פורסם: אוקטובר 1, 2023 | דוחות מעוז ישראל
שמי אמונה וונדי. התחלתי לכתוב שירים כשהייתי בן 8.
אמי גידלה וחינכה אותי לאהוב את אלוהים, והייתה לי אמונה כשל ילד. כתבתי שירים מתוך תמימות כדי לבטא את אהבתי אל אלוהים ואת הקרבה שהרגשתי אליו.
אם מישהו זרק עליי מנגינה או ביט, תמיד הצלחתי להמציא מילים וחרוזים לזה. הם זרמו מתוכי כמו מים וחבריי ובני משפחתי כינו אותי "הילדה שכתבה שירים".
במשך השנים קרו כל מיני דברים. אנשים העירו הערות מייאשות – אפילו בלי כוונה. אמרו שהשירים לי מאוד פשוטים ופשטניים, וההערות האלה זרעו ספקות בליבי. לאט לאט התחלתי להאמין שכתיבה איננה התחום שלי.
איבדתי את הביטחון בכל מה שהיה קשור במוזיקה. היה לי ביטחון רב יותר בניקיון בתים מאשר בכתיבת מוזיקה, ופתאום לא הייתי מסוגלת לכתוב עוד.
הצטרפתי לחזון של "בראשית" עוד קודם, כשהקהילה רק נוסדה. כמובן, האחים שלי, דוד ודסו, ידעו על האהבה שהייתה לי להלל כבר מילדות, וביקשו ממני להדריך את ההלל באספות. צחקתי כי חלף זמן רב מאז עשיתי את זה ולא הרגשתי שום קשר לכלי נגינה או לשירה.
אבל הם עודדו אותי מאוד להבין שזה הכישרון שלי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתחלתי לנגן אקורדים ופתחתי את הפה לשיר לאלוהים. זה היה כאילו לא אני שרה אלא אלוהים שר ופועל בי.
לפני שהספקתי להבין מה קורה מצאתי את מקומי כמדריכת הלל וזוהי הייתה חוויה עצומה. אבל בכל זאת, הרגשתי שמשהו עוצר אותי. זאת הייתה תחושה שאינני ראויה – כאילו חטאתי יותר מדי, עשיתי טעויות רבות מדי ולא הייתי טובה מספיק לתפקיד.
כקהילה, היו לנו כמה הזדמנויות של צום משותף ותפילה ממושכת, שבהן כל אחד מאיתנו ויתר על אוכל או מדיה או משהו שיקר לו כדי להתקרב לאלוהים וזה לזה. קמנו מוקדם – בחמש או שש – כדי לקרוא את הכתובים ולהתפלל יחד בזום או במקום המפגש. בכל פעם אלוהים טיפל במשהו בי שקילף עוד שכבה של מה שמנע ממני להתקרב אליו ולהיות מסוגלת להיות מי שאני צריכה להיות למענו.
אלוהים דיבר אליי מהמקום הזה שבו הרגשתי שכולם ראויים יותר ממני להלל ובוודאי שלהדריך הלל: "אני יודעת באמצעות מי אני יכול לפעול ובאמצעות מי לא, ובחרתי בך לפאר את שמי. אינני צריך שתמשיכי לנסות להעמיד פנים עד שתצליחי. היי גלויה לגבי החולשה שלך וכך גם תירפאי וגם תתחזקי במקום שבו את חלשה".
במהלך אחד הצומות האלה, ישבתי וניגנתי בפסנתר, והבנתי פתאום בעוצמה רבה מה שישוע עושה למעני. אני חייבת לו הכול אבל הוא ירד מהשמיים להקריב את חייו בתמורה לשלי – החסד שלו עצום!
התחלתי לחשוב על כל חברי הקהילה. ידעתי מנין הם באו וידעתי היכן הייתי עלולה להיות אלמלא התערבות אלוהים, וחשבתי: "היכן היינו היום אם לא אתה?"
המילים גאו מתוך המחשבות שלי: "אין אחד בעולם הזה שיגיד לי שהוא לא חי, כי אני ראיתי את פועלו בחיי, ואני יודע שזה בחסד שאני כאן.... כמה אני מלא תודה..."
המילים היו כל כך פשוטות, הרעיון כל כך בסיסי – ואפילו השתמשתי בסלנג רחוב שלא מקובל בדרך כלל בשירים עבריים, שלא לדבר על שירי הלל. אבל השיר היכה אקורד עמוק אצל כל מי ששמע אותו בקהילה. בסופו של דבר, זו הייתה הפשטות של איך אני יכול להעביר את האמת הזו שכולם יכולים להתחבר אליה. לא חלמתי שהשיר יגיע לכל כך הרבה עמים בכל כך הרבה שפות - וגם בגרסה העברית!
תמכו בפולחן הישראלי
