היחיד שהצליח לצאת מזה

זה היה ל"ג בעומר, 33 ימים אחרי פסח, כשישראלים מתאספים ומדליקים מדורות בכל רחבי הארץ. הייתי על חוף הים עם חברים מהפנימייה ואחד מהם ניגש אליי ואמר לי שהם מצאו את הבחור שחיכיתי להרוג. היינו קבוצה של 20 איש והבחור הזה פשוט היה שם לבד עם אחיו הצעיר. כולם הסתכלו עליי בציפייה. הם היו מצטרפים - רק הייתי צריך להתחיל את הקרב.

אני חושב שתצטרך להבין את הרקע שלי כדי להעריך במלואו מה קרה באותו לילה. מבחן 123123123123

אני בא ממשפחה יהודית מסורתית - לא ממש דתית. הביטוי שלנו כיהודים התמקד בדברים כמו אי נהיגה בשבת, חגיגת חגים יהודיים, דברים כאלה. כשהתבגרתי, היו לי הרבה בעיות התנהגותיות וחינוכיות עקב דיסלקציה קשה. באותה תקופה, מערכת החינוך בישראל לא ידעה איך להתמודד עם לקויות למידה. המורים שלי פשוט חשבו שאני מפריע בכוונה בכיתה והם הכריחו אותי לחזור על כיתה א'.

בסופו של דבר, מישהו הבין שבאמת יש לי קשיי למידה ושם אותי בכיתת חינוך מיוחד. הם לא היו בטוחים מה הבעיה שלי, אבל זה לא באמת שינה. באותם ימים בכל כיתה היה כיתת חינוך מיוחד אחת לכל הילדים הבעייתיים, ללא קשר לאבחון שלהם.

בגיל 10 עדיין התקשיתי בקריאה וכתיבה בבית הספר היסודי. בית הספר שלי עשה מספר ניסיונות להעביר אותי לכיתה מתאימה, ובמהלך התהליך נשארתי בבית במשך חודשים רצופים. אז, כילד בן 10 הייתי מבלה עם ילדים בני 16 או 17 מהרחובות. היינו עושים הרבה דברים טיפשיים. פעם אחת, השתוללנו והדלקתי אש בשטח בית הספר בשכונה שלנו, והאש התפשטה במהירות לבניין בית הספר עצמו. נפתחה חקירת משטרה נגד המשפחה שלנו ושוטרים מהרווחה התערבו. שוב, הם ניסו למצוא לי מסגרת מתאימה, אבל לא נמצאה. אז, בגיל 12, נלקחתי ממשפחתי למוסד לבנים בעייתיים בפרדס חנה, עיירה סמוכה. רוב הילדים שם היו בגילאי 14 עד צבא. שובצתי לכיתה של הילדים הצעירים ביותר.

זה היה מקום קשה מאוד עם הרבה אלימות - אפילו המדריכים השתמשו באלימות. ההורים שלי היו מאוד נסערים מההחלטה הזו, אבל לשירותי הרווחה היה צו נגדי. הם התעקשו שאני הסיבה לכך שאחיי, חבריי וילדים אחרים בשכונה שלי מתנהגים בפזיזות והם היו צריכים להוציא אותי כדי להציל את הילדים האחרים. הדבר החיובי היחיד שקרה שם היה שלראשונה אובחנתי כראוי. הם גילו שאני דיסלקטית חמורה, וסוף סוף הבינו את ההתנהגות שלי.

הרשו לי לחזור הביתה רק פעם בחודש, אז אבי היה בא לבקר אותי כל הזמן. הוא לא היה דברן גדול, אבל הוא הראה את אהבתו פשוט בכך שישב איתי,

הביאה לי דברים שהייתי צריכה והחליפה את הבגדים המלוכלכים שלי בבגדים נקיים שאמא שלי כיבסה בשבילי.

במשך שנה שלמה ההורים שלי נלחמו כדי להוציא אותי מהמוסד הזה. הם היו נפגשים עם משרד הרווחה, עם העובדת הסוציאלית של השכונה - עם כל מי שהיה מוכן להקשיב. לבסוף, אחרי שנה, הועברתי לפנימייה בפתח תקווה. זה היה שיפור גדול עבורי, כי המוסד הראשון היה מיועד יותר לבני נוער עבריינים בעוד שהפנימייה החדשה הייתה מיועדת יותר לילדים שמצבם המשפחתי היה בעייתי.

מכיוון שהייתי אז בן 13, שיבצו אותי בכיתה ז', אבל מהר מאוד הבינו שרמתי האקדמית קרובה יותר לזו של תלמיד כיתה ג'. חוסר הידע שלי לא היה רק אקדמי - הוא היה גם תרבותי. אני זוכר את חבריי לכיתה צחקו עליי כי לא ידעתי את המילים של "התקווה" - משהו שילדי ישראל לומדים בעל פה מוקדם מאוד בבית הספר. אחת המורות ראתה את הקושי שלי ולקחה אותי על עצמה כפרויקט מיוחד. במשך שלוש השנים הבאות היא השקיעה בי וכל יום אחרי בית הספר למדתי שלוש שעות נוספות של קריאה, כתיבה, חשבון והיסטוריה בסיסית.

כועס על העולם

למרות שמבחינה אקדמית הדברים התקדמו יפה, כאדם, אפשר לומר שתכונת האופי הדומיננטית ביותר שלי הייתה כעס. כעסתי על כל העולם. הייתי ילד שרצה להיות בבית - להיות עם ההורים שלי - אבל הייתי חייב להיות במוסד. ככל שהייתי שם יותר זמן, כך התסכול שלי גבר. לעתים קרובות, כשנוצרה סיטואציה שלא ידעתי איך לפתור, הגבתי מיד בהתנהגות אלימה.

אחת התנגשויות המשמעותיות ביותר שהיו לי כנער הייתה כשהייתי בן 16. חבר ואני הלכנו ברחוב כשחלפנו על פני אדם מפורש. הוא בהה בי מלמעלה, וכשהסתכלתי עליו ופגשתי את מבטו הוא אתגר אותי, "למה אתה בוהה בי?" עניתי שאני לא בוהה בו. הכרתי את הבחור הזה. ידעתי שהוא פושע רציני ושאסור לי להתרועע איתו. הוא קם לי מול הפנים, קרע את השרשרת מצווארי ושאל שוב, "למה אתה בוהה בי?" דחפתי אותו והוא שלף סכין וחתך וריד בצווארי ממש מתחת לאוזן שמאל. דם זרם לכל עבר. הגיע אמבולנס, הגיעה משטרה, כל האזור גודר כאילו התרחש רצח. הם תפסו את הבחור כי הוא גר ממש שם, אבל הוא חזר לרחובות כמעט מיד.

בערתי מזעם על מה שקרה. אמרתי לכל מי שהכרתי שאני אחזיר לו בחזרה - אני אהרוג אותו. הפכתי לאובססיבי. זה לא היה נורמלי. לא יכולתי לישון בלילה; הייתי פשוט שוכב שם ומדמיין את עצמי דוקר אותו בסכין. קניתי סכין וחיכיתי להזדמנות לנקום.

חבל הצלה?

רק כמה שבועות לפני שזה קרה, חברותיי מהפנימייה, מיטל והילה, סיפרו לי בפעם הראשונה על ארי ושירה ועל יהודים שמאמינים בישוע. אני זוכרת שחשבתי, איזה שטויות - אין דבר כזה. הבנות סיפרו לי שהן פגשו כמה צעירים נחמדים על החוף והלכו לכמה פגישות שלהם ברמת השרון. היו לי מספר שאלות ולמיטל לא היו תשובות. "פשוט בואי לרמת השרון ותפגשי את האנשים האלה; הם יכולים לתת לך תשובות", היא אמרה לי. לבסוף הסכמתי ללכת, אבל רק כדי להוכיח לה שהן בבירור לא יהודיות ושאין דבר כזה יהודי שמאמין בישוע.

כשביקרתי בפעם הראשונה, אני זוכר שחשבתי שאני בבירור לא מסכים עם מה שהם אמרו, אבל היה בהם משהו יוצא דופן. זה היה משהו שאי אפשר לתאר במילים - אור מיוחד בעיניהם של האנשים האלה. לא הייתי משתמש במונחים האלה אז, אבל היום הייתי קורא לזה שמחה ושלווה אמיתיים. יכולתי גם לראות שהאנשים האלה האמינו בכל ליבם - הם לא ניסו להערים עלינו.

הם סיפרו לי על ישוע תוך שימוש רק בכתובים מהתנ"ך (הברית הישנה). אבל החלטתי שאקרא את הברית החדשה בעצמי. אפילו לקחתי עט כדי לסמן את כל המקומות בברית החדשה שבהם כתוב לשנוא את היהודים ואמרות אנטישמיות אחרות.

רושם ראשוני

אני זוכר את הפעם הראשונה שפתחתי את הברית החדשה. הייתי בבית הוריי וסגרתי את דלת החדר שלי כדי שלא אצטרך להסביר מה אני עושה. היו לי שלושה רשמים ראשונים כשהתחלתי לקרוא. ראשית, אהבתי שהברית החדשה הייתה בעברית מודרנית (כפי שתורגמה מיוונית). יכולתי להבין מה אני קורא! לימוד העברית העתיקה של התנ"ך בבית הספר קשה אפילו לישראלים רגילים. כמה יותר עבור מישהו כמוני...

שנית, הושפעתי מאוד מהפרק הראשון בבשורה על-פי מתי, שהראה ששושלת ישוע הייתה יהודית - דרך דוד המלך עצמו! זו הייתה התגלות גדולה עבורי שישוע היה יהודי!

הדבר השלישי שבאמת הרשים אותי היה ההקשר היהודי של כל מה שהוזכר. ראיתי סוכות, פסח, שבועות... לא ראיתי את חג המולד, פסחא ומנהגים אחרים שאינם מוכרים לי. חיפשתי דברים שדיברו נגד היהודים. אבל כל מה שראיתי היו ציטוטים מהתנ"ך וסיפורים על ריפוי יהודים, לא על הריגתם.

ובכל זאת, היה מחסום; לא יכולתי לקבל את ישוע. סבי היה יהודי, סבו של סבי היה יהודי, ובוודאי היו פעמים שבהן הם נרדפו אך נאחזו כדי לשמור על יהדותם. והנה אני, הבן הבכור במשפחתי, המורשת שלהם - המשך סיפורם. אם הייתי מאמין בישוע, זו הייתה בגידה בכל שושלת משפחתי שנלחמה לשמור על מסורותיה היהודיות ונלחמה כדי לעלות לארץ ישראל. כיצד אוכל, לאחר שזכיתי להיוולד בארץ אבותיי, להתנתק מהמורשת הזו?

ליבי וראשי נלחמו בעוצמה. ביליתי זמן רב בשיחה עם ארי. אני לא זוכר את כל מה שנאמר, אבל אני זוכר שהייתי עוזב את הפגישות האלה בשמחה בלב. כך ארי הפך לאבי הרוחני.

הכנס

ועידת הנוער הייתה נקודת מפנה עבורי. המסרים של סקוט וילסון מטקסס נגעו מאוד לליבי. אני זוכר את המשפט שהוא חזר עליו פעמים רבות: "זרע קטן [טוב או רע] יניב פרי גדול".

ביום האחרון של הכנס, צפיתי בצעירים רוקדים ושרים שירים. כל מיני מחשבות עלו לי בראש כשראיתי אותם קופצים ורוקדים. מניסיוני, כשרצית להתפלל לאלוהים, קראתי את הסידור (ספר התפילה) בבית הכנסת בחגיגיות. ההתלהבות החופשית שלהם הייתה מוזרה מאוד בעיניי.

בזמן שחשבתי על כל זה, התחלתי לחוות תחושות מוזרות בבטן. בהתחלה חשבתי שאכלתי משהו רע, אבל אז הבנתי שזו תחושה נעימה והיא התפשטה בכל גופי. כשחשתי זאת, הרגשתי/שמעתי בראשי, "אתה מרגיש את אהבת האל". לאחר מספר דקות, עלתה בי מחשבה נוספת - "אהבת האל שאני מרגיש מגיעה דרך ישוע, וכדי לקבל את אהבת האל, אני צריך לקבל את ישוע".

מאבק פנימי החל בי. אמרתי לעצמי, "אני רוצה את אהבת האל, אבל אני לא רוצה את ישוע. אני רוצה את אלוהים, אבל אני לא רוצה את ישוע." כשנאבקתי בתוך עצמי, התחושה הנעימה התחזקה. הדבר הבא שאני זוכר הוא ששני עמדה לצידי והחלה להתפלל עבורי. אחרים הצטרפו, אבל אני זוכר שבכל פעם שפקחתי את עיניי, ראיתי אותה מתפללת. אני זוכר שהיא שאלה אותי אם אני רוצה להתפלל כדי לקבל את ישוע בזמן שעדיין נאבקתי בתוך עצמי. לבסוף נכנעתי בתוך עצמי ואמרתי, "אם דרך ישוע אקבל את אהבת האל, אני מוכן לקבל אותו. אני מוכן לקבל את ישוע."

עזבתי את הכנס הזה כל כך שמח ומלא. זו הייתה חופשת פסח וחזרתי ישר הביתה וסיפרתי להורים שלי, לאחים שלי, לחברים שלי - לכולם - על החוויה שלי. "תראו כמה אני שמח!" אמרתי להם, "אתם יכולים לקבל את השמחה הזו רק דרך ישוע!" התחושה נשארה חזקה מאוד במשך שבועות. אני חושב שכולם חשבו שהשתגעתי קצת.

בהתחלה ההורים שלי היו מאוד נגד זה. כל מה שחשבתי שהם יגידו, קרה - שבגדתי במשפחה, שהתנצרתי. הם אמרו, "ישוע גרוע יותר מהיטלר; הוא זה שהשפיע על היטלר, וזו הסיבה ששישה מיליון יהודים נהרגו - כי היטלר היה גם נוצרי..." כל אלה היו אותם דברים שחשבתי לפני שגיליתי שהם לא נכונים.

רק כמה שבועות לאחר מכן, הגיע חג ל"ג בעומר והכנו את המדורה שלנו בחוף הים. חלק מהקבוצה שלנו שוטט בסביבה ונתקלו בנער שחתך אותי בסכין שלו - זה שבמשך חודשים נשבעתי להרוג.

הם רצו לספר לי וכולם פשוט חיכו שאני אתחיל איתו. הם הגדילו את ההתקפה שלי והיו להוטים לקרב גדול. היה לחץ עצום. דיברתי בגדול והכבוד שלי היה על כף המאזניים. אבל, באותו רגע, הבנתי שאני לא שונא אותו. אפילו לא כעסתי עליו. והכי חשוב, לא רציתי לפגוע בו ולא היה לי אכפת להגן על הכבוד שלי. אמרתי לחברים שלי שישחררו אותו והבחור ברח הכי מהר שהוא יכול.

החברים שלי הכירו אותי. הם ידעו שדיברתי על ישוע. אבל הם ידעו שאלימות היא דרך חיים בשבילי - ששלחתי אנשים לבית חולים יותר מפעם אחת. "מה קרה לך? למה שחררת אותו?" הם שאלו, לא מסוגלים לתפוס את מה שהם היו עדים לו. אני חושב שהייתי המום מעצמי בדיוק כמו שהסברתי להם שמכיוון שאני מאמין בישוע, אני לא יכול להיות אלים יותר.

ביליתי את שארית שנות התיכון שלי בסיפור לכולם על ישוע ורבים מהם הגיעו לתפילות בקהילה של ארי ושירה. פעם אחת, חבר שלי, אורי, בא לבקר. הוא נפל במדרגות שישה חודשים קודם לכן וכולם ידעו שמאז הוא סובל מבעיות גב קשות. ארי אמר שהוא יתפלל ויקרה נס. ארי התפלל ופתאום הוא יכל להתכופף ולעשות כל מיני דברים שלא היה מסוגל לעשות קודם. אורי התחיל לצחוק ושאל, "מה זה? איך זה יכול להיות?" אלוהים פשוט עשה נס. שיתפתי את זה עם רבים מחבריי במהלך אותן שנים וגם עכשיו, 20 שנה מאוחר יותר, לא ויתרתי על הזרעים שנזרעו בליבם.

אבי השקיע מאמץ רב כדי להוציא אותי מהשכונה הגרועה שבה גרנו. לבסוף הוא הצליח ומשפחתי עברה לשכונה בטוחה יותר, למרות שאני בעצמי כבר הייתי בצבא. יום אחד אבי ביקר בבית הכנסת הישן שלו ונתקל באחד מחבריי הוותיקים. הוא היה מכור לסמים, רזה ואיבד את כל שיניו. הוא אמר לאבי, "מוטי הוא היחיד מהשכונה שלנו שהצליח!" הוא ירד ברשימת כל חברי הילדות שלי: "זה מת ממנת יתר, זה נרצח, אחר בכלא..."

באותו יום, אבי, שתמיד התנגד לאמונותיי, חזר הביתה ואמר לאמי שהוא החליט לא להתווכח איתי יותר על ישוע. הוא אולי לא יסכים איתי, אבל הוא הבין שאני הילד הכי גרוע בשכונה, והיה ברור שהאמונה שלי הצילה אותי מהחיים האלה. זה היה מרתק בעיניי שהוא קיבל את הגילוי הזה בבית כנסת - אבל מאותו יום ואילך הוא מעולם לא ערער על מה שהאמנתי בו.

איך אני יכול לעזור?

כשהייתי בבית הספר, בדרך כלל מישהו מהקהילה אסף אותנו כדי שנוכל להשתתף בתפילת השבת. אז ברגע שקיבלתי את רישיון הנהיגה שלי, הצעתי לעזור להסיע אנשים לשם גם כן. להרבה אנשים אין מכוניות בישראל ואוטובוסים לא נוסעים בשבת - אז הדרך היחידה שהם יכלו להגיע לפגישות שלנו באופן עקבי הייתה אם היינו אוספים אותם. במשך תקופה מסוימת אבא שלי אפילו נתן לי לשאול את המכונית שלו עד שארי נתן לי את שלו לשימוש שיכול היה להכיל יותר אנשים. הייתי יוצא מהבית שלי בשמונה בבוקר כדי להביא כמה מטענים של אנשים מערים שונות לרמת השרון עד 11 בבוקר - ואז לא חוזר הביתה עד שמונה בערב אחרי שהורדתי אותם.

ככל שגדלתי באדון, עודדו אותי להיות כמו אח גדול לנוער בקהילה. לא ידעתי הרבה מבחינת יכולת הוראה, אבל זוג, שון ואיילת, זרמו לתוכי במהלך אותה תקופה.

רציתי נואשות להיות מסוגלת להזרים חוכמה והבנה למאמינים חדשים כמו שארי הזרים בי. בפעם הראשונה שמסרתי מסר לקבוצת בני הנוער שלנו הרגשתי כאילו הכל נסגר. הייתי בחור שהתקשה לקרוא משהו - שלא לדבר על כתבי הקודש - והנה אני קורא פסוקים ולימד עליהם. אלוהים גם הזכיר לי שלקחו אותי מהשכונה שלי כי אמרו שאני גורר את כל הילדים בשכונה שלי למטה. עכשיו, אלוהים שינה את הכיוון ועבדתי קשה כדי להוציא את הצעירים למקום מבטחים.

מוטי סיים את לימודיו התיכוניים לאחר שירותו הצבאי ובמהלך תקופה זו החלים לחלוטין מדיסלקציה. בהמשך הוא השלים תואר שני בייעוץ מקראי בבית הספר הישראלי לתנ"ך. הוא ושני מנהיגי נוער נוספים, אלי בירנבאום ושמואל סלוויי, ייסדו קבוצת נוער שיואל גולדברג ייסד לפני שיצא לחו"ל לעונה. זו הפכה לאחת מקבוצות הנוער הטובות בארץ באותה תקופה, עם מספר הפעילויות הרב ביותר ומספר הנוער הגדול ביותר. מוטי, שכעת נשוי ואב למשפחה משלו, הפך לכומר משנה בקהילת תפארת ישועה, אך תשוקתו לאלו הנאבקים ברחובות מעולם לא עזבה אותו. הוא מתנדב מספר ימים בשבוע יחד עם מאמינים אחרים, ומספק לחסרי בית, מכורים לסמים ולזונות ארוחה מזינה ומישהו לדבר איתו ולהתפלל איתו אם הם רוצים בכך.

כאשר צוות מעוז שלנו ירד לצלם את עבודתו, הם ציינו את תשומת הלב הקפדנית לפרטים שמוטי נתן לכל אדם שהגיע. הוא הכין כריכים רכים מיוחדים לאלו שאיבדו את שיניהם וסיפק סוגי מזון אחרים שענו על דרישות תזונתיות שונות של אלו שהגיעו אליו.