לידתו של תפארת ישוע

ערב ראש השנה ה'תשנ"ו, המכונה בתנ"ך חג החצוצרות, הכריזה מדינת ישראל על שנה שלמה (רשמית, החגיגה נמשכה 16 חודשים מלאים - השנה העברית ה'תשנ"ו הייתה מספטמבר עד ספטמבר ובשנת 1996 נמשכה מינואר עד דצמבר) של חגיגות לציון יום השנה להכתרת המלך דוד, כאשר צעד לירושלים והפך אותה לבירת ישראל (דוד בן ישי נמשח שבע שנים קודם לכן בחברון, אך כעת הוא הוכתר למלך ירושלים וכל שנים עשר שבטי ישראל).

ארכיאולוגים ורבני ישראל הסיקו כי ירושלים הפכה לבירת ישראל בשנת 1004 לפנה"ס. לכן, שנת 1996 לספירה בלוח הגרגוריאני תציין את יום השנה ה-3000 לירושלים כבירת ממלכת ישראל.

מדהים עוד יותר עבור יהודים משיחיים, זה יהיה גם יום השנה ה-2,000 להולדתו של ישוע על פי הלוח הגרגוריאני (למרות שחישוב זה יכול להיות שונה בשנה או שנתיים, עבורנו זו הייתה שנה מקובלת לחגוג את יום הולדתו השני של ישוע באלף השנים האחרונות). חוקרים רבים מסכימים שישוע המשיח נולד בשנת 4 לפנה"ס מכיוון שהורדוס הגדול (שהרג את התינוקות בבית לחם) מת בשנת 4 לפנה"ס. לכן, שנת 1996 ציינה גם את יום הולדתו ה-2,000 של ישוע!

ארי ואני התלבטנו שוב עם הרעיון שאלוהים רוצה שנקים קהילה. דיברנו על מה שאנחנו מרגישים עם שותפינו לשירות, ארני ויונית קליין, וכולם הסכימו.

אז, בזמן שאומתנו חגגה את הרגע ההיסטורי הזה, קבוצת המאמינים הקטנה שלנו התאספה כדי לחגוג את התפילה הראשונה שלנו יחד כמה קילומטרים צפונית לתל אביב. קראנו לה "קהילת השרון" מכיוון שגרנו בשרון ליד הים התיכון. בסופו של דבר גדלנו מביתנו, העברנו את מקום המפגש שלנו לתל אביב ושינינו את שם הקהילה לתפארת ישוע (כבוד ישוע).

ישראל חוגגת לבד

התמזל מזלנו להשתתף בחגיגות הפתיחה של ישראל - מופע אור-קולי מרהיב וחסר תקדים לציון תחילת יום השנה ה-3000. במהלך החודשים הקרובים, תוכננו להתקיים למעלה מ-100 כנסים, כולל מספר אירועים נוצריים.

אבל ישראל חגגה לבדה. בחזרה מפחידה לקראת היום שבו כמה עמים לא יעלו לחגוג את חג הסוכות בירושלים (זכריה יד, יז), בשנת 1996 החרימו העמים את החגיגות הללו של מלכם, אשר יותר מכל אדם אחר חי אי פעם סימל את המשיח הקרב ובא. דוד המלך, שנולד בבית לחם והוכתר למלך ישראל בירושלים, קיבל את ההבטחה שזרעו ישלוט יום אחד בעולם לנצח (שמואל ב' ז', טז, מיכה ה', ב', ישעיהו ט', ו'-ז', תהילים ב', ז'-ח').

כלי התקשורת הישראליים ציינו שאף ראש מדינה לא נכח בפתיחת החגיגה. למעשה, אף אחד משגרירי אירופה לא הגיע. גם לא השגריר האמריקאי. הסיבה שניתנה הייתה שהתמקדות אך ורק בהיסטוריה היהודית של העיר אינה ראויה.

באופן מוזר - ועצוב - חגיגות הפתיחה של חייו ומלכותו של דוד המלך היו תזכורות לא נעימות לעולם שיש אלוהים שעדיין טוען לריבונות על ענייני העולם הזה. העובדה שייתכן שיש לו תוכנית משלו לעיר הזו הותירה את העמים באי נוחות.

באופן נבואי הרגשנו שזו תהיה שנה מכרעת מאוד, שבה ייעשו בחירות לאומיות של חיים ומוות.

החלטתו של יצחק רבין לחלק את ישראל

במקביל לחגיגות הלאומיות, רגע לפני שקיעת החמה של ראש השנה, חתם ראש הממשלה יצחק רבין על הסכם אוסלו ב' עם יאסר ערפאת, ובכך הניע את השעון להקמת רשות פלסטינית ביהודה ושומרון, אשר בתורה תהפוך למדינה אסלאמית. גבולותיה יגיעו עד לקצה מטרופולין תל אביב, מה שיהפוך את ישראל לרוחב של 14 ק"מ בלבד באזורים מסוימים. בתחושה מטלטלת קראנו שרבין הצהיר, "שטר הבעלות על אדמת ישראל אינו התנ"ך".

יתר על כן, עם אשרור ההסכם, רבין שחרר מיד 1,000 מחבלים - 600-700 מהם רוצחים מורשעים. רבין תכנן לשחרר פי חמישה מכך במהלך השנתיים הקרובות. כמובן, גל חדש של פיגועי טרור יבוא בעקבותיו.

כתבתי בדו"ח מעוז ישראל מספטמבר 1995: "ישראל מזועזעת עד שורשיה. אנשים מחכים לפיגוע האוטובוס הבא. כולם מחפשים תשובה אמיתית למהומה ולשבר השורר בארץ. אך לאף אחד אין תשובה. אף אחד לא יכול לקבל את התשובה, מלבד מי שנולד מחדש, מלא ברוח, מאמינים אמיצים במשיח."

החיים ממשיכים, קהילה חדשה משתרשת

ראוי לציון כיצד אזרחי ישראל המשיכו לחיות את חייהם באופן שגרתי למדי, בעיצומה של אי ודאות ופיגועי טרור מתמשכים ברחבי ארצנו. נכון, עם אפשרות של פיגועי אוטובוס, לא אהבנו במיוחד לעצור ברמזור אדום עם אוטובוס בנתיב הסמוך. אבל אלוהים קרא לנו להקים קהילה לזמן כזה. ומאמינים צעירים חדשים לגמרי, ואלה שהתעניינו אך עדיין לא התחייבו - כולם היו זקוקים להרבה תשומת לב. ולא היו הרבה מאמינים אחרים בסביבה שישמשו כמודלים לחיקוי.

בימי שבת לא היו אוטובוסים, אז ארי היה נוסע במשך מספר שעות כדי לאסוף חברים מהקבוצה שלנו ממרחק של 30, 50, אפילו 64 קילומטרים. הוא היה יוצא מוקדם בבוקר, נושא דרשה, מבלה כמה שעות עם מבקרים וקהל קבוע, ולעתים קרובות מגיע הביתה בסביבות חצות אחרי כמה סבבים של הורדת כולם לבתיהם.

כאשר ישראלים חשבו על מאמיני ישוע, הם מיד חשבו על התחושה הקרה והפורמלית של קתדרלות. רצינו שהם יחוו את חוויית הליכתם בישוע כחלק מחיי היומיום הרגילים. העבודה במרכז מעוז שלנו, בית גדול, נתנה למחפשים החדשים תחושה של בית. זה הרגיע אנשים. הייתה לנו גם חצר אחורית שבה אחרי התפילות היינו אוכלים ארוחת צהריים משותפת, בזמן ששיחות אינסופיות התקיימו בין המאמינים החדשים שלנו כשהם הסבירו את הבשורה הטובה למחפשים חדשים! רבים סיפרו לנו שהשנים הללו במרכז מעוז היו יסודיות ללידה מחדש ולצמיחה שלהם במערכת יחסים עם ישוע, המשיח שלנו.

בנוסף, הים התיכון היה במרחק 15 דקות נסיעה, לשם הבאנו את המאמינים החדשים שלנו להיטבל, באופן סמלי להיקבר ולהתעורר לתחייה עם ישוע. מצאנו את עצמנו פונים לחוף הזה שוב ושוב עם מאמינים חדשים.

פחד משתלט על האומה

ככל שפיגועי הטרור מכל הסוגים רק הלכו וגברו, תנאי הסכמי אוסלו ב' העיקו כבד על התודעה הישראלית. ראש הממשלה יצחק רבין ויאסר ערפאת הסכימו כי לפלסטינים יהיו 9,000 שוטרים. מבלי למצמץ, ערפאת הרכיב במהירות כוח של 30,000 איש חמושים; רוב קציניו היו ראשי טרור לשעבר. נפוצו שמועות שמטרתו הייתה להפוך את "כוח המשטרה" שלו לצבא פלסטיני מצויד היטב של יותר מ-50,000 איש.

עורכי ה"ג'רוזלם פוסט" סיכמו זאת כך:

לראשונה, יהיה צבא אש"ף גדול בפאתי מרכזי האוכלוסייה העיקריים של ישראל, והוא ישלוט באזורים אסטרטגיים השולטים בלב ישראל. לצפות שהסדר כזה יביא משהו מלבד אי שקט, טרור ובסופו של דבר מלחמה, זה כמו לחיות בעולם של דמיון. [6]

משהו תמורת כלום

מה קיבלה ישראל בתמורה? שערפאת יכיר בזכותה של ישראל להתקיים ויעצור את הטרור בשטח שבשליטת אש"ף. אלו היו אותן הבטחות שבורות שנתן במסגרת הסכם אוסלו הראשון, בעודו ממשיך להוביל את פיגועי הטרור שהרגו מאות אזרחים ישראלים.

השאלה שנשאלה על ידי רבים כל כך הייתה, מדוע רבין ושמעון פרס (המהנדס המשותף של אוסלו ב') מחלקים את ירושת ישראל בחינם? צ'ארלס קראוטהאמר, העיתונאי היהודי-שמרן (וחילוני) האמריקאי הידוע של הוושינגטון פוסט, הצליח לפענח את הסוגיה:

"גם אם אתם מאמינים בכל ליבכם שישראל חייבת לוותר על הגדה המערבית, איזו מין אסטרטגיית משא ומתן אבסורדית היא למסור אותה עכשיו, חתיכה אחר חתיכה, בחינם?"

כל מתחיל במשא ומתן היה אומר לישראלים: חכו הכל. התחילו את המשא ומתן על הסדר הקבע שלכם עכשיו. אתם רוצים את ירושלים? חכו לה - בתמורה, נניח, לויתור על הגדה המערבית.

אבל אם כבר ויתרת על הגדה המערבית עד שיגיע המשא ומתן על ירושלים, הדבר היחיד שיהיה לך להציע על ירושלים יהיה חצי מירושלים - החצי שהפלסטינים טוענים לו, החצי הקדוש והמרכזי כל כך ליהודים. ומה יהיה לך להציע כאשר הפלסטינים ידרשו את שיבתם של, נניח, שני מיליון פליטים פלסטינים? הצעה נגדית של מיליון?"[7]

אפילו הסנאטור האמריקאי ג'סי הלמס וחבר הקונגרס בנג'מין גילמן ניסו "להציל את ישראל מעצמה!". בשני הבתים, הם הציעו להגביל ולהגביל את הסיוע האמריקאי לרשות הפלסטינית אלא אם כן ערפאת יקיים את הבטחתו. באופן לא ייאמן, ישראל לא עשתה דבר כדי לעודד הצעה זו.

זו הייתה רק שאלה של זמן מתי ערפאת ידרוש את העיר העתיקה ירושלים, כולל הכותל המערבי, השריד האחרון של בית המקדש שלמה. כפי שנאמר בתנ"ך בזכריה י"ב, ג': "והיה ביום ההוא, אשים את ירושלים לאבן כבדה לכל העמים... ונאספו עליה כל גויי הארץ".

הגוף קם: תפילה מתערבת למען האומה

במופע חסר תקדים של אחדות בקרב הקהילה המשיחית הקטנה בישראל, שש עשרה קהילות התכנסו לאחרונה ליד גדות נהר הירקון (ליד תל אביב). עצי האקליפטוס שמעלינו היו ענקיים ומלכותיים, והעניקו לנו צל מחום הים התיכון הלח עדיין.

קהל גדול של יהודים משיחיים כבר התאסף, ואוטובוסים עמוסים המשיכו להגיע ולהוריד את נוסעיהם - מאמינים יהודים ספרדים, אשכנזים ואתיופים. 600-700 המבוגרים שהגיעו התכוונו לעסקים. אליהו בן חיים מ"מתפללים למען ישראל", ארגון תפילה בירושלים, קרא לקהילות להתאחד לצום ולהשפיל את עצמן, לזעוק לאלוהים על חטאי אומתנו.

כשהקהילה שלנו בת שבוע בלבד, באנו בשבת במהלך עשרת ימי הכבוד, בין חג החצוצרות ליום כיפור (30 בספטמבר 1995).

אחד ממנהיגי המשיח בירושלים, ראובן ברגר, נתן קריאה שהדהדה את זעקותיהם של נביאינו הקדמונים:

יַגִּדֵּל גּוֹיִם וַאֲבִידֵם; יַרְבִּיעַ גּוֹיִם וַאֲפִיצֵם; יְשַׁלֵּל מִפְּנֵי הָאָרֶץ מִשְׁקָפָם; (איוב יב:כג-כד)

אז השתחווה והתחננו לאדון אלוהים שירחם על מנהיגי ממשלת אומתנו, על עמנו ועל עצמנו, גוף המשיח. למרות שהיו נקודות מבט פוליטיות שונות מיוצגות בקהל, כולם הסכימו שאומתנו, בחוסר האל שלה, איבדה את דרכה. באנו להתוודות על חטאינו ועל חטאי עמנו, כפי שעשה הנביא דניאל.

הזמן שלנו הסתיים בתפילה משותפת עבור צוותי אוונגליזם שיצאו להופעת רוק הבי מטאל באותו ערב, כדי להעיד לאנשים שעמדו בתור לכרטיסים. הדיווח שחזר הוא שגם בני נוער רבים ביקשו תפילה מהצוות וצעיר אחד קיבל את האדון במקום. הצעירים היו כל כך רעבים לספרות עד שלצוותים אזלו כל פיסת חומר מודפס שהייתה להם - תנ"ך, ספרים ועלונים.

אחד מחברי הצוות שלנו, שהשתתף בקמפיינים רבים כאלה ברחבי העולם, אמר: "מלבד פגישה אחת באוקראינה, מעולם לא ראיתי בני נוער כה פתוחים ורעבים לבשורה".

חלום: תאונת הרכבת

אולם, בקנה מידה לאומי, תוכניותיו של רבין לחלק את ישראל נמשכו. באמצע אוקטובר, כשכיניתי את דו"ח מעוז ישראל לנובמבר, רשמתי שמעולם לא הרגשתי עצב כזה לנוכח התוצאה הבלתי נמנעת של הסכמי אוסלו א' ו-ב'. לאחר מחשבות רבות על הכיוון אליו הולכת אומתנו, הלכתי לישון וחלמתי חלום.

הסתכלנו על תאונת רכבת נוראית. קרונות הנוסעים הרבים היו מונחים בזוויות שונות, נפלו מהפסים. הלכנו להסתכל בתוך הרכבת, והיינו המומים לגלות את הקרונות המלאים בחיילים ישראלים, כולם כבולים למושביהם. כשהתרחשה התאונה, הם לא יכלו לצאת. הם היו מתים, ובשרם נקי לחלוטין. ובכל זאת, איכשהו עדיין היה אפשר לזהות את תווי פניה הכואבים והשלוותיים.

התחלתי לספור את מספר שורות המושבים. היו שישים ושישה מושבים בכל קרון. בכל שורה היו שישה מושבים - שלושה מכל צד של המעבר. התחלתי לבכות ללא שליטה, עד שהתעוררתי.

שבועיים לאחר מכן היה זה ה-4 בנובמבר 1995. בשעה 21:30 קיבלנו את החדשות. ראש הממשלה רבין נורה. בשעה 23:02 נמסרה ההודעה: רבין מת.