היחיד שהצליח לצאת

זה היה בל"ג בעומר, 33 ימים אחרי פסח, כשישראלים נפגשים ומדליקים מדורות בכל רחבי הארץ. הייתי בחוף הים עם חברים שלי מהפנימייה ואחד מהם ניגש ואמר לי שהם מצאו את הבחור שחיכיתי להרוג. היינו קבוצה של 20 והבחור הזה פשוט היה שם לבד עם אחיו הצעיר. כולם הביטו בי בציפייה. הם היו מצטרפים – אני רק הייתי צריך להתחיל את המאבק.

אני חושב שתצטרכו להבין את הרקע שלי כדי להעריך את מה שקרה באותו לילה. בדיקת 123123123123

אני בא ממשפחה יהודית מסורתית – אבל לא סופר דתית. הביטוי שלנו כיהודים התמקד בדברים כמו לא לנסוע בשבת, לחגוג את חגי ישראל, דברים כאלה. כשגדלתי, היו לי בעיות התנהגותיות וחינוכיות רבות עקב דיסלקציה קשה. אלא שבאותה תקופה מערכת החינוך בישראל לא ידעה כיצד להתמודד עם לקויות למידה. המורים שלי פשוט חשבו שאני מפריע בכיתה בכוונה והם הכריחו אותי לחזור על כיתה א'. 

בסופו של דבר, מישהו הבין שאני באמת מתקשה ללמוד ושיבץ אותי בכיתה מיוחדת. הם לא היו בטוחים מה הבעיה שלי, אבל זה לא ממש משנה. באותם ימים בכל כיתה הייתה כיתת חינוך מיוחד אחת לכל הילדים הבעייתיים, לא משנה מה האבחנה שלהם.

בגיל 10 עדיין נאבקתי בקריאה ובכתיבה ביסודי. בית הספר שלי עשה כמה ניסיונות להעביר אותי לכיתה מתאימה, ותוך כדי התהליך נשארתי בבית במשך חודשים בכל פעם. אז, כילד בן 10 הייתי מסתובב עם בני 16 או 17 מהרחוב. היינו עושים הרבה דברים מטופשים. פעם אחת התעסקנו והדלקתי אש בשטח בית הספר בשכונה שלנו, והאש התפשטה מהר מאוד למבנה בית הספר עצמו. נפתחה חקירת משטרה של משפחתנו ושוטרים מהרווחה התערבו. שוב ניסו למצוא לי מסגרת מתאימה, אבל לא מצאו. וכך, בגיל 12, נלקחתי ממשפחתי למוסד לנערים בעייתיים בפרדס חנה, עיירה סמוכה. רוב הילדים שם היו מגיל 14 ועד גיל צבא. שמו אותי בכיתה של הילדים הכי קטנים.

זה היה מקום מאוד קשה עם הרבה אלימות - אפילו המדריכים השתמשו באלימות. ההורים שלי כעסו מאוד על ההחלטה הזאת, אבל לשירותי הרווחה היה צו נגדי. הם התעקשו שאני הסיבה לכך שאחיי, חבריי וילדים אחרים בשכונה שלי מתנהגים בפזיזות ושהם צריכים לסלק אותי כדי להציל את הילדים האחרים. הדבר החיובי היחיד שקרה שם היה שבפעם הראשונה אובחנתי כראוי. הם גילו שאני דיסלקטית חמורה, ולבסוף הבינו את ההתנהגות שלי.

הרשו לי לחזור הביתה רק פעם בחודש, אז אבא שלי היה בא לבקר אותי כל הזמן. הוא לא היה דברן גדול, אבל הוא הראה את אהבתו בכך שישב איתי, 

הביאו לי דברים שהייתי צריכה והחליפו את הבגדים המלוכלכים שלי בבגדים נקיים שאמא כיבסה בשבילי.

במשך שנה שלמה ההורים שלי נלחמו להוציא אותי מהמוסד הזה. הם היו נפגשים עם משרד הרווחה, עם העובדת הסוציאלית של השכונה – עם כל מי שהיה מקשיב. לבסוף, אחרי שנה, העבירו אותי לפנימייה בפתח תקווה. זה היה שיפור גדול עבורי כי המוסד הראשון היה יותר עבור בני נוער עבריינים ואילו הפנימייה החדשה הייתה יותר עבור ילדים שמצבם המשפחתי היה בעייתי.

מכיוון שהייתי אז בן 13, הם שמו אותי בכיתה ז', אבל מהר מאוד הבינו שהרמה האקדמית שלי קרובה יותר לזו של תלמיד בכיתה ג'. חוסר הידע שלי לא היה רק אקדמי – הוא היה גם תרבותי. אני זוכרת את חבריי לכיתה צוחקים עליי כי לא ידעתי את המילים ל"התקווה" – ההמנון הלאומי שלנו – משהו שילדי ישראל לומדים בעל פה בעל פה בשלב מוקדם מאוד בבית הספר. אחת המורות ראתה את המאבק שלי ולקחה אותי כפרויקט מיוחד שלה. בשלוש השנים הבאות היא השקיעה בי ובכל יום אחרי הלימודים למדתי שלוש שעות נוספות של קריאה, כתיבה, מתמטיקה והיסטוריה בסיסית.   

כועס על העולם

למרות שמבחינה אקדמית הדברים התקדמו יפה, כאדם, אפשר לומר שתכונת האופי הדומיננטית ביותר שלי הייתה כעס. כעסתי על כל העולם. הייתי ילד שרצה להיות בבית, להיות עם ההורים שלי, אבל הייתי חייב להיות במוסד. ככל שנשארתי שם יותר, כך נעשיתי מתוסכל יותר. לעתים קרובות, כשהתעוררה סיטואציה שלא ידעתי איך לפתור, מיד הגבתי בהתנהגות אלימה.

אחת ההיתקלויות המשמעותיות ביותר שהיו לי כנער הייתה כשהייתי בן 16. חבר ואני הלכנו ברחוב כשעברנו ליד עושה הצרות הידוע הזה. הוא השפיל את מבטו אליי וכשהסתכלתי עליו ופגשתי את עיניו הוא אתגר אותי, "למה אתה בוהה בי?" עניתי לו שאני לא בוהה בו. הכרתי את הילד הזה. ידעתי שהוא פושע חמור ושאסור לי להתרועע איתו. הוא קם על פניי, תלש את השרשרת שלי סביב צווארי ושאל שוב: "למה אתה בוהה בי?" הדפתי אותו והוא שלף סכין וחתך לי וריד בצוואר ממש מתחת לאוזן שמאל. דם הלך לכל מקום. הגיע אמבולנס, הגיעה משטרה, כל האזור נסגר כאילו התרחש רצח. הם תפסו את הבחור כי הוא גר ממש שם, אבל הוא חזר לרחובות כמעט מיד.

בערתי מזעם על מה שקרה. אמרתי לכל מי שאני מכיר שאני אחזיר לו – אני אהרוג אותו.  נעשיתי אובססיבי. זה לא היה נורמלי. לא יכולתי לישון בלילה; פשוט הייתי שוכב שם ומדמיין את עצמי דוקר אותו בסכין. קניתי סכין וחיכיתי להזדמנות לנקום.

חבל הצלה?

רק כמה שבועות לפני שזה קרה, חברותיי מהפנימייה, מיטל והילה, סיפרו לי לראשונה על ארי ושירה ועל יהודים שמאמינים בישוע. אני זוכר שחשבתי, איזה שטויות – אין דבר כזה. הבנות סיפרו לי שפגשו כמה צעירים נחמדים על חוף הים ונסעו לכמה פגישות שלהם ברמת השרון. היו לי מספר שאלות ולמיטל לא היו תשובות. "פשוט לבוא לרמת השרון ולפגוש את האנשים האלה; הם יכולים לתת לך תשובות", היא אמרה לי. לבסוף הסכמתי ללכת, אבל רק כדי להוכיח לה שהם בבירור לא יהודים ושאין דבר כזה יהודי שמאמין בישוע.

כשביקרתי בפעם הראשונה, אני זוכר שחשבתי בבירור שאני לא מסכים עם מה שהם אומרים, אבל היה בהם משהו יוצא דופן. זה היה משהו שאי אפשר לתאר במילים – אור מיוחד בעיניהם של האנשים האלה. לא הייתי משתמש במונחים האלה אז, אבל היום הייתי קורא לזה שמחה ושלום אמיתיים. יכולתי גם לראות שהאנשים האלה האמינו בכל ליבם – הם לא ניסו להערים עלינו.

הם סיפרו לי על ישוע תוך שימוש רק בכתבי הקודש מהתנ"ך. אבל החלטתי שאקרא את הברית החדשה בעצמי. אפילו לקחתי עט כדי לסמן את כל המקומות בברית החדשה שבהם כתוב לשנוא את היהודים ואמרות אנטישמיות אחרות.  

רושם ראשוני

אני זוכר את הפעם הראשונה שפתחתי את הברית החדשה. הייתי בבית של ההורים וסגרתי את דלת החדר שלי כדי שלא אצטרך להסביר מה אני עושה. היו לי שלושה רשמים ראשונים כשהתחלתי לקרוא. ראשית, אהבתי שהברית החדשה הייתה בעברית מודרנית (כפי שתורגמה מיוונית). יכולתי להבין מה קראתי! לימוד העברית העתיקה של התנ"ך בבית הספר קשה אפילו לישראלים רגילים. כמה עוד בשביל מישהי כמוני...

שנית, הושפעתי מאוד מהפרק הראשון במתי שהראה שהשושלת של ישוע הייתה יהודית – דרך דוד המלך עצמו! זו הייתה התגלות עבורי שישוע היה יהודי!

הדבר השלישי שהדהים אותי היה ההקשר היהודי של כל מה שהוזכר. ראיתי סוכות (חג הסוכות), פסח, שבועות (חג הביכורים)... לא ראיתי את חג המולד, חג הפסחא ומנהגים לא מוכרים אחרים. חיפשתי דברים שמדברים נגד היהודים. אבל כל מה שראיתי היו ציטוטים מהתנ"ך וסיפורים על ריפוי יהודים, לא הריגתם.

ובכל זאת, היה מחסום; לא יכולתי לקבל את ישוע. סבא שלי היה יהודי, סבא של סבא שלי היה יהודי, ובוודאי שהיו פעמים שהם נרדפו אבל החזיקו מעמד כדי לשמור על יהדותם. והנה אני, הבן הבכור במשפחתי, מורשתם – המשך סיפורם. אם הייתי מאמין בישוע, זו הייתה בגידה בכל השושלת המשפחתית שלי שנלחמה לשמור על המסורת היהודית שלהם ונלחמה כדי להגיע לארץ ישראל. כיצד אוכל להיוולד בארץ אבותיי לאחר שזכיתי להיוולד בארץ אבותי, להתנתק מהמורשת הזו?

הלב והראש שלי נלחמו בעוצמה. ביליתי הרבה זמן בשיחות עם ארי.  אני לא זוכר את כל מה שנאמר, אבל אני זוכר שהייתי יוצא מהפגישות האלה עם שמחה בלב. כך ארי הפך לאבי הרוחני.

הכנס

כנס הנוער היה נקודת מפנה עבורי. ההודעות של סקוט וילסון מטקסס ממש נגעו לליבי. אני זוכר את המשפט שהוא חזר עליו פעמים רבות: "זרע זעיר [טוב או רע] יניב פירות גדולים".

ביום האחרון של הכנס צפיתי בבני הנוער רוקדים ושרים שירים. היו לי כל מיני מחשבות בראש כשראיתי אותם קופצים ורוקדים. מניסיוני, כשרצית להתפלל לאלוהים, קראת בחגיגיות את סידור התפילה בבית הכנסת. התרוממות הרוח החופשית שלהם הייתה מוזרה לי מאוד.

בזמן שחשבתי על כל זה, התחילו לי תחושות מוזרות בבטן. בהתחלה חשבתי שאכלתי משהו רע, אבל אז הבנתי שזו הרגשה נעימה וזה מתפשט בכל הגוף שלי. כשהרגשתי זאת, הרגשתי/שמעתי בראשי, "אתה מרגיש את אהבת אלוהים". אחרי כמה דקות, מחשבה נוספת עלתה בי – "האהבה הזו לאלוהים שאני מרגיש באה דרך ישוע, וכדי לקבל את אהבת אלוהים, אני צריך לקבל את ישוע."

התחיל בי מאבק פנימי. אמרתי לעצמי, "אני כן רוצה את אהבת אלוהים, אבל אני לא רוצה את ישוע. אני רוצה את אלוהים, אבל אני לא רוצה את ישוע". ככל שהתאבקתי בתוך עצמי, התחושה הנעימה התחזקה. הדבר הבא שאני זוכר הוא ששני עמדה לידי והתחילה להתפלל בשבילי. אחרים הצטרפו, אבל אני זוכר שבכל פעם שפקחתי את עיניי ראיתי אותה מתפללת. אני זוכר שהיא שאלה אותי אם אני רוצה להתפלל לקבל את ישוע בזמן שאני עדיין נאבק בתוך עצמי. לבסוף נכנעתי בתוך עצמי ואמרתי, "אם באמצעות ישוע אזכה לאהבתו של אלוהים, אני מוכן לקבל אותו. אני מוכן לקבל את ישוע".

יצאתי מהכנס הזה כל כך שמח ומלא. זו הייתה חופשת פסח וחזרתי ישר הביתה וסיפרתי להורים שלי, לאחים שלי, לחברים שלי, לכולם, על החוויה שלי. "תראה כמה אני מאושר!" אמרתי להם, "אתם יכולים לקבל את השמחה הזו רק דרך ישוע!" התחושה נשארה חזקה מאוד במשך שבועות. אני חושב שכולם חשבו שקצת השתגעתי.

בהתחלה ההורים שלי מאוד התנגדו לזה. כל מה שחשבתי שיגידו, קרה – שבגדתי במשפחה, שהתנצרתי. הם אמרו, "ישוע גרוע מהיטלר; הוא זה שהשפיע על היטלר, ולכן נהרגו שישה מיליון יהודים, כי גם היטלר היה נוצרי..." כל אלה היו אותם דברים שחשבתי לפני שגיליתי שהם לא נכונים.

רק אחרי כמה שבועות הגיע חג ל"ג בעומר והכנו את המדורה בחוף הים.  חלק מהקבוצה שלנו הסתובבה ונתקלה בנער שחתך אותי עם הסכין שלו – זו שבמשך חודשים נשבעתי להרוג.

הם רצו לספר לי וכולם רק חיכו שאהיה איתו. הם הרימו את העבירה שלי והיו להוטים לריב גדול. היה לחץ עצום. דיברתי בגדול והכבוד שלי היה מונח על כף המאזניים. אבל באותו רגע הבנתי שאני לא שונאת אותו. אפילו לא כעסתי עליו. והכי חשוב, לא רציתי לפגוע בו ולא היה אכפת לי להגן על כבודי. אמרתי לחברים שלי לשחרר אותו והבחור ברח הכי מהר שהוא יכול.

החברים שלי הכירו אותי. הם ידעו שדיברתי על ישוע.  אבל הם ידעו שאלימות היא דרך חיים בשבילי – ששלחתי אנשים לבית החולים יותר מפעם אחת. "מה קרה לך? למה שחררת אותו?", הם שאלו, לא מסוגלים להבין את מה שראו זה עתה.  אני חושב שהייתי בהלם מעצמי בדיוק כמו שהסברתי להם שבגלל שאני מאמין בישוע, אני כבר לא יכול להיות אלים.

ביליתי את שארית שנות התיכון שלי בלספר לכולם על ישוע, ורבים מהם הגיעו לתפילות בקהילה של ארי ושירה. פעם בא לבקר חבר שלי, אורי. הוא נפל במדרגות חצי שנה לפני כן וכולם ידעו שיש לו בעיות גב קשות מאז. ארי אמר שהוא יתפלל ויהיה נס. ארי התפלל ופתאום הוא יכול היה להתכופף ולעשות כל מיני דברים שהוא לא היה מסוגל לעשות קודם. אורי התחיל לצחוק ושאל: "מה זה? איך זה יכול להיות?" אלוהים פשוט עשה נס.  חלקתי עם רבים מחבריי באותן שנים וגם היום, 20 שנה אחרי, לא ויתרתי על הזרעים שנזרעו בליבם.

אבא שלי השקיע מאמצים רבים כדי להוציא אותי מהשכונה הרעה שבה גרנו. בסופו של דבר הוא הצליח והמשפחה שלי עברה לשכונה בטוחה יותר, למרות שאני עצמי כבר הייתי בצבא. יום אחד ביקר אבי בבית הכנסת הישן שלו ונתקל באחד מידידי הוותיקים. הוא היה מכור לסמים, רזה ואיבד את כל שיניו. הוא אמר לאבא שלי: "מוטי הוא היחיד מהשכונה שלנו שהצליח!" הוא נכנס לרשימת כל חברי הילדות שלי: "זה מת ממנת יתר, ההוא נרצח, אחר בכלא..."

באותו יום, אבי, שתמיד התנגד לאמונותיי, חזר הביתה ואמר לאמי שהוא החליט לא להתווכח איתי יותר על ישוע. הוא אולי לא מסכים איתי, אבל הוא זיהה שאני הילד הכי גרוע בשכונה, והיה ברור שהאמונה שלי הצילה אותי מהחיים האלה. זה היה מרתק עבורי שהוא חווה את ההתגלות הזו בבית כנסת – אבל מאותו יום ואילך הוא מעולם לא ערער על מה שאני האמנתי.

כיצד אוכל לעזור?

כשהייתי בבית הספר, בדרך כלל אסף אותנו מישהו מהקהילה כדי שנוכל להשתתף בתפילת השבת. לכן, ברגע שהוצאתי רישיון נהיגה, הצעתי לעזור להסיע אנשים גם לשם. להרבה אנשים אין מכוניות בישראל ואוטובוסים לא נוסעים בשבת – כך שהדרך היחידה שהם יכלו להגיע לפגישות שלנו באופן עקבי הייתה אם נאסוף אותם. במשך זמן מה אבא שלי אפילו נתן לי לשאול את המכונית שלו עד שארי נתן לי את שלו לשימוש שיכול להושיב יותר אנשים. הייתי יוצא מהבית שלי ב-8:00 בבוקר כדי להביא כמה אנשים מערים שונות לרמת השרון עד 11:00 בבוקר, ואז חוזר הביתה רק ב-20:00 אחרי שהורדתי אותם.

כשגדלתי באלוהים, עודדו אותי להיות כמו אח גדול לנוער בקהילה. לא ידעתי הרבה במונחים של יכולת ללמד, אבל זוג, שון ואיילת, זרמו אליי באותה תקופה. 

רציתי מאוד שאוכל לשפוך חוכמה והבנה על מאמינים חדשים כמו שארי שפך לתוכי. בפעם הראשונה שנתתי הודעה לקבוצת בני הנוער שלנו הרגשתי שהכל סגר מעגל. הייתי בחור שהתקשה לקרוא כל דבר – שלא לדבר על כתבי הקודש – והנה קראתי פסוקים ולימדתי עליהם. אלוהים גם הזכיר לי שהוציאו אותי מהשכונה שלי כי אמרו שאני גורר את כל הילדים בשכונה שלי למטה. עכשיו, אלוהים שינה את המצב ואני עבדתי קשה כדי למשוך את הנוער למקום מבטחים.

מוטי סיים תיכון לאחר שירותו הצבאי ובמהלך תקופה זו נרפא לחלוטין מדיסלקציה.  בהמשך השלים תואר שני בייעוץ תנ"כי בבית הספר הישראלי לתנ"ך.  הוא ושני מדריכי נוער נוספים, אלי בירנבאום ושמואל סלווי אספו קבוצת נוער שיואל גולדברג הקים לפני שיצא לחו"ל לעונה.  היא הפכה לאחת מקבוצות הנוער הטובות בארץ באותה תקופה, עם הכי הרבה פעילויות ומספר הנוער הגדול ביותר. מוטי, נשוי ואב למשפחה משלו, הפך לכומר עמית בקהילת "תפארת ישוע", אך תשוקתו לנאבקים ברחוב מעולם לא עזבה אותו. הוא מתנדב מספר ימים בשבוע יחד עם מאמינים אחרים ומספק לחסרי בית, מכורים לסמים וזונות ארוחה מזינה ומישהו לדבר איתו ולהתפלל איתם אם יבחרו בכך. 

כשצוות מעוז שלנו ירד לצלם את עבודתו, הם העירו על תשומת הלב הקפדנית לפרטים שמוטי נתן לכל אדם שהגיע. הוא הכין כריכים רכים מיוחדים לאלה שאיבדו את שיניהם וסיפק סוגים אחרים של מזון שענו על דרישות תזונתיות שונות של אלה שהגיעו אליו.