להילחם עד הסוף

דוד נולד הבכור מבין שישה ילדים. הוריו, חיים ומרים רטנר, עלו לישראל מאוקראינה בשנת 2005 כשדוד היה בן שנתיים וחצי. בני הזוג רטנר לא היו מאמינים באותה תקופה. חיים חווה משבר קשה כשאחיו נהרג בלחימה בצבא הרוסי באפגניסטן. אז החל חיים לחפש אמת ותכלית – לתהות אם באמת יש חיים אחרי העולם הזה.

חיים החל לקרוא בתנ"ך. באותו קיץ יצא לקמפינג עם כמה מחבריו. כל החברים שלו הלכו לישון, אבל הוא עמד מסביב למדורה והביט בכוכבים. לפתע הרגיש קול מדבר עמוק בתוכו: "כל עם ישראל יינצל!"

חיים שמע מכמה חברים נוצרים שכל העם היהודי אמור לחזור לישראל. אמירה זו הרגישה כמו גורל, ולכן חיים חזר הביתה ואמר למרים שהוא מאמין שמשפחתם צריכה לעבור למולדתם העתיקה. בעודם עושים את ההכנות לעלייה לישראל, חבר סיפר להם שהוא מכיר משפחה בעיר אשדוד שאולי תוכל לעזור להם להשתקע.

עם הגעתם, המשפחה הישראלית הזמינה את חיים ומרים להתארח אצלם במשך שבועיים עד שימצאו את מקומם. במהלך שהותם, משפחה זו, שהיו יהודים מאמינים ולוחמי תפילה אמיתיים, הזמינה את משפחת רטנר לבקר בקהילה המשיחית של בית הלל בראשות הכומר ישראל פוצ'טר. עד מהרה הם קיבלו את ישוע, וגידלו את ילדיהם בקהילה זו. דוד יהפוך לחבר הכי טוב של גיא, בנו של רועה ישראל.

דוד מתגייס לצבא

מגיל צעיר, דוד היה הרפתקן מאוד ולעתים קרובות כל כך הכניס את עצמו לצרות! אבל הוא אהב ספורט ותמיד היו לו חברים מרקעים חילוניים, דתיים ואתניים שונים. הוא מעולם לא חשש להודיע להם שהוא מאמין משיחי. הוא מעולם לא פחד משום דבר.

בקיץ 2021 גויס דוד לצה"ל, והוסמך ליחידת העילית הקרבית של גולני. הוריו ידעו שלא מדובר בכוח לוחם. גם מבין אלה שנבחרו, לא כולם הצליחו להשלים את הכשרתו של גולני. היא תובענית נפשית ופיזית – יחידה יוקרתית בישראל. בכל עימות גדול, הגולן הם קו הלחימה הקדמי.

"אל תלך!" מרים סיפרה לבנה בהתחלה. אבל הוא ענה לה: "אמא, או שאני הולך לכוח הלוחם הזה, או שאני לא הולך בכלל. אני לא יכול לעשות שירות בינוני".

במהלך האימונים דוד לא התלונן, ושמר את מחשבותיו לעצמו. אבל מרים וחיים יכלו לראות ששירותו אכן היה קשה לו מאוד, פיזית ורוחנית.

"צפינו והתפללנו מההתחלה", סיפרו הוריו, "אבל זה השפיע על האמונה שלו. כשהוא הצליח לחזור הביתה, כמו פעם בחודש, הוא בעצם הפסיק ללכת לקהילה שלנו, למרות שהוא המשיך להיות בקשר עם החברים המשיחיים שלו". כשהוריו העלו את הנושא, השיב דוד: "אני צריך למצוא את אלוהים בדרך שלי. אני במסע משלי לחפש את אלוהים לעצמי".

כחייל, דוד היה מעורב במבצעים צבאיים רבים ורציניים בגדה המערבית, בלבנון וגם במזרח ירושלים, בלחימה נגד מחבלים.

עם זאת, במהלך הזמן הזה, עדיין הייתה לו רגישות רוחנית וקשר עם הוריו, מכיוון שלעתים קרובות הוא היה מתקשר ושואל, "אמא, האם התפללת עבורי זה עתה?" והתשובה תהיה, "כן!" הם התפללו!

זו גם לא הייתה רק תחושה. לדוד היה חלק בניסים מאלוהי אבותיו. פעם אחת השתתף בפעולה בגדה המערבית ושלח מסר הביתה: "התפללו עבורי". כל המשפחה התחילה להתפלל. במהלך אותו מבצע עצמו, דוד וחבריו החיילים בקושי עברו קיר כאשר הוא התפוצץ! שתי שניות קודם לכן הוא היה מת.

תפילותיהם של הוריו של דוד היו נלהבות. "התפללנו כל הזמן כי ידענו שיום אחד הוא יחזור לאלוהים". ואכן, כאשר הוא יכול היה לחזור פעם בחודש לסוף שבוע, הוא החל שוב להשתתף בקהילה שלו.

סע לגן עדן

בסוף שבוע באמצע ספטמבר ביקש דוד מאמו לתת לו טרמפ חזרה לבסיס הצבאי שלו ליד קיבוץ נחל עוז. תוך כדי נסיעה לשם, הוא התחיל לדבר על דברים רוחניים.

הוא אמר לאמו: "אחד החברים שלי מחפש את אלוהים, אבל הוא לא מבין את ישוע. אז אנא התפללו עבורו; הוא צריך עזרה". מרים אמרה: "אתה צריך קודם כל את הנס שלך; אתה צריך לחזור לאלוהים בעצמך".

דוד חייך, "אני כבר לא צריך נס, אמא. אני כבר הולך בעקבות ישוע. הוא האדון! עכשיו אני יודע ומאמין בעצמי ואלך בעקבות ישוע".

מרים מספרת: "לא אשכח את עיניו; הוא הביט מהחלון בעיניו הכחולות ואמר, 'אמא, תראי כמה יפים השמיים שלנו!' הוא הוסיף: 'תודה שאתם הורים כל כך טובים'. ואז הוא אמר, 'אתה אף פעם לא מתלונן. אני רוצה להיות כמוך. אני רוצה להתחתן, ואני רוצה שהמשפחה שלי תהיה חלק מהקהילה, ואני רוצה לחיות כמוך'".

מרים המשיכה: "בדרך כלל הוא לא דיבר ככה. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא דיבר אליי ככה".

מרים מעולם לא ראתה את החלק הזה של ישראל, ולכן כשהגיעו לבסיס הצבאי ליד קיבוץ נחל עוז, היא אמרה לדוד: "כל כך יפה פה! כמו בגן עדן, גן עדן, גן עדן!"

"הכל היה מאוד ירוק ויפה. אבל שמתי לב שהבסיס שלו נמצא ממש על גבול עזה. אז כשהסתכלתי על חומת הבסיס הצבאי, אמרתי, 'אתם באמת על הגבול!'.

"הוא ענה, 'אמא, כל לילה קורה פה משהו. הם מנסים לפרוץ, לפרוץ". והוא אפילו הראה לי תמונות של מחבלים שמנסים להיכנס, ואיך הם משליכים בקבוקי תבערה, או גז רעיל. הוא אמר לי שהוא מרגיש שמשהו עומד לקרות בקרוב. 'המצב רותח, הולכת להיות מלחמה גדולה', הוא אמר לי".

בתחילת אוקטובר הוא קיבל חופשה כדי לבקר אותנו בבית לכמה שעות. זו הייתה תחילתו של חג הסוכות והוא התגעגע למשפחתו. הוא דיבר הרבה על 'בפעם הבאה שאחזור הביתה, נצא לקמפינג בגליל! אני רק רוצה לבלות עם המשפחה שלנו!' כמובן שהתרגשנו.

בדרך כלל, כידוע, בחור צעיר היה יוצא עם החברים שלו. ראינו בו שינויים כאלה. לא חלמתי שזו תהיה הפעם האחרונה שנראה אותו.

יום שבת, אוקטובר 7

שבוע לאחר מכן, ביום האחרון של חג הסוכות לפנות בוקר, העיר אותו מפקד כיתתו לידיעה כי משקיפים צבאיים בדיוק התקשרו למחלקה שלו ודיווחו: "חמאס תוקף אותנו!". דוד התלבש מיד ולקח את המקלע שלו. הם חילקו את 12 הלוחמים שלהם ל-6 קבוצות של 2 וסרקו כל אזור כדי להגן על בסיסם.

דוד טיפס על מגדל ומשם הרג עשרות מחבלים. המספר המדויק אינו ידוע בגלל הכאוס המוחלט. עדי ראייה ששרדו את הטבח אישרו כי הוא הפיל כמה עשרות מחבלים שמיהרו דרך הגדרות והחומות לעבר הבסיס במספרים עצומים.

אחר כך הוא עזב את המרחב המוגן וירד לבדוק מה שלום חבריו. שם הוא הרג עוד 6 או 7 מחבלים. שותפו סיפר כי לאחר מכן דוד הלך לבדו לבדוק מה שלום התצפיתנים, בדרך כלל חיילות צעירות, ושוב הרג עוד 6 או 7 מחבלים.

חי

מכיוון שדוד היה עסוק בלוחמה כה כבדה, הוא לא היה מסוגל להשתמש בטלפון שלו, כפי שעשו רבים אחרים באותו יום. לכן, כשהשמש שקעה, משפחת רטנר לא ידעה אם דוד חי או לא.

באותו מוצאי שבת, ארבעה מאחיו של דוד (כולם מלבד התינוק) חלמו על דוד! בכל אחד מהחלומות שלהם, הוא היה חי מאוד! לכן, כשהתעוררו כולם, הם אמרו: "דוד חי! פשוט ראיתי אותו!" החלומות שלהם היו כל כך אמיתיים שהם הרגישו את זה פיזית. אפילו גיא, בנו של הכומר וחברו הטוב ביותר של דוד, חלם באותו מוצאי שבת וראה את דוד חי. אבל אביו של גיא, רועה ישראל, הבין את ה"חי" בחלומותיהם אחרת כששמע את אלוהים מדבר אל לבו, "אני אלוהי החיים, לא אלוהי המתים".

בגלל הרמה הקטסטרופלית של טבח ה-7 באוקטובר, עברו יומיים עד שמשפחתו של דוד קיבלה את הבשורה שהוא נפל באותה שבת.

למשפחה נמסר כי כאשר דוד ניסה לחזור למרחב המוגן לאחר שחיסל עשרות מחבלים, הוא ספג כדור בגבו. חבריו החלו לטפל בו בחוסם עורקים מאולתר. פצוע ככל שהיה, הוא המשיך להילחם במחבלים במשך שש שעות עד שמת.

הבסיס הצבאי הזה פרוש, והיו מעט מקומות מחסה מפני התקפה מסיבית כזו. בבסיסים דומים אחרים לאורך רצועת עזה נהרגו כל החיילים. אחד מחבריו הלוחמים של דוד סיפר למשפחה כי 20 חיילים פצועים נוספים הגיעו למקלט שלהם משום שדוד חיפה עליהם.

כשהצבא הודיע סוף סוף למשפחה ביום שני, אביו של דוד שיתף את החיילים על החוויה והאמונה שלהם בישוע. "וואו!  איזה סיפורים!", הם ענו. "אני רוצה לשמוע עוד מזה!"

לכבוד יום הולדתו

ב-11 בינואר 2024 היה דוד חוגג את יום הולדתו ה-21. משפחת רטנר החליטה לכבד את יום הולדתו ולהזמין את כל המשפחות מהמחלקה שלו ומיחידות אחרות שאיבדו את בניהם או בנותיהם באותו יום של השבת השחורה.

כ-150 איש השתתפו בכינוס שהתקיים בקהילתם בית הלל באשדוד. חיים לקח את זמנו ונתן את כל עדותו על אמונתו בישוע. כמעט כל אלה שהגיעו שמעו את החדשות הטובות בפעם הראשונה. לאחר האירוע הגיעו אל חיים מספר אנשים והזמינו אותו לבתיהם כדי לשמוע עוד על אמונתו.

לגדול ולחיות חיים שמכבדים את אלוהים בישראל זו לא משימה קלה. דוד בחר בישוע. ואפילו במוות, עדותו מאירה את הדרך לאלה המחפשים את הדרך לאלוהיהם, אלוהי ישראל.