סוף ליתמות

מאת יפה רנדלמן כפי שסופר לשני סורקו-רם פרגוסון

כשהייתי בת שנתיים, הוריי החליטו לעלות לארץ איתי ועם אחיי ואחיותיי. באותה עת הייתי הצעירה מבין חמישה ילדים. סבי וסבתי וקרובים אחרים עלו לארץ כמה שנים קודם לכן, בשיא של מבצע שלמה. 

היינו משפחה אתיופית ממוצעת. סבי אהב לקרוא את התנ"ך אבל בעיני כל שאר בני המשפחה, היהדות הייתה בעיקר המוצא. הכול השתנה כשנה לאחר שעלינו לארץ, כאשר אימי שמעה לראשונה על ישוע. היא מעולם לא שמעה על המשיח היהודי אבל מהר מאוד קיבלה את בשורת האהבה והסליחה לעמנו. 

אבי לא היה בטוח לגבי האמונה של אימי, אבל אז קרה דבר מה נפלא. אימי הלכה עם חברה לאספת תפילה שארכה כל הלילה. ברגע שהיא נכנסה הביתה למוחרת בבוקר ובירכה את אבי לשלום, הוא השתנה מייד והיה מוצף באהבה לאלוהים. עדיין הייתי תינוקת, אבל מאותו יום ואילך הכול השתנה במשפחה שלנו. 

חיים יפים

האמונה של הוריי הייתה מאוד תמימה וטהורה. אבי העיד על המשיח בכל מקום שאליו הלך, ואימי תמיד הזמינה אנשים לייעוץ. תמיד הייתה תפילה בבית שלנו. אפילו השכנים, שלא היו מאמינים, נכנסו לפעמים כדי שנתפלל בעדם כי הם ידעו שאנחנו משפחה שמתפללת. 

אהבתי את המשפחה שלי אבל לא הבנתי לגמרי מה זה אומר להכיר את אלוהים. בגיל שלוש עשרה השתתפתי עם הוריי בכנס ובזמן שהם התפללו, חשתי פתאום חום בליבי. התחלתי לבכות ללא שליטה. הבכי לא היה בכי של עצב אלא כמו רחצה פנימית של הנפש שלי. משלב זה ואילך הייתי אדם אחר. פתאום הייתי ליבי התרכך והייתי רגישה. 

במשך שלוש השנים הבאות קראתי את הכתובים ללא הרף. לא רק קראתי. חיפשתי. בלעתי. ואם אתם יודעים משהו על התנ"ך העברי, אתם יודעים כמה מדהים שנערה בת שלוש עשרה הצליחה להבין הכול. הבנתי את העברית הקדומה של התנ"ך באותה קלות שבה הבנתי את התרגום החדש של הברית החדשה. אחר כך רשמתי במחברת את מה שהבנתי. בדומה לסבי, גם לי היה רעב בלתי נדלה לדבר אלוהים. 

אבי

זמן קצר לפני יום הולדתי השישה עשר, העולם התמים והמאושר שלי התנפץ – אבי חלה ונפטר. הוא היה עמוד התווך של המשפחה. אבהותו סיפקה לנו יציבות, חום וביטחון. הוא גם היה חברי הטוב ביותר. 

כאשר הוא מת הרגשתי מאוד לבד. לא מוגנת. אולי רק אז הבנתי את העוגן שאבי סיפק לי. נדמה לי שזה משהו שאפשר להבין רק אם זה היה לנו ואיבדנו אותו. 

עד אותו שלב הכרתי את אלוהים המלך. מי שהיו לו כל הכוח והיכולת לעשות כטוב בעיניו. אבל באחד הימים שבהם חשתי ריקנות, נראה לי שהתחלתי לראות חזונות. בחזונות האלה אלוהים הראה לי שהוא איתי ושאני אהובה ויפה בעיניו. זה לא היה רק תיאור: שמי הוא יפה. פתאום הריקנות נעלמה והרגשתי משהו עמוק יותר. אלוהים הוא אבי שבשמיים. 

כאשר התחלתי להבין את ההיבטים החדשים האלה של אלוהים, לקחתי עיפרון ודפים והתחלתי לכתוב. כתבתי סיפור על האופן שבו הבנתי את אלוהים, ובהמשך היום הראיתי לאימי מה כתבתי. 

בהתחלה היא לא הבינה. "זהו תיאור נפלא של אופיו של אלוהים! מי הסביר לך את זה?" שאלה. "אף אחד, רק רציתי לכתוב איך אני מבינה את אלוהים", עניתי. היא התלהבה מאוד והראתה את הסיפור לחבריי ולמשפחתי. 

אהבתי מאוד את העידוד של אימי לכישרונות שלי. חבל שלא ידעתי כמה קצר הזמן שנותר לי איתה. 

אימי

כעבור פחות משנתיים, זמן קצר לפני שמלאו לי שמונה עשרה, אימי נפטרה מסרטן צוואר הרחם. הפכתי ליתומה. 

השנה שאחרי כן הייתה קשה מאוד. אחותי הצעירה, שהייתה רק בת עשר, ואני עברנו להתגורר עם אחינו הבכור. אחי היה מאיר פנים וטוב לב אבל תמיד הרגשתי כמו אורחת ולא כמו חלק מהבית. הרגשתי גם חסרת בית וגם שדואגים לי, ויש משהו ייחודי מאוד בתחושה הזאת. אינני יכולה לתאר את התחושה בשום דרך אחרת. 

הצלחתי לסיים את לימודיי ותוך זמן קצר התגייסתי. בזמן הטירונות כל החיילות התקשרו הביתה בערבים כדי לבכות עם הוריהן על הקו. הרגעים האלה היו אמורים לשבור אותי – ראיתי את כולן מתקשרות הביתה להורים. הרגשתי שאלוהים קרוב אליי. לא היה לי צורך להתקשר לאיש. 

אנשים שהכירו אותי התקשו להאמין שאני יתומה. "יש לך כזה ביטחון. את יציבה מאוד!" הם אמרו. לא הייתי דומה בדבר לנערה ללא הורים. 

בכל זאת, אני חושבת שיש הבדל בין תחושת שלמות מבפנים, לבין האפשרות לשמוע דברי חוכמה במצבים אמיתיים בחיים. זה חסר לי. בזמן השירות פגשתי מישהו. הוא לא היה מאמין אבל התחלנו לצאת. בסופו של דבר הקשר נהיה רציני ונכנסתי להיריון. 

המשבר בחיי היה עצום. אהבתי את השירות הצבאי אבל לא יכולתי לשרת עם תינוק. כל האנשים סביבי בצבא לחצו עליי להפיל. איש לא תמך באפשרות שאשמור את התינוק. 

אחיי ואחיותיי לא ידעו שאני בהיריון, והחבר שלי לא רצה בשום אופן להיות אבא. הייתי המומה ומוצפת באותה תקופה אבל ידעתי דבר אחד: אם אפיל את התינוק שלי, לעולם לא אוכל לחיות עם עצמי. אמות מאשמה ומצער וכך אי אפשר לחיות. 

אלוהים היה העוגן היחיד שנותר לי. לא רציתי לעשות משהו שיפגע בקשר שלי איתו, אבל המחשבות הסתחררו בראשי בלי הפסקה. לא יכולתי לדמיין את חיי עם הילד שלי או בלעדיו ולבסוף החלטתי לשים קץ לכול. אכנס לתוך הים ולא אחזור. 

הייתי בטוחה למדי שהתינוק יגיע לגן עדן. אחרי הכול, הוא עוד לא נולד ועוד לא חטא. חשבתי שאולי אגיע לגיהינום אבל לא הצלחתי לחשוב על שום "פתרון" אחר. הגעתי לקצה היכולת שלי, וכאן אלוהים התערב. 

הייתי נחושה בדעתי למות. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. דמיינתי לעצמי את הכותרות: "תעלומה: חיילת נמצאה מתה בים". קמתי בבוקר, הלכתי לתחנת האוטובוס וחיכיתי לאוטובוס שייקח אותי לחוף. 

אוטובוסים בדרך כלל מגיעים כל רבע שעה. עמדתי וחיכיתי שלוש שעות אבל כל אוטובוס שחלף היה בדרכו לירושלים. הייתי מתוסכלת. חיכיתי עוד שעה. האוטובוסים הגיעו בזה אחר זה, וכולם נסעו לירושלים. 

פתאום הטלפון שלי צלצל. זה היה אחי הבכור: "הי, יפה, אין לי מושג למה אבל אני חושב עלייך הרבה מאוד  ואני מרגיש צורך להגיד לך להפסיק מייד לעשות את מה שאת עושה ולבוא אלינו בירושלים". 

נסעתי לירושלים כי חשבתי שזאת הזדמנות לומר שלום בפעם האחרונה לבני משפחתי ואחר כך ללכת לחוף. לא סיפרתי להם דבר על תוכניותיי אבל אחי הזמין אותי לאספת תפילה והחלטתי ללכת איתו. מה היה לי להפסיד? 

בזמן התפילה ניגש אליי מנהיג הקהילה ואמר: "אין לי מושג למה, אבל אני מרגיש שאלוהים אומר לי להגיד לך: 'אל תפחדי!' כשהוא אמר את זה, נשברתי. התחלתי לבכות וסיפרתי לאחי הכול. סיפרתי לו על התינוק ואיך התכוונתי "לפתור" את הבעיה. אחי הגיב בצורה מופלאה: "אל תעשי כלום. אני אסביר הכול למשפחה ואני אספוג את התגובות השליליות של אנשים. נעבור את זה יחד". 

פתאום הרגשתי שוב כמו בת, לא כמו יתומה. הרגשתי שיש לי הורה שדואג לי ומגן עליי. והכול בתוכי השתנה. רווקה הרה נחשבת לבושה בעיני המאמינים, אבל היה לי שלום עם אלוהים ועם המשפחה שלי. לא התביישתי. התהלכתי בראש מורם. 

בחרתי לשמור על התינוק שלי ולבטוח באלוהים לגבי העתיד שלנו, ולא היה לי מושג עד כמה הוא יפגין את נאמנותו. כבר מהתחלה ראיתי איך אלוהים נושא אותי ואת התינוקת שלי בזרועותיו. בהתחלה היה לי קשה יותר לעבוד, ואנשים הגיעו משום מקום וסיפקו לנו כל צורך. 

חבר נפש

אבל דבר אחד העציב אותי. האבא של בתי לא רצה איתה שום קשר. אני לפחות ידעתי מהו אבא אוהב. לא רציתי שהיא תחווה את הריקנות הנוראה הזאת כבר מהתחלה. אנשים סביבי אמרו לי שאני צריכה לחפש אלמן או גרוש כי שום רווק לא יחשוב עליי – אימא חד־הורית לא נשואה – ולא יראה בי שותפה ראויה אפשרית לחיים. אבל בעיני אלוהים מעולם לא הייתי חסרת ערך. הוא נתן לי חלומות בלילה ונתן לי תקווה לחכות לטוב בעיניו. היה לי חבר ילדות ששמר על קשר איתי לאורך ההיריון והכול. כמה חודשים אחרי שנולדה ביתי, הוא שאל אם אני רוצה לצאת איתו. חיבבתי אותו ואפילו הרגשתי שזה מאלוהים, אבל המחשבות שלי אמרו לי כל הזמן שבחור כמוהו, מאמין חזק שמעולם לא היה נשוי הוא מעל ומעבר לערך שלי. לכן לא אמרתי שום דבר לגבי מה שהרגשתי ברוח. רציתי שהוא יגיע למסקנה בלי שום לחץ מצידי. 

 הוא התאהב בי בלי שום לחץ מצידי. אהבתי אותו, הוא אהב אותי והוא אהב להיות אב לבתי. שישה חודשים לאחר הפעם הראשונה שיצאנו, היינו נשואים. מאז חלפו עשר שנים, ואלוהים נתן לנו עוד שלושה ילדים. 

הגנן

לאחר כמה שנים שהכול התנהל כשורה, משהו עורר בי את העבר שלי. התחושה שאני לבד וחסרת הגנה התחילה לעלות בי שוב. זה לא היה הגיוני. היה לי בעל נפלא אבל לא יכולתי להתנער מהתחושה של ילדה קטנה שאיבדה את אביה. ואז אלוהים הראה לי מראה של פרח באמצע מרחב פתוח. הצמח היה לבדו אבל הוא גדל בהתמדה והניב פרי. "מי דואג לצמח הזה?" שאל. "את רואה את השמש, את הגשם, את החרקים שזוחלים עליו ומאבקים אותו? אני מכוון את כולם אל הצמח הזה ואני הגנן שלך. אני משקה אותך, מצמיח אותך ודואג לך לכל צורך". 

באותו רגע לקחתי עט ודפים וכתבתי את כל מה שראיתי בחזון. כעבור זמן לא רב הפך החזון לסיפור, סיפור שבו צמחים שונים הגיבו בדרכים שונות להזמנה של הגנן להיכנס אל גנו, שם הוא יכול להגן עליהם ולדאוג להם. ראיתי את עצמי בכל אחת מהתגובות של הצמחים בשלבים שונים של חיי. 

הראיתי את הסיפור לבעלי ולחברים ומכרים. הם אהבו את הסיפור אבל חלקם שאלו אותי: "מי הגנן?" חייכתי ושאלתי: "מה? אתם לא מבינים שזה אלוהים?"

הם עודדו אותי: "תפרסמי את הסיפור כספר ילדים", יש מעט מאוד ספרי ילדים בארץ עם עקרונות עמוקים כאלה". הלכתי להוצאת "החותם", והם היו מדהימים. הם אהבו את הספר והדריכו אותי בתהליך. אחר כך באמצע התהליך שמעתי שהחברה כבר אינה מוציאה לאור ספרים חדשים. התאכזבתי במיוחד מאחר שהיה בינינו קשר טוב מאוד. 

הם הפנו אותי לארגון אחר, והחוויה הייתה נוראית. כבר מהתחלה הרגשתי שמשהו לא בסדר. בכל זאת ישבתי איתם כדי לשמוע את התנאים שלהם. הם רצו את כל הזכויות על הספר ולעשות בו מה שהם רוצים ואני אקבל חמישה עותקים שאוכל לשתף עם חבריי ובני משפחתי בתמורה לתרומתי. 

הסברתי להם שלא נראה שהעסקה הוגנת, והם ענו: "את אומרת שאלוהים נתן לך את הספר חינם, ולכן לא צריכה להיות לך בעיה להעביר את המתנה הלאה בלי לקבל תשלום". עזבתי בתחושת ייאוש עמוק. רציתי שהספר יהיה מאמץ משותף עם משיחייים אבל נראה שלא הייתה שום דלת פתוחה. חברים הציעו לי לגשת לחברה שאינה משיחית. החברה אהבה את הספר וכבר דיברנו על הוצאה לאור, אבל לא הייתי שקטה בליבי. 

יום אחד שיתפתי חברה בדילמה אם לגשת לחברה לא משיחית, והיא אמרה: "יש לך קשרים עם 'מעוז'? הם מוציאים לאור הרבה ספרים". 

לא היה לי שום מושג! מהר מאוד יצרתי קשר עם לירז, האחראית על ההוצאה לאור, והקשר בינינו היה מצוין. לירז ליוותה אותי בתהליך וסיפקה לי פרטי קשר. הרגשתי שאני זוכה להערכה ולכבוד כמחברת צעירה ועד מהרה הספר "גן הישועה" ירד לדפוס! אני כבר כותבת עוד ספר ועוד לפני שיצא לאור, כבר השמועה פשטה בקרב גננות והן רוצות לשלב אותו בספרייה שלהן. 

זכיתי בכבוד לשתף את המתנה שקיבלתי מאלוהים עם אחרים ולזרוע את הזרע על טובו של אלוהים בליבם של ילדים. יש לי אבא מדהים בשמיים, ואני רוצה שהכול יכירו אותו.