החבר'ה מבראשית

כשקובי ואני שוחחנו עם הכומר דוד ספאפא על חזונו לפני מספר שנים, שאלנו אותו: "האם אתה מחפש להקים קהילה עבור אתיופים ישראלים – או עבור ישראלים?" הוא השיב: "אני יודע שכרגע הקהילה מורכבת ברובה מאתיופים צעירים דוברי עברית, אבל כשהעליתי את החזון על הכתב, כתבתי שאני רוצה להקים קהילה "לכל שבטי ישראל".

"אז אנחנו בפנים!" קובי ואני הגבנו.

בראש השנה האחרון, קהילת בראשית בירושלים – שקובי ואני היינו מעורבים בה בהנהגה כמעט מאז הקמתה – אנחנו חוגגים שנה מלאה שנייה מאז שעברנו למקום מפגש "רשמי". דוד ספאפה, שהתחיל את הכל עם חזון להגיע לצעירים אתיופים – הציג את צוות המנהיגים שלו.

"אלה המנהיגים שלי", אמר דיוויד בגאווה. "כולם היו באיזשהו כלא צבאי או פלילי בשלב מסוים, אבל עכשיו הם כאן ומשרתים את אלוהים עם כל מה שיש להם". כולנו צחקנו, בידיעה שהסיפורים שלהם הם רק קצה הקרחון בכל הנוגע לעדויות של חברי קהילת בראשית.

"אני יודע שהם מאמינים רק כמה שנים, אבל אנחנו חייבים לחלוק חלק מהעדויות האלה", רכן קובי ואמר לי. "אנשים צריכים לדעת שאלוהים מוציא כל כך הרבה ישראלים מדרך החורבן – כמעט כאילו הוא לא מבקש רשות; הוא פשוט עושה את זה". חייכתי ואמרתי, "אתה יודע שאנחנו לא יכולים לספר את כל הסיפורים שלהם... אנחנו נסבך אותם!". שנינו צחקנו והסכמנו, "אבל, אנחנו יכולים לספר מספיק כדי להראות שאלוהים זז!"

דסו

הייתי בן 4 כשירדתי מהמטוס שזה עתה נחת בארץ המובטחת מאתיופיה. אני אפילו לא זוכרת את היום, חוץ מתמונה שצולמה שלי ושל אחי, אמא שלי ושלי. אחותי הקטנה הייתה קשורה לגבה. הסיבה היחידה שאני יודע על התמונה היא כי היא הפכה לתמונה איקונית (מוצגת מימין) שנתלתה מבניין ממשלתי המסמל את העלייה מאתיופיה.

שמו אותנו ב"מרכז קליטה" – שכונה של קרוואנים בצפון הארץ שהורכבה כולה מעולי אתיופיה. זה היה מקום שבו התמקדתם בלימוד עברית ו"העולם החדש" של ישראל.

אחרי שנתיים עברנו לדירה בעיר צפונית אחרת על החוף. זה היה המערב הפרוע שבו ילדים הסתובבו ללא פיקוח. אני זוכרת שהייתי אחראית לשמור על אחותי בת השנתיים, אמונה, ופשוט השארתי אותה בפארק לשחק עם ילדים אחרים. הרחובות וגני המשחקים היו מלאים בכל דבר, מפעוטות ועד בני נוער עם מעט מבוגרים או ללא מבוגרים לצפות בהם. זה נס שלא קרה לה שום דבר נורא. (כיום היא בוגרת, מדריכת הלל נלהבת – והיא הכותבת מאחורי השיר הידוע "קמא חסד" המושר בכל רחבי הארץ ותורגם לשפות רבות.)

כשהייתי בערך בן 9, אני זוכר שהלכתי בשכונה שלי מבית הספר כשמישהו קרא לי "גוי". זה אפילו לא פגע ברגשות שלי כי לא הבנתי למה הם מתכוונים. הייתי יהודי; למה שיקראו לי גוי? חזרתי הביתה ושאלתי על כך וגיליתי שאמי סיפרה לכולם שהיה לה חזון על ישוע ועכשיו היא מאמינה בו.

כבר בגילי הצעיר הייתי בשוק, וכך גם אחי הבכור דוד. היינו נכדיו של הרב הגדול לקוב אימהארן באתיופיה! לא יהיה לנו שום קשר לנצרות הפגאנית הזו. אבל הדחייה שלי את אמונותיה של אמי לא דחפה אותי לחפש את אלוהים. אם כבר, זה הרחיק אותי מהדת.

פנימייה

בגיל 14 כבר עישנתי גראס באופן קבוע ולקראת סוף שנת הלימודים בכיתה ח' העיפו אותי מבית הספר בגלל שסטרתי למנהל שלי בפנים בלי שום סיבה. לכן, בשנה שלאחר מכן נשלחתי לפנימייה לילדים בסיכון. זה היה למעשה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. ולמרות שלא ויתרתי על השימוש שלי בסמים, המסגרת שם עזרה לי להיות רציני לגבי הלימודים שלי.

בדיוק כשארזתי את חפצי לחופש הגדול אחרי שסיימתי את כיתה י', קיבלתי טלפון מאמא שלי: "כשתצא, סע באוטובוס לירושלים; עברנו". אז מצאתי את האוטובוס הנכון והגעתי לבית החדש שלי בשכונה אחרת בשליטה אתיופית.

הקיץ היה משעמם, אבל רכשתי חברים, וזה כמובן אומר שהסתבכנו בהרבה צרות. חלק מזה היה טיפשות ילדים פשוטה; חלק מזה היה פלילי. אבל משום מה, תמיד נראה שהצלחתי להתחמק מזה. ברחמי אלוהים עליי בלבד, קבוצת החברים שלי נתקלה בסיבוכים עם הפעלולים שלהם רק כשלא הייתי בסביבה, וזו כנראה הסיבה היחידה שאין לי עבר פלילי היום.

טקס סיום ההכשרה

ביליתי שנה נוספת בתיכון כדי לסיים את כל הלימודים ומשם התגייסתי לצבא כלוחם בגולני. לחמנו במבצע עופרת יצוקה בעזה ודאגנו שמחבלים רבים יסיימו את הקריירה שלהם בקרב הזה. הצלחתי לעבור את זה בלי פוסט טראומה ונושאים אחרים שחלק מחבריי החיילים היו הולכים איתם. עם זאת, החלקתי דיסק בגב וההשלכות יימשכו שנים.

השירות הצבאי שלי נמשך 3 שנים ובשנתיים וחצי הראשונות הייתי כולי. זה היה בששת החודשים האחרונים שבהם נראה היה שכל אחד ביחידה שלי מגיע לקצה החבל שלו. לא היו לנו קרבות אמיתיים להילחם בהם, אבל עדיין התאמנו קשה כאילו קרב נמצא ממש מעבר לפינה. כולם התחילו לשחק; לעתים קרובות הם הגיעו לכלא צבאי ואפילו לחלקם עם רישום פלילי. אוסיף ואומר שמאז הצבא שינה את האופן שבו הוא מתייחס לאופי המשימות של היחידות הלוחמות – כפי שהוא עושה עוול לאומה בכך שבני נוער נלחמים בלב שלם למען מדינתם רק כדי לסיים את שירותם עם רישום פלילי.

במשך יותר משנתיים זכיתי לחזור הביתה רק פעם בחודש והרווחתי כל כך מעט כסף (700 שקל, בערך 200 דולר בחודש) שלא יכולתי להרשות לעצמי את הדברים הבסיסיים. אז יצאתי לדרך. אחרי שלושה שבועות הסגרתי את עצמי ונשפטתי ל-14 יום בכלא הצבאי. אני לא יכול לומר שהמעבר ל- AWOL היה ההחלטה הטובה ביותר, אבל זה עזר בסדרה של אירועים שאפשרו לי לקבל יותר הכנסה וביליתי את 6 החודשים האחרונים שלי בעבודה במטבחים בבסיס.

בדיעבד, המטבחים לא היו בדיוק בטוחים יותר מהיחידה הקרבית. יש לי צלקת בגב מהרגע שבחור דקר אותי. אבל זה סיפור לפעם אחרת.

כשסיימתי את השירות הצבאי עשיתי מה שהרבה חיילים קרביים עושים עם שחרורם – קיבלתי עבודה בביטחון. בין היתר, החברה שלי סיפקה שירותי הגנה סמויים ליהודים המתגוררים בשכונות ערביות מסוכנות. התפקיד שלנו היה פשוט ללוות אותם מהבית שלהם לקצה בטוח של השכונה כשהם רוצים לצאת. עבדתי שם שלוש שנים עד שהחלטתי שאני מאוד רוצה קריירה בהנדסה אזרחית. שלושה חודשים לאחר תחילת לימודיי, בן דודי סיפר לי על הזדמנות להיות כבאי. הרעיון ריתק אותי.

דסו בימיו ככבאי

האימון הגופני היה קשה, מאתגר - ומהנה מאוד. לרוב האנשים אין מושג על הידע המעמיק שחייב להיות לכבאים כשהם נכנסים לכל מיני מצבים לא ידועים. היינו צריכים ללמוד את הטיפולים השונים לקבוצות גיל שונות, לדעת את טבעו של שטח שונה וכיצד כימיקלים מגיבים עם כימיקלים אחרים ובאילו תנאים.

שנות הכבאי שלי היו הרפתקניות בלשון המעטה. בין כיבוי שריפות לחיי המסיבות שאחרי העבודה, נשארתי עסוק. הכרתי בחורה באחד המועדונים והתחלנו מערכת יחסים. נולד לנו ילד משותף ואז ניהלנו שנה של נישואים, אבל היחסים שלנו היו במשבר מתמיד.

מגיל ההתבגרות המוקדם שלי, עישון גראס הפך לחלק מחיי. כיניתי את הסם "הבסטי שלי" כי הוא תמיד היה לצידי. עבדתי ככבאי במשך 8 שנים. ראיתי הרבה הרס של רכוש, אבל הזיכרונות הכי קשים שיש לי היו כשאבדו חיים. איכשהו הייתי עדה לכל המוות וההרס הזה, בפעם הראשונה, התחלתי לחשוב איך אלוהים הציל אותי לאורך חיי שוב ושוב.

אני זוכרת שיום אחד חשבתי לעצמי בעודי מסטולה, "טעמת מהכל, עשית כל מה שרצית ונותרת ריקה". התחלתי להתפלל בתוך ערפל המחשבות שלי ושאלתי את אלוהים, "האם אתה אמיתי? כמו בסיפורי התנ"ך? אני רוצה להבין – ולהכיר אותך – אם אתה אמיתי."

נתקלתי בספר שנקרא ישוע בתנ"ך מאת מנו קלישר וזה מאוד עזר לי להבין מי היה ישוע עבורנו היהודים. ובכל זאת, הפעולות שלי לא השתנו במשך זמן מה. מה שהתחיל להשתנות היה המצפון שלי. המצפון שלי היה חשוך ויכולתי לעשות כל דבר בלי להרגיש רע עם זה.

אבל אז יום אחד הלכתי למועדון עם החברים שלי. הייתי גבוה כמו בכל זמן אחר, אבל ברגע שנכנסתי בדלת זה היה כאילו משהו בי התעורר. ההיי שלי נעלם וזה היה כמו להיות במסיבות האלה שבהן כולם רוקדים לצלילי מוזיקה עם אוזניות ואתה עומד שם וצופה בדממה. הרגשתי כל כך מנותקת מכל הסצנה – פשוט הסתובבתי והלכתי משם בלי להגיד מילה לאף אחד וחזרתי הביתה.

חזרתי לאקסית שלי והתחתנו מחדש. עד מהרה ציפינו לילד השני שלנו. אני לא יכול להגיד שהיה יום שבו השתניתי מחושך לאור. הייתי אומר שנסחפתי לעבר אלוהים. עדיין השתמשתי בסמים, אבל הפסקתי ללכת למסיבות והמחשבות שלי הלכו יותר לכיוון אלוהים. התחלתי להתפלל ולקרוא בתנ"ך. אבל אשתי שנאה בי את כל מה שקשור לשינוי הזה.

היא הייתה בסדר עם זה שהבאתי את הבנים לשתות ולעשן, אבל אם היא תפסה אותי על הברכיים בחדר שלי מתפלל זה היה כאילו הרוחות הרעות בבית שלנו ישתגעו והיא תתחיל לצרוח עלי. ככל שהתחזקתי מבחינה רוחנית, כך המצב בבית הידרדר. לאמא שלי היו חלומות שהזהירו אותי שאני צריכה לצאת מהמצב הזה, אבל לא הקשבתי.

לבסוף, לילה אחד אשתי הציבה לי אולטימטום – "בחר בין ה"ישו" שלך (הכינוי הגנאי היהודי לישוע) או משפחתך". אמרתי לה שאין לי ברירה אלא לבחור בישוע. ההורים שלה ניגשו אליי, קיללו אותי וירקו עליי. זה היה מחזה נורא כשהבנות שלי בוכות ואני רצתי החוצה מהבית עם הטלפון והפיג'מה.

זו הייתה עונה קשה מאוד בחיי הטבעיים, אם כי מבחינה רוחנית זו הייתה תקופה של צמיחה גדולה. עברתי לגור עם אמא שלי וישנתי על הספה של אמא שלי. ואז הדיסק שלי שניזוק בעבר (שכבר טופל פעם אחת בניתוח) נקרע שוב. לפתע, מעוז היציבות האחרון שלי – העבודה שלי – נלקח ממני. בתקופה של חודש איבדתי את כל היקר לי.

הצלה

היו לי כמה חודשים של חופשה בתשלום בגלל הפציעה, אבל בקושי יכולתי לזוז כל הזמן הזה. ביליתי את לילותיי בבכי ובבכי לאלוהים. המוח שלי היה בייסורים כי איבדתי את המשפחה שלי ולא היה לי מושג איך אשלם מזונות ברגע שחופשת המחלה שלי תיגמר. דיברתי עם אחותי שסיימה את התואר והיא אמרה לי שאני צריכה לעשות מבחן לאיתור קריירה כדי לראות במה אני אהיה טובה. צחקתי כשהתוצאות חזרו "הנדסה אזרחית", כי זה מה שכבר התחלתי ללמוד לפני כל אותן שנים. למעשה, היו לי כבר שלושה חודשי לימודים מתחת לחגורה לקראת תואר.

דסו בימי לימודיו

ובכל זאת, למרות שהיה לי כיוון כלשהו לעתיד, לא היה לי כסף מיידי למזונות הילדים הקרובים. ידעתי שאם לא אשלם את זה בזמן אפול לבור העמוק והמסובך של מערכת גביית החובות של ישראל, שעלול בסופו של דבר להכניס אותי לכלא של חייבים. הייתי במרחק שלושה שבועות ממועד תשלום המזונות כשדיברתי עם אישה שעבדה בעמותה שעזרה לממן תלמידים בזמן לימודיהם בבית הספר. נתתי לה רק מעט מהסיפור שלי והיא אמרה לי שהיא תחזור אלי. כשנותר לי שבוע עד לתאריך הלידה המשוער שלי, היא שלחה לי הודעת טקסט שהם יכסו את עלויות המזונות למשך כל הלימודים. זמן קצר לאחר מכן גיליתי שיש לי גישה לביטוח פציעות שהיה לי ופתאום יכולתי לא רק לוודא שהילדים שלי ניזונים, אלא יכולתי להתמקד בלימודים שלי ולהיות מסוגלת לאכול בסוף היום!

אתה לא יכול לתאר לעצמך את השמחה והכרת התודה שחשתי. זו הייתה הצלה מוחלטת מתאונת הרכבת המוחלטת שאליה כיוונו חיי – וברור שאלוהים הוא זה שגרם לזה לקרות.

דסו הכיר את טלי בעת שירותו ב"בראשית". הם התאהבו, נישאו בקהילה ובדיוק הביאו לעולם את ילדם הראשון.

חיים חדשים

כשאמי באה אל האדון בילדותי, אחותי ספיר הלכה בעקבותיה כמעט מיד. אחי הבכור דוד היה מאוד עוין לרעיון עד שהוא חווה חוויה ואז בגיל 14 נכנס לתמונה. מעולם לא קניתי את הרעיון כילד. ואולי לקח לי כל כך הרבה זמן להיכנע לאלוהים כי כעסתי כל כך על משפחתי ש"נטשה את שורשינו היהודיים" לטובת מה שחשבתי לאמונה פגאנית.

עכשיו, כשסוף סוף הבנתי איך זה מרגיש כשהלב שלך נשבה על ידי אלוהים, הייתי חייב לעשות משהו כדי שאחרים יוכלו לחוות זאת. רציתי לעשות משהו חשוב בשבילו, אבל לא הייתי בטוח איך.

ואז יום אחד דיברתי עם אחי דוד. במשך שנים הוא פיתח קריירה כעורך דין, כך שלא היינו מעורבים הרבה זה בחייו של זה. פתאום הוא התחיל לספר לי על החזון שלו להקים קהילה אתיופית עם שלושה מוקדים עיקריים.

• להגיע לאבודים שלא ידעו דבר על אלוהים
• להגיע לאלה שפעם הכירו את אלוהים ונפלו
• להגיע לילדי המאמינים במרד – במיוחד לילדי המנהיגים

הוא יבנה את הקהילה הזו באופן כזה שכל הנ"ל ירגישו בבית, לא משנה היכן הם נמצאים בשלבי חזרתם לאלוהים. אה, וכמובן – באופן הייחודי ביותר – זו תהיה הקהילה האתיופית דוברת העברית הראשונה בארץ.

להקים קהילה של צעירים אתיופים שלא הייתה להם אפשרות קהילתית טובה כי כל שאר הקהילות האתיופיות היו באמהרית היה חזון אפי עבורי. כמובן, דוד כבר היה לי ב"להגיע אל האובדים..."

דסו וסטפנוס

ואז, יום אחד, זמן קצר לאחר מכן, פגשתי במקרה חבר שלי במכולת, סטפנוס, שלא דיברתי איתו שנה. היינו הניצנים הכי טובים בשנות המפלגה שלי, אבל הסתכסכנו שנה קודם לכן בגלל נושא סמים. זו הייתה פגישה מקרית ורציתי להפוך אותה לחשובה. רציתי לספר לו על ישוע, אבל האם עליי להתחיל בהתנצלות? ישוע היה נושא עדין ביותר לדון בו עם אדם יהודי – שלא לדבר על ישראלי. האם הייתה לי מספיק מערכת יחסים איתו כדי להציג בפניו מסר משנה חיים שכזה?

המשך יבוא...

איך להיות מעורבים