החג הזה הוא בשבילך!

זה היה אמור להיות רק 12 יום, לישראל ובחזרה לדאלאס, טקסס.  חוויה תרבותית מסוג כלשהו. לראות מראות חדשים, לאכול מאכלים אקזוטיים, ללמוד על סעודות הסתיו ממנהיגים משיחיים ומהכמרים נוצרים מקומיים – זה היה כמו להיכנס לעולם חדש ומרתק. לא ידעתי שדברים זרים לי כל כך בטיול הזה יהפכו במהרה לחלק מוכר מחיי היומיום שלי.

גדלתי בכנסייה אוונגליסטית בידיעה שאני יהודי. כמו מאמינים רבים בישוע, הייתה לי הבנה בסיסית של השורשים היהודיים של אמונתנו, אך עניין מועט. כאמריקאי, הרגשתי בנוח עם חוסר הידע שלי. לקחתי את המושיע היהודי שלי והצבתי אותו בעולם היחיד שהכרתי – עולם מערבי.  חגגתי את פסח וחנוכה מדי פעם עם משפחתי, אבל מעולם לא חשבתי הרבה על החגים באופן כללי. לא חשבתי שהם רלוונטיים עבורי... היום. עשינו מה שרוב הכנסייה עושה – חגגנו את חג המולד ואת חג הפסחא. 

תמיד הייתי סקרן לגבי המורשת שלי, אבל פחדתי שהעולם העתיק של אבותיי יהיה מורכב ומכריע מדי. אבל כשהציעו לי לעבוד מרשת טלוויזיה נוצרית גדולה כדי להפיק סרט תיעודי בישראל על לראות את ישוע בסעודות הסתיו, הבנתי שהאדישות שלי כבר אינה אופציה. 

התוודיתי בגוגל. חיפשתי "נוצרים חוגגים את חג הסוכות" ונדהמתי לגלות שלא רק שזה דבר – בישראל זה דבר גדול!  

מרגע נחיתת המטוס בישראל הרגשתי את ההתרגשות באוויר של תקופת החגים. בזמן שהצוות שלנו צילם סיפורים בישראל ולמד יותר על החגים והתבונן בדרך שבה הישראלים חגגו, הרגשתי שאני רואה רגעים מהתנ"ך שחיים לנגד עיניי. ימי העבודה היו ארוכים, אבל זה לא שינה כי הרגשתי שאני עושה את מה שנועדתי לעשות כמפיק וידאו.  

כשעמדתי ליד הכותל המערבי, הרגשתי את לבי נכנע למציאות של אלוהים. זה היה כאילו כל האחרים שעמדו לצידי ליד הכותל נמוגו ואלוהים הישיר אליי מבט. פתאום, העתיד באמריקה הנוחה שלי לא הרגיש מספק. אבל המציאות והגורל לא תמיד יושבים על אותו ציר זמן. אז סיימתי את הפרויקט וחזרתי הביתה לארה"ב. אבל הייתי מוכן. כשהגיעה ההזדמנות הבאה עבורי לעבור לישראל כדי לעבוד כמפיק וידאו – קפצתי על זה.

בהחלט יהיו רגעים קסומים בתקופתי שם – אבל חיי היומיום בישראל יכולים להיות מורכבים למדי. שם פגשתי כמה אנשים שעזרו לי כמאמין לתמרן כמה מהאתגרים של השתקעות ומגורים בישראל. רק מאוחר יותר נודע לי כבדרך אגב שהם היו מעוז! חמש השנים הבאות הוקדשו לחוות את החגים העונתיים ואת מחזורי התרבות של עמי הקדום. סעודות הסתיו היו התקופה האהובה עלי בשנה. מראש השנה, דרך יום כיפור ועד סוכות, החגים הללו נשאו תחושה של התרגשות ושמחה שהפרידה אותם מחגיגות אחרות במהלך השנה.

תפוחים טבולים בדבש 

ראש השנה, פשוטו כמשמעו "ראש השנה", פותח את הראשון מבין שלושת החגים המרכיבים את סעודות הסתיו. אם הייתי צריך לסכם את זה, זה בעצם חג שבו כולם מברכים על השנה הבאה. הם אפילו אוכלים תפוחים ודבש (שלום, עומס סוכר!) כדי לסמל את המתיקות שתישפך מהפה שלנו כשאנחנו מדברים על השנה הקרובה.  

ראש השנה נקרא גם חג החצוצרות – נקרא כראוי משום שחגי הסתיו הם הפעם היחידה שבה תוקעים בשופר בישראל. במשך עשרה ימים לאחר חג החצוצרות שמעתי את תקיעות השופר בקול סראונד מדי בוקר מדירתי בירושלים. בכל פעם ששמעתי את זה הרגשתי השראה להתפלל עבור עם ישראל בזמן שהם הכינו את עצמם ליום הכיפורים. עבור העם היהודי, 10 ימים אלה נקראים "ימים נוראים" – ימים של חשבון נפש שבו הם שוקלים את מערכות היחסים שלהם והאם מעשיהם פגעו או פגעו במישהו במהלך השנה. יכולתי להבין למה קוראים לזה ככה – הייתי ביראת כבוד בעצמי. מעולם לא שמעתי על אומה אחרת בעולם שמקדישה 10 ימים להתבוננות ובחינה של חייה, מעשיה ומערכות היחסים שלה.

אומה שכולה דומם

שיאם של "הימים הנוראים" הוא יום הכיפורים – יום הכיפורים. זה מתחיל עם שקיעת החמה. הרחובות ריקים מכלי רכב ואנשים לבושים לבן מתחילים לטפטף החוצה לרחובות – רבים מהם בדרכם לבית הכנסת לקרוא תפילות מסורתיות לסליחה. אלפי אנשים מגיעים לכותל המערבי לשעות ארוכות כדי להתפלל ולבקש מאלוהים שיסלח להם באופן אישי – וקולקטיבי – כאומה. בשביל הסרט התיעודי הרשו לנו לצלם את התפילות האלה מהגשר להר הבית. היו שם בערך 100,000 איש באותו ערב! הייתה לי נקודת תצפית מדהימה ביותר, השקפתי על הקהל העצום הזה של אנשים שהיו שם למטרה אחת, לחזור בתשובה. 

בעברית, המילה "לחזור בתשובה" אין פירושה רק להצטער כמו שאנחנו חושבים על זה באנגלית. זה פשוטו כמשמעו לחזור – לחזור לאלוהים.  אני זוכרת שבכיתי כשהרגשתי את עול האנשים והאנשים שהתאספו שם – השתוקקתי לחזור לאלוהים. זה רגע מפכח לראות 100,000 אנשים בוכים, מתפללים ומשתחווים יחד. זה גרם לי לשאול את עצמי – מתי בפעם האחרונה הרגשתי באמת את כובד חטאיי ואת התהום שהם יוצרים בין האדם לאלוהים?

הלכנו הביתה ברחובות החשוכים, אך השקטים. היה מרתק לראות עיר סואנת כמו ירושלים הופכת להיות כל כך דוממת. אף אחד לא נסע, לא תחבורה ציבורית, לא חנויות פתוחות, לא מטוסים באוויר ביום כיפור. אומה דוממת לגמרי. למחרת, בגלל אופיו וחגיגיותו של יום הכיפורים, רוב האנשים מסתגרים בבתיהם כשהם צמים ממזון ומים ומתפללים במשך 25 שעות. 

הרחובות היו ריקים – חוץ מהילדים! ביום היחיד בשנה שבו התרוצצות ברחובות בטוחה (אך לפוטנציאל של רכב חירום מזדמן), ילדים היו בכל מקום! מאופניים ועד רולר בליידס - כל דבר עם גלגלים וללא מנוע כבה במלוא עוצמתו.

כשהשמש שקעה ויום כיפור הסתיים, חזרתי לכותל המערבי כדי לצפות בתופעה שהישראלים התפרסמו בה – המעבר. מיד עם שקיעת השמש ותקיעת השופר, הסתיים יום כיפור וההכנות לסוכות החלו. לא האמנתי לשינוי הדרמטי באווירה. עוצמת התשובה, הצום והתפילה הפכה לפתע לשמחה והתרוממות רוח! עדיין לבושים לבן, זרים החלו לחגוג זה עם זה – לרקוד ולשיר, להזמין אחרים להתחיל בשמחה של החג המתקרב!

בית צנוע לכולם

חג המשכן הוא שיאו של המסע בן כמעט החודש של סעודות הסתיו. והישראלים לא בזבזו זמן בהתחלת ההכנות.  עוד לפני שהספקתי להגיע הביתה מהכותל המערבי, כבר שמעתי פטישים כשמשפחות התחילו לבנות את הסוכה שלהן יחד! הסוכה, העשויה ממסגרת מתכת/עץ, עם סדינים/דיקט לקירות וענפי דקל לגג (כך שתוכלו לראות את הכוכבים!), הופכת להיות גולת הכותרת של החג בו אנשים יבלו שבוע שלם באכילה, שיתוף ואפילו שינה. 

השבוע כולו נועד להיות חוויה ידידותית לכל המשפחה שבה אנו חיים מחדש חלק מהסיפור של אלוהים ועמו, ישראל.  מכיוון שרוב האנשים גרים בדירות בישראל, הסוכות נבנות לרוב על מרפסות או בסמטאות; אפשר אפילו לאכול בסוכות מחוץ למסעדות! הסוכות מעוטרות בדרך כלל בזרמים צבעוניים והן חגיגיות מאוד, אבל מה שהכי אהבתי בהן זה שהן היו מבנים צנועים ופשוטים ביסודם. 

כשראיינו כמה מהמנהיגים המשיחיים המקומיים לסרט התיעודי שלנו, אחד מהם אמר משהו שמצאתי כעמוק מאוד על טבעה של ענווה בשפע. זה משמעותי במהלך קציר הסתיו, כאשר האסמים מלאים בתוצרת ובורות היין עולים על גדותיהם – זה הזמן שבו אלוהים אומר ללכת לחיות בסוכה במשך שבעה ימים:

"אתה תשכון בדוכנים שבעה ימים. כל ילידי ישראל ישכנו בדוכנים, כי ידעו דורותיכם כי עשיתי את עם ישראל לשכון בדוכנים כאשר הוצאתי אותם מארץ מצרים: אנכי ה' אלהיכם".(ויקרא כ"ג:42-43)

ברגע של שפע, כאשר אתה חושב שאתה יכול לסמוך על עצמך ועל העבודה הקשה שלך, אלוהים אומר לעזוב את הבית שלך ולחיות באופן שווה כמו כולם במקום פתוח לאיתני הטבע. כשאתה ישן מחוץ לביתך, במבנה זמני, ללא דלת או גג מתאימים, יש לזה דרך להראות לנו את הפגיעות שלנו.  זוהי דרך מוחשית לראות שאם אלוהים לא היה מגן על בני ישראל במדבר ומפרנס אותם, הם לא היו שורדים. לעולם אין לטעות בשפע כביטחון. עלינו תמיד להישאר צנועים, כי ככל שהאדון נותן, הוא יכול לקחת.

העמים הבאים לירושלים!

התנ"ך מדבר על איך באחרית הימים העמים יבואו לירושלים לעבוד את אלוהי ישראל. בקטנה, זה כבר קורה – כל שנה במהלך חג המשכן. במסגרת עבודתי בהפקות טלוויזיה, תיעדנו את האירוע הזה ממש בכל שנה שגרתי שם. 

אחד האירועים שזכיתי להשתתף בהם בזמן שהיה מפגש של נוצרים מכל רחבי העולם שנערך מדי שנה על ידי ICEJ (השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים). החגיגות שלהם החלו, לא באולם ממוזג, אלא במדבר עין גדי שבפאתי ירושלים. אני זוכרת שחשבתי שזה מקום נפלא להתחיל בו, כי יש משהו בלהיות בשטח המדברי הקשה, להרגיש את רוח המדבר החמה, ולדמיין איך הרגיש סוכות הראשון עבור בני ישראל. יש גם מעט מראות מדהימים כמו אלפי נוצרים מיותר מ-100 מדינות ששרים בעברית "הנה, כמה טוב וכמה נעים לאחים לשכון יחד באחדות!" זה הרגיש כמו הצצה לגן עדן. 

אם סוכות הוא גולת הכותרת של סעודות הסתיו – צעדת 100 העמים ברחובות ירושלים הייתה גולת הכותרת של חג הסוכות שלי.  העיר ירושלים מקיימת את המצעד השנתי הזה שבו בעיקר נוצרים מכל העולם רוקדים, מנופפים בדגל ארצם ושרים שירים בשפתם כדי להראות לישראלים שהם הגיעו לישראל לחגוג את החג ויש להם חברים ברחבי העולם שאוהבים אותם ותומכים בהם. 

מעניין לציין שישראלים מכל שכבות האוכלוסייה מגיעים ממקומות שונים בארץ לצפות במצעד הזה שנה אחר שנה. ראיינתי כמה מהם ושאלתי איך המראה הזה השפיע עליהם. ישראלים, שידועים בכך שאינם טיפוסים רגשיים רכים, סיפרו לי עד כמה החוויה הייתה מרגשת עבורם. חלקם באו לצפות במצעד מאז שהיו ילדים ועכשיו מביאים ילדים משלהם. עבורם זה היה מעודד לראות אנשים שבאמת אוהבים את ישראל. הייתי כל כך גאה בעדות שאחי הנוצרים נתנו בכך שנקטו עמדה קולקטיבית זו שנה אחר שנה, בניגוד מוחלט לעוינות שהישראלים חווים בדרך כלל מהקהילה הבינלאומית. 

בימים אלה אני מביט לאחור על הימים הראשונים שלי בחיפוש בגוגל, "איך נוצרים חוגגים את החגים" ומודה לאלוהים על המתנה שהוא נתן לפני זמן רב, שרק עכשיו למדתי ליהנות ממנה – הזכות לחגוג את החגים. הם החגים שלו, וכאשר אנו חוגגים את חגיו, אנו חוגגים אותו – יחד איתו.  אני בטוח שיש מאמינים רבים כמוני שלא מבינים את הערך של החגיגות האלה או לא מבינים שהן מיועדות גם למאמיני הברית החדשה. להם הייתי אומר, נכון, בעוד שהחגים התנ"כיים בכלל ניתנו לבני ישראל כדי לחגוג, חג המשכן הוא ייחודי.  על פי זכריה (14:16), חג המשכן נועד להיחגג על ידי העמים מדי שנה באחרית הימים כאשר המשיח ימלוך בירושלים.

השנה, למרבה הצער, ישראל לא מאפשרת כניסת זרים לארץ עד להודעה חדשה, בניסיון לבלום את הזינוק שנגרם על ידי "וריאנט דלתא" הידוע לשמצה.  אבל בינתיים, אין שום דבר שימנע מאיתנו לחגוג באופן מקומי – להתאמן לקראת היום שבו שערי נמל התעופה בן גוריון ייפתחו שוב לרווחה – להתכונן ליום שבו העלייה לרגל השנתית לירושלים תהיה בלוח השנה של כל מבקשי חסדו של אלוהים. אחרי הכל, הוזמנו לחגוג את סיפורו של אלוהים.  לכן, בין אם אתה יהודי מאמין או נוצרי מאומות העולם – כשמדובר בחגיגת סוכות – החג הזה הוא בשבילך!