לשירות מילואים. עם הגיעו לגיל פרישה מהצבא, הוא קיבל את השחרור המכובד הרגיל.

תרבות ישראל עברה דרך ארוכה ב-40 השנים האחרונות. כיום, הצבא ומשרדי ממשלה אחרים מכירים בנאמנותם, ביושרה הגבוהה ובאופיים החרוץ של היהודים המשיחיים בישראל. רבים מהם משמשים כיום כמפקדים וקצינים, המחזיקים בתפקידים חשובים.

מעניין לציין, שבזמן שהכנו את המאמר הזה על תקופתו של ארי בלבנון, ישראל הכריזה על עניין מחודש במלחמה זו (שעד היום אין לה שם רשמי) וקיבלה שתי החלטות מרתקות. ראשית, הוחלט שחיילי צה"ל (כולל ארי) שנלחמו במלחמת לבנון (1982-2000) יקבלו עיטור מיוחד לכבוד שירותם. שנית, רק לפני מספר שבועות חנכה ישראל אנדרטה לכבוד חללי צבא דרום לבנון, בעלי בריתה של ישראל, והתחייבה להשקיע בחיילים הלבנונים ובמשפחותיהם שנמלטו מלבנון לפני עשרות שנים והתיישבו בצפון ישראל.