טעם ולראות

יוזמה שהחלה לפני עשרים שנה,  זה להרים את חייהם של אנשים שהולכים בדרך אחת ולשים אותם על נתיב אחר לגמרי – נתיב טוב יותר. בין אם מדובר בחילוץ אדם מבור של חובות שלעולם לא יוכל לצאת ממנו בטבע, במתן סיוע משפטי נגד אי-צדק דתי, בטיפול בצרכים רפואיים, או בהשקעה בחינוך, בדיור או במאמץ עסקי של אדם צעיר – מדובר ביצירת שינוי שיהיה חשוב בעוד עשר שנים או אפילו דור.

כמו תמיד, השמות והפרטים האישיים משתנים לפעמים כדי להגן על המאמינים האלה ועל עסקיהם מפני רדיפות, אבל הסיפורים שלהם – גם ממריצים וגם קורעי לב – אמיתיים מאוד.

כמו סיפורה של נארה, אם חד הורית לשני בנים קטנים ובעלת מסעדה אתיופית פופולרית בדרום הארץ. כשאנחנו אומרים "פופולרי", אנחנו מתכוונים לפני שהקורונה הגיעה. המסעדה (בתמונה למעלה) משכה אליה מקומיים ותיירים רבים ופרנסה בנוחות אותה ואת ילדיה. עם זאת, בשנה האחרונה נאסר על פתיחת מסעדות בישראל, אם כי שכר הדירה והוצאות עסקיות אחרות נמשכו. כעת הוסרו מגבלות הקורונה בישראל והעסקים שוב צוברים תאוצה. נארה יכולה כעת לבחור בדרך של בניית העסק שלה בחזרה תוך שהיא נושאת שטרות של שנה - או, עם בעזרתה, ניתן להקל על המשקל הכלכלי הזה, והיא יכולה לנהל את העסק שלה ממקום של חוזק ויציבות.

כל שנה  התומכים הם הכוח מאחורי מאות סיפורים על חיים שהשתנו כמו נארה. בואו לטעום ולראות שה' טוב.

1: יונתן

אני כומר בקהילת כרם אל כבר כמעט שש שנים, אבל לפני כשלוש שנים לבי החל להתעורר עבור חלק מהנערים הצעירים בקהילה שלנו, שלא הייתה להם דמות אב בחייהם. גדלתי בלי אבא בבית, אבל רק בבגרותי הבנתי מה פספסתי, ולא רציתי שגם הם יחמיצו את הצורך הבסיסי הזה.

הכל קרה באופן אורגני למדי. זה לא שתכננו תוכנית או משהו. הרעיון לא היה רק לשבת וללמד אותם – אם אני רוצה להיות כמו אבא בשבילם, אני צריך לעשות דברים שאבות היו עושים עם הילדים שלהם. אז התחלנו לבלות יחד בבילויים, במשחק כדור או בבאולינג. תוך כדי הפעילויות האלה, הנערים התחילו להיפתח ובילינו זמן רב בדיונים על נושאים חשובים בחיים.

בשנה האחרונה הבנתי שבר המצווה של הבנים מתקרבת. בתרבות היהודית, זהו ציון דרך חשוב בהתבגרות, שכן בנים מוכרים כנמצאים בפתח הגבריות. באופן מסורתי, יש טקס שבו הם מבורכים על ידי משפחתם ומנהיגיהם ונחשבים אחראים למעשיהם לפני אלוהים.

מתוך רצון להפוך את האירוע הזה לבלתי נשכח ככל האפשר עבורם, החלטנו להרכיב רשימה של אתגרים שהם יצטרכו להשיג – החל מאיך להחליף צמיג, לקשור עניבה, לבשל ארוחה, לטפל כראוי באקדח BB ולבצע תיקונים בסיסיים בבית. למשימות אלה גייסנו גברים מהקהילה שכל אחד מהם ישתף מתחום התמחותו. לאחר הכשרתם, הם יצאו להוכיח שהם שולטים במיומנות. ואז, אחרי קצת הוראות, הזמנו את האימהות שלהם לארוחת ערב כדי שהבנים יוכלו להדגים את מה שהם למדו על נימוסים ויחס הולם לגברת.

עם סיומם זכו הנערים למספר ימים בעיר הדרומית ביותר בישראל, אילת. שם הם ביקרו בכמה אטרקציות אייקוניות, כולל שנורקלינג בים האדום עם דולפינים והליכה בטיילת.

הטיול היה כל כך מוצלח ושימש רק כדי לקרב את הבנים אלינו ואל האב שאנחנו כל כך מנסים לחקות. תקציב הקהילה שלנו לא היה יכול לכסות טיול כזה. אני אסיר תודה על כך  תפס את החזון וחבר אלינו כדי להפוך את בר המצווה של הבנים לחוויה ראויה. מעבר לכך, אני מקווה ומתפלל שהחזון של אבות רוחניים המגדלים בנים ללא אב יתפשט לקהילות ברחבי ארצנו.

אתה יכול לעזור ליצור עוד סיפורים כאלה של IStandwithIsrael. כשאתה תורם למעוז ישראל, אתה הופך לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורי דורות! 

2: נעמי

לנעמי, עולה מרוסיה, יש רמה מפתיעה של שמחה עבור מי שנאבקה כל כך הרבה בחייה.

לנעמי ולבעלה אולג נולדו שלושה ילדים לפני שהוא נטש את המשפחה לטובת חיים של סמים ואלכוהול ועבר לגור עם אישה אחרת. לפני שעזב (ובזמן שנעמי ביקרה את אמה החולה בחו"ל) החליט אולג לקחת על עצמו "פרויקט שיפוץ" בדירתם וניפץ כל קיר ורהיט שהיה בבעלותם.

ובכל זאת, מבחינתה הסיפור שווה לספר רק בגלל האופן שבו אלוהים בא בשבילה. חברי הקהילה שלה לקחו על עצמם לשקם לחלוטין את הקירות ולמלא את ביתה ברהיטים חדשים.

עם זאת, יש יום אחד שאפילו היא לא יכולה לחלוק עליו בלי לב כבד. אותו יום היה 1 במרץ 2016.

זה התחיל כמו בכל יום אחר, כשחזרה הביתה מעבודתה בחנות הנעליים גלי. בעלה דאז יצא לשתות אבל חזר הביתה כדי לעזור לבנם במבחן במתמטיקה שיהיה לו למחרת. בתם, שיראל, הצעירה מבין שלושת הילדים, רצתה מאוד לקפוץ לחנות הממתקים שמעבר לרחוב. אולג הציע לקחת אותה ולבסוף נעמי נכנעה.

רק כעבור כמה דקות שמעה חריקת צמיגים וקול פגיעה. עד שנעמי הגיעה למפלס הרחוב כבר הוזעק אמבולנס ומישהו ביצע החייאה בשיראל. היא נפגעה במעבר חצייה ונפצעה קשה בראשה.

בחדר המיון אמרו הרופאים כי לשיראל אין תגובות נוירולוגיות והיא לעולם לא תנשום שוב בכוחות עצמה. רק רופא אחד הציע תקווה אם יעברו לבית חולים אחר. נעמי הסכימה להעברה, ולמרות מבול הרגשות, היא הרגישה את אלוהים קרוב, מנחם אותה.

לאחר שלושה ימים של בדיקות, הרופאים בבית החולים השני היו מוכנים לאבחן אותה כמתה מוחית, כאשר רופא אחד התעקש שיש עדות לתגובות מוחיות ליד עין שמאל.  נעמי אימצה את החדשות ואמרה באומץ לרופא: "יהיו לה עוד תגובות!"

תוך ימים ספורים שיראל יכלה לנשום שוב בכוחות עצמה. היא בילתה כמה חודשים בבית החולים ולאחר מכן במרכז גמילה. לאט אבל בטוח המוח שלה התחיל להחלים בדרכים קטנות. בדיוק כפי שנעמי שמחה על השיפור של שיראל, היא עצמה אובחנה כחולת סרטן. הרופאים אמרו לה שלמרות שזה חשוך מרפא, זה ניתן לטיפול. אם היא תסכים לעבור טיפול ספציפי (לשארית חייה) הם עלולים לעכב את התקדמות המחלה. נעמי הסכימה ומבחינתה אלוהים היה טוב אליה כי היחס שלה לא מתיש, ועדיין יש לה כוח לטפל בבתה.

לפני כשנה שוחררה שיראל לביתה, ולמרות שהרופאים טוענים שהיא לעולם לא תחזור ללכת או לדבר, היכולת שלה לתקשר הדהימה מומחים. כששיראל בבית, האתגר הגדול ביותר היה להביא אותה ממקום למקום. כעת מצבה היה טוב מספיק כדי ללכת שוב לבית הספר, אבל לנעמי לא הייתה שום דרך להביא אותה לשם בכיסא הגלגלים שלה. כלי הרכב בישראל יקרים להחריד – אבל כלי רכב עם יכולות נכות הם כמעט בלתי ניתנים להשגה עבור הישראלי הממוצע. למרבה המזל, שירותי הרפואה הממשלתיים הציעו לכסות 80% מעלות הרכב - אבל זה עדיין הותיר אותה צריכה להמציא עשרות אלפי דולרים.

 מצאתי את נעמי בשנה שעברה דרך הקהילה שלה כשהם חילקו כספי חירום למצרכים במהלך סגר הקורונה. עם זאת, כאשר צוות ISWI שמע עוד על מצוקתה של נעמי, הם יצרו איתה קשר שוב כדי להודיע לה שהם אישרו את היתרה הנותרת לרכישת הרכב המיוחד. נעמי הגיבה בדמעות של אושר.

"זה היה כאילו התפוצצויות של שמחה התפוצצו לי בראש. פשוט בכיתי כמה אלוהים טוב. עכשיו אני יכול לקחת אותה כל יום לבית הספר ולפעמים אני לוקח אותה לים. לשיראל בדיוק מלאו 12 ואני רואה שיפור קטן כל הזמן. אני אסירת תודה על כך שיש לי אותה בחיי ולא ויתרתי על התקווה. אני עדיין מתפלל ליום שבו היא תוכל לחזור לשחק. אבל אני חולמת על היום שבו אשמע אותה אומרת את המילה 'אמא' (אמא)".

אתה יכול לעזור ליצור עוד סיפורים כאלה של IStandwithIsrael. כשאתה תורם למעוז ישראל, אתה הופך לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורי דורות! 

3: צלילי השלום

אם אתם גרים בדרום הארץ, לא חסרות רקטות שעפות בשמיים. לרוב תושבי העיירות הסמוכות לעזה יש רק 15 שניות למצוא מחסה כאשר נשמעת אזעקת "קוד אדום". (אפילו במקומות מרוחקים יותר כמו ירושלים ותל אביב יש רק 90 שניות). האיום המתמיד של פיצוץ במרחק של 15 שניות בלבד מכל רגע נתון גבה מחיר מתושבי הערים שבעבר היו שלוות כל כך שבתיהם אפילו לא נבנו עם מקלטים. כיום רוב האוכלוסייה, בעיקר הילדים, סובלים מרמה כזו או אחרת של PTSD. ובכל זאת, הם מסרבים למסור את בתיהם למחבלים.

מדובר ברקטה אחת כזו של חמאס שנפלה לפני יותר מעשור ליד ישראלי בשם ירון. נפח בתחביבו, הוא החל את מסעו בהתכת הרקטות למגוון סמלי שלום כפסלים ותכשיטים. מזה זמן רב אנו תומכים בעבודתו ואוהבים לחלק את יצירותיו במתנה. מאז הציג את עבודותיו במגוון מקומות מכובדים, כולל מטה האו"ם ומבני ממשל ותרבות בינלאומיים אחרים.

רגע לפני פרוץ המגפה, ירון כתב לנו ושיתף אותנו ברעיונותיו האחרונים. הוא תכנן כלי נגינה עשויים מרקטות. הוא רצה להציב את הכלים האלה באזורי משחק כדי שילדים (ומבוגרים) שיורים עליהם יוכלו לחוות את הניצחון שמגיע עם נגינה עם הרקטות האלה ביום שאחרי.

ידענו מיד שאנחנו רוצים לממן את הפרויקט. בעוד שהכאת חרבות לאתים מובטחת להתרחש כאשר המלחמה כבר אינה מהווה איום, הכאת טילים וטילים בכלי נגינה תהיה הצהרת הפולחן המקדימה שלנו לפני אלוהים.

כלי הנגינה – ובהם שני תופי פלדה, קסילופון ולירה שצורתה אינה שונה מזו שדוד המלך היה מנגן בה (שתוכננה במיוחד כדי לנגן את התווים להמנון ישראל) – הותקנו במרכז הגמילה חוסן לסובלים מפוסט טראומה באשקלון. המרכז מציע טיפול בטראומה בחינם לכל תושבי הסביבה ולעתים קרובות עוסק בייעוץ מקדים כדי להכין את הכתות הפגיעות יותר בחברה לזמנים שבהם הם יהיו תחת איום בלתי נמנע. זה הפך את מרכז חוסן למקום מושלם להציב את כלי הנשק הצבועים בצבעים בהירים שהפכו למכשירים.

כשהגיעו כלי הנגינה, הילדים היו עומדים בתור לנגן בהם. ובסבב הירי האחרון, כשבאשקלון נורו עליה למעלה מאלף רקטות בפרק זמן של פחות משבועיים, סיפר המדריך על רגעים שבהם הילדים שיחקו בכלים כשמרחוק נשמעו קולות פיצוצים מכיפת ברזל המיירטת רקטות. צלילי השלום הם הוכחה אלוהית לביטחונו של העם היהודי שבזכות אלוהיו, תמיד יהיה היום שאחרי.

אתה יכול לעזור ליצור עוד סיפורים כאלה של IStandwithIsrael. כשאתה תורם למעוז ישראל, אתה הופך לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורי דורות! 

4: מרינה

מרינה היא סטודנטית בבית הספר לאדריכלות בחיפה. היא עלתה עם משפחתה בשנת 2008 וניהלה חיים נורמליים, עד לאירוע אחד ששינה את חייה. כשהייתה בכיתה י"א היא התהפכה על רולרבליידס במורד גבעה כשנתקלה בתחנת אוטובוס.  הפגיעה ריסקה את עצם הלסת העליונה והתחתונה שלה וכמה משיניה.

הצוות הרפואי עשה עבודה נהדרת בשחזור פניה. עם זאת, כשהתגייסה לצבא, היא החלה לסבול מסיבוכים רפואיים והרופאים הגיעו למסקנה שהלסת שלה גדלה ויהיה צורך לבצע מחדש את כל עבודות השיקום.

למרבה הצער, הפעם מערכת הבריאות הממשלתית בישראל לא תכסה את הטיפול. כשהכומר של מרינה שמע על מצבה, הוא עודד אותה להגיש מועמדות  לקבלת עזרה.

"האמת שהייתי בהלם כששמעתי שאושרתי. עכשיו התחלתי את הטיפול, אם כי ייקח זמן להשלים. אבל אני כל כך שמחה שאני מצליחה להתמודד עם זה ולא להפריע ללימודים. אני באמת לא יודע מה הייתי עושה אם לא היית בא".

אתה יכול לעזור ליצור עוד סיפורים כאלה של IStandwithIsrael. כשאתה תורם למעוז ישראל, אתה הופך לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורי דורות! 

5: שרה

שרה ואלכס הכירו לפני 15 שנה. היא הייתה מתנדבת במרכז גמילה והוא היה אחד המטופלים. במהלך תקופה זו אלכס הגיע לאלוהים וסיים את התוכנית. זמן קצר לאחר מכן נישאו והחלו לשרת בקהילה מקומית. יחד נולדו להם שני ילדים ובסופו של דבר, עם עבודה קבועה לכל אחד מהם, אלכס החליט שהם צריכים לרכוש דירה.

ואז הגיעה המגפה ואיתה הגיעו הסגרים הארוכים. הבידוד והבדידות שהפכו לחלק כה בולט בחוויית הקורונה עוררו סחרור שתייה. אלכס שתה כל כך הרבה שהוא הגיע לבית החולים עם נזק לאיברים. שרה ביקרה אותו בבית החולים כדי להתפלל איתו והוא הגיע למקום של תשובה לפני אלוהים. למחרת החליטו הרופאים להכניס לתרדמת כדי לתת לגופו את היכולת לנוח ולהחלים ללא הכאב. עם זאת, ימים לאחר מכן, כאשר ניתקו את התרופות הגורמות לתרדמת, הוא לא התעורר. הרופאים ערכו בדיקות ומצאו שהסיבה היא שחיידק מסוים זיהם את דמו.

משום מה, הטיפול בחיידק זה דרש אישור נוסף ממשפחתו המורחבת של הבעל. המשפחה המורחבת, לעומת זאת, סירבה לאשר את הטיפול עד שהיה מאוחר מדי, ואלכס נפטר.

גם בזמן ששרה עיבדה את כל מה שאומר להיות אלמנה, היו לה צרכים מיידיים לטפל בבית, כולל בעיית אינסטלציה ונזילה בגג שהיה צורך לטפל בה לפני הגשמים.  הצורך הדחוף ביותר היה לדאוג לכך שלשרה ולילדיה יהיה קצת שקט מהסערה בבית, וכיסוי עלות התיקונים היה דרך מעשית מאוד לחזק אותם בתקופה קשה זו. 

אתה יכול לעזור ליצור עוד סיפורים כאלה של IStandwithIsrael. כשאתה תורם למעוז ישראל, אתה הופך לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורי דורות! 

6: דני

קרובי משפחתי הגיעו לישראל כמעט עשור לפני שהגעתי עם אמי ושני אחיי הצעירים בשנת 1995. בשנות ה-80 הם נאלצו ללכת ברגל מאתיופיה לסודן, שם אספו אותם מטוסים ישראליים. למרבה המזל, נלקחנו היישר משדה התעופה בבירת אתיופיה, אדיס אבבה.

הגענו לארץ ובילינו את ארבע השנים הראשונות בקרוואנים המיועדים לעולים. שם למדנו עברית ולמדנו על האומה החדשה שבה חיינו. קיבלנו כל מיני הטבות כעולים חדשים ובשנה הרביעית בארץ אמא שלי הצליחה לרכוש לנו דירה קטנה.

אמא שלי לעולם לא תזכה לגור בדירה הזאת. היא מתה פתאום ולא נשארנו בלי אף אחד. כאח הבכור, לקחתי על עצמי לטפל בשני אחיי הקטנים. הבכור כבר היה מבוגר, אבל הייתה לו אפילפסיה ולעתים קרובות היו לו התקפים שהסתיימו בנפילות או כוויות איומות בזמן הבישול.

אחי הצעיר היה עדיין בבית הספר כשאמא שלנו נפטרה. הוא היה הכי קרוב אליה ולקח את זה הכי קשה, סירב ללמוד או אפילו לצאת מחדרו. הוא מעולם לא סיים את לימודיו בבית הספר וברגע שמלאו לו 18 עזב כדי לחזור לאתיופיה.

אתיופיה לא מאפשרת אזרחות כפולה, ולכן כשעלינו לארץ ויתרנו על הדרכונים האתיופיים. אחי, אם כן, נכנס עם אשרת תייר ויכול היה לעבוד רק בעבודות מזדמנות. במשך כמעט עשור הייתי שולח לו קצת כסף כל חודש, אבל לבסוף שכנעתי אותו שהוא צריך לחזור הביתה – לישראל.

שילמתי את המשכנתא על הדירה של אמא שלי ושילמתי את המשכנתא על הדירה של אמא שלי וטיפלתי באחי השני. אז כשהוא הסכים סוף סוף לחזור לארץ, לקחתי הלוואה כדי לקבל כרטיס הלוך-חזור בשבילי וכרטיס בכיוון אחד בשבילו.

כשהגענו לשדה התעופה באדיס אבבה כדי לטוס חזרה לישראל, אחי נעצר על חריגה מאשרת התייר שלו. בילינו עוד שבוע בתשלום קנסות ובסידור הניירת שלו ולבסוף הגענו הביתה לישראל.

בטוח שאחי הצעיר נמצא במקום טוב מבחינת התיישבות מחדש בארץ, נסעתי לטיול בארה"ב. רציתי לנסות להשיג גרין קארד, לעבוד קצת ולחסוך קצת כסף כדי שאוכל לחזור לישראל, למצוא כלה ולהתמסד. חצי שנה אחרי שהייתי בארה"ב הבנתי שזה לא יקרה וחזרתי לארץ. בהיעדרי, אחי הצעיר הבטיח לשלם את ההלוואות שלי.  אבל כשחזרתי, גיליתי שלא, ושני הבנקים שמהם לקחתי הלוואות שלחו אותן לסוכנות הגבייה הממשלתית.

ניסיתי להסביר את הנסיבות, אבל השופט פסק נגדי. פסק הדין הוסיף כל מיני קנסות וריביות שגרמו לחוב לנפח פי חמישה ממה שהיה במקור. הייתי צריך לשלם מאות דולרים בכל חודש במשך שבע שנים בסך הכל, ועדיין זה אפילו לא כיסה את הריבית, אז החוב רק גדל.

אני עובד כמאבטח, לפעמים עובד במשמרת לילה, חוזר הביתה לישון כמה שעות ואז חוזר לעבודה במשמרת אחר הצהריים. בין לוח הזמנים שלי בעבודה לבין האחריות שלי כלפי האחים שלי, אף פעם לא ראיתי את עצמי מצליחה לעבור את זה ולבנות חיים. ניסיתי לבטל את החוב, כי היה ברור שלעולם לא אוכל לשלם אותו, אבל נדחיתי.

לבסוף, חבר סיפר לי על . התחברתי למישהו מהצוות שלהם והסברתי לו את המצב. הוא עקף לחלוטין את סוכנות הגבייה והלך ישירות לאחד הבנקים המעורבים וניהל משא ומתן על הפחתת החוב. לבסוף הם הסכימו להוריד את הסכום לעלות ההלוואה המקורית, אך אמרו כי ההצעה תהיה תקפה לשבוע אחד בלבד. שבוע! אלה היו החדשות הכי טובות והכי גרועות שיכולתי לקבל. אור בקצה המנהרה! אבל, איך אני יכול לבוא עם כספים כאלה בשבוע אחד?

הוועדה קיימה ישיבת חירום ואישרה את כל התשלום לאותו בנק. זה כמו להתעורר לחיים חדשים. חיים שבהם אני יכול עכשיו להתחיל לבנות משהו ולא רק בקושי להחזיק מעמד. לומר "אני מודה לאלוהים עליך" נראה לי לא מספיק מנסח את זה, אבל אלה המילים היחידות שיש לי.