שבעה סיפורים בשנת רעב ושפע

ולנטין

בשנת 2006, השותף העסקי שלי ואני פתחנו יחד מוסך לתיקון רכב. בסביבות 2014 הדברים התנהלו בצורה גרועה ובן זוגי נטש את העסק. הסתכלתי על תלולית השטרות שהוא השאיר לי וידעתי שאצטרך לבחור בין לברוח מהכל או לעמוד מול ההר הזה באמונה.

הייתי אז כומר עמית וכששיתפתי את הכומר הראשי במאבק שלי הוא סיפר לי על . כשהגשנו בקשה לעזרה, לא רציתי לבקש מהם לשלם את החובות שלי, כי הרגשתי שזו האחריות שלי. ביקשתי מהם לעזור לדאוג לצרכים של המשפחה שלי בזמן שמסרתי את רווחי החנות כדי לכרסם בחובות. אבל ISWI חשב אפילו מעבר לצרכים המיידיים שלנו. הם רצו לראות אותי מצליח בטווח הארוך.אז שלחו לי יועץ פיננסי שעזר לי לתקצב גם את העסק וגם את חיי המשפחה. היו כמה חודשים שבהם אני לא יודע מה אשתי והילדים שלי היו אוכלים אם ISWI לא היה עוזר לנו.

השקעתי כמעט שש שנים בלהחזיר ולשקם את העסק ואפילו עם שנה קשה כמו זו, אנחנו מצליחים! ביודעי שנקראנו לעשות הכל כאדון, אני קונה רק חלקים איכותיים ובניתי מוניטין של מצוינות ויושרה עבור החנות שלנו.  אני יכול להסתכל עכשיו אחורה על התקופה הקשה ההיא ולראות שהיא עשתה לי טוב רק כאב, כבעל, כאיש עסקים וככומר. ואני אסיר תודה על התפקיד ש-ISWI מילא בעזרה לי להגיע לכאן.

אתה יכול לעזור ליצור עוד סיפורים כאלה של IStandwithIsrael. כשאתה תורם למעוז ישראל, אתה הופך לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורי דורות! 

דימיטרי

גדלתי במשפחה של אמנים ברוסיה. אמי הייתה שחקנית תיאטרון. אבא שלי התחיל כצייר ואז גילה שהוא טוב מאוד בקרמיקה. הוא היה כל כך טוב, למעשה, שהוא פתח מפעל קרמיקה משלו. הצטרפתי לאבי בניהול המפעל במשך מספר שנים, עד שלא יכולתי עוד לעמוד בפני הרצון שבתוכי לעלות לישראל.

אחי שמח לקבל על עצמו את תפקידי במפעל ולכן הרגשתי שהעסק של אבי נמצא בידיים טובות.

זמן קצר לאחר שהגעתי פגשתי והתחתנתי עם אשת חלומותיי. שנינו הסכמנו שאנחנו רוצים להביא הרבה ילדים לעולם ולכן התחלתי לפעול למען מקום של איתנות פיננסית. פתחתי סדנת קרמיקה בישראל אבל החוקים, התרבות והשוק כל כך שונים בישראל שהעסק נכשל כישלון חרוץ.

ביליתי את השנים הבאות בעבודה עבור חברות שונות הקשורות לאמנות כמו גם עבור בית הספר לאמנות הנודע ביותר בישראל בצלאל (על שם בעל המלאכה שעיצב את ארון הברית). למדתי המון על העסק ויצרתי הרבה חברויות וקשרים בתחום. ואז ניסיתי שוב.

בשנה הראשונה בקושי הרווחתי. אין לי מושג איך בכלל שרדנו את השנה הזאת, אבל נשארתי עם זה. ידעתי שעם משפחה גדולה שעדיין גדלה, לעולם לא אוכל להרשות לעצמי להאכיל את משפחתי בלי לנהל עסק משלי.

בשנה השנייה העסק שלי התחיל לגדול והמשפחה שלנו המשיכה לגדול. ב-20 שנות נישואינו, אשתי ואני הבאנו לעולם 13 ילדים מדהימים.

ככל שהעסק התבסס, הזמנות חוזרות היו נכנסות ויכולנו להסתמך על זרם קבוע של הכנסות. עם זאת, כשהקורונה הכתה השנה, הכל נעצר בפתאומיות. חנויות לא יכלו להיפתח כדי למכור את המוצרים שלנו ומסעדות לא יכלו להגיש ארוחות על הכלים שלנו.

אבל עדיין היינו צריכים להמשיך להאכיל את הילדים שלנו, ולכסות את העלויות הבסיסיות של העסק.

אנו מלמדים את ילדינו שמלבד אלוהים אין מטרה או משמעות במה שאנו עושים. המוטו המשפחתי שלנו הוא מיהושע: "באשר לי ולביתי נעבוד את ה'". בין אם ילדינו לומדים מתמטיקה, מבשלים ארוחה, מנגנים שיר או מכינים קרמיקה, משפחתנו עושה הכל כדי לפאר את אלוהים.  תמיד האמנו שהוא דואג גם לציפורים קטנות וגם למשפחות גדולות.

לא פנינו ; הם מצאו אותנו. רגע לפני החגים בסתיו, כשנאמר לנו שנצטרך לסגור את העסקים שלנו למשך כמעט חודש, נציגי ISWI הגיעו לסדנה שלי ונתנו לי צ'ק כדי לעזור בטיפול במשפחה שלי.  זה עזר כל כך הרבה!  ואיזה לקח מוחשי לחלוק את עזרתו של אלוהים עם ילדינו.

אתה יכול לעזור ליצור עוד סיפורים כאלה של IStandwithIsrael. כשאתה תורם למעוז ישראל, אתה הופך לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורי דורות! 

לודמילה

לודמילה תמיד הייתה טיפוס הפרפר החברתי. גם בגיל 82 היא ידועה כחיה של המסיבה בבית הדיור המוגן שבו היא מתגוררת כיום.

לודמילה נולדה באוקראינה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כשהאיום על היהודים גבר, אמה וסבתה ברחו איתה לברית המועצות. הם חזרו לשקם את חייהם באוקראינה לאחר תום המלחמה. לודמילה סיימה את לימודיה וקיבלה משרת אדמיניסטרציה. עם זאת, מהר מאוד היא גילתה עד כמה היא נהנית לעבוד עם אנשים ותבלה את 37 השנים הבאות במכירות מסחריות. השנים הללו כללו כמובן גם חתונה וגידול שני ילדים. שנים לאחר מכן, לאחר שילדיה גדלו והחלו להקים משפחות משלהם, נפטר בעלה.

שנה אחת, כשחגגו חג במרכז קהילתי יהודי, הם שמעו על סוכנות שמסייעת ליהודים לעלות לישראל. שני ילדיה החליטו לעבור עם משפחותיהם, ולמרות שהיא כבר בת 70, לא היה שום סיכוי שלודמילה תחמיץ את הצפייה בנכדיה גדלים בארץ הקודש. לאחר הקמתם, בנה מצא עבודה בייצור ובתה החלה לעבוד כאחות בבית החולים.

למרות שיצאה לפנסיה והחלה לחוות מחלות גופניות שמגיעות עם הגיל, לודמילה המשיכה להיות מעורבת עם משפחתה. זאת, כמובן, עד שהגיעה הקורונה וכולם נדרשו להיכנס לבידוד ביתי. בגיל 82, החיים לבד בבית היו קשים, אבל דווקא כשלודמילה התגלתה בקיץ האחרון על רצפת דירתה, חמש שעות אחרי שנפלה נפילה איומה, שני ילדיה ידעו שהם צריכים למצוא לה אלטרנטיבה - ומהר. מצבה הרפואי של לודמילה הלך והידרדר, אך שלל הכתבות בחדשות בישראל על הטיפול הנורא שמקבלים הקשישים במקומות כאלה הותירו את ילדיה אובדי עצות בשאלה את מי הם יכולים להפקיד בידי האישה שהעניקה להם חיים. 

עם הרקע שלה בתחום הרפואי, בתה של לודמילה הצליחה למצוא מתקן שענה על כל הדרישות שלהם של מומחיות רפואית וטיפול אישי. עם זאת, גם אם היא ואחיה יאחדו את כל כספם יחד, הם יוכלו לשלם רק כמחצית מהעלויות הראשוניות כדי להכניס אותה. כאשר הכומר שלהם גילה על הדילמה שלהם, הוא סיפר להם על המשימה של  לדאוג לצורכיהם של המאמינים הישראלים. לפני שהקיץ הסתיים, ISWI אישרה את מלוא הסכום המבוקש ולודמילה הועברה לביתה החדש. היא נמצאת שם כבר חמישה חודשים והצוות פשוט לא יכול לקבל מספיק מהאישה הזו שהם מכנים "אור בהיר". יפה לראות את נאמנותו של אלוהים, שהייתה כה ברורה לדוד המלך, כפי שהיא ניכרת היום."הייתי צעיר ועכשיו אני זקן ומעולם לא ראיתי את הצדיקים ננטשים..." תהילים ל"ז:25

אתה יכול לעזור ליצור עוד סיפורים כאלה של IStandwithIsrael. כשאתה תורם למעוז ישראל, אתה הופך לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורי דורות! 

רוסלן ויעל

אני חי בישראל מאז שנשמתי את נשימתי הראשונה. רוסלן הגיע כעשור לאחר מכן, בגיל 12, כשמשפחתו עלתה מאזרבייג'ן. נפגשנו כילדים כששתי משפחותינו למדו בקהילת מלך הכבוד. בתוך שנתיים מהגעתו לישראל, רוסלן הצטרף לצוות ההלל ושירת שם ב-15 השנים האחרונות. הצטרפתי להלל הנוער כנער ואני ממשיך לשרת את קבוצת הנוער גם היום.

בזמן שרוסלן היה בצבא הוא ואני התחלנו לחזר וזמן קצר אחרי שהוא השתחרר התחתנו.  זה היה לפני שבע שנים. התחלנו את חיי הנישואין שלנו יחד בשכירות דירה קטנה וקסומה בדיוק כמו רוב הזוגות הישראלים הצעירים. רוסלן קיבל עבודה בחברת אלקטרוניקה המייצרת רכיבי מחשב. בינתיים, גידלתי קהל לקוחות לעסק העוגות המותאמות אישית שלי. התינוק מספר אחת הגיע והדברים התנהלו כמתוכנן.

התוכנית הייתה לעבוד קשה ולחסוך כדי שנוכל יום אחד להיות הבעלים של דירה משלנו – ואולי אפילו יום אחד, עסק משלנו. מדובר בתוכנית שאפתנית לזוגות צעירים, שכן מקדמה עבור דירה בישראל יכולה להיות גבוהה כמו עלות דירה שלמה במדינות אחרות. מתוך הכרה בחסם האדיר הזה בפני משפחות צעירות, הקימה הממשלה תוכנית המחייבת קבלנים לתמחר מספר דירות בכל בניין חדש במחיר מוזל ולאחר מכן עורכת הגרלה מתוך עשרות אלפי השמות שהוגשו.

ברור שרוסלן ואני לא יכולנו להבטיח שנהיה בין אלה שנבחרו לכך, אבל היינו נחושים להיות מוכנים ליום אם יגיע. אפילו בשיעור מוזל, הדרך היחידה שאי פעם נחסוך מספיק למקדמה תהיה לחיות מחלק קטן מההכנסה שלנו. ההורים שלי מאוד תמכו בחלום שלנו והסכימו לתת לנו לעבור לגור איתם כדי שכל שקל נוסף יופרש בציפייה ליום אחד שנוכל לגדל את ילדינו במקום שנוכל לקרוא לו בית לצמיתות.

בערך כש-2020 הגיעה, נראה היה שהכל טוב ורע קורה בו זמנית. ראשית, גילינו שאנחנו מצפים לילד השני שלנו! בערך באותו זמן, עבודתו של רוסלן עשתה קיצוצים והוא איבד את עבודתו. ואז – קיבלנו את הטלפון שבישר לנו ששמותינו צוירו! היו לנו שבועיים לחתום על דירה בפרויקט בנייה חדש – בדיוק בשכונה שביקשנו!

מה שהיה אמור להיות אירוע משמח – אותה הזדמנות של פעם בחיים שחיכינו לה – לא יכול היה להגיע בזמן גרוע יותר.  ובכל זאת, רוסלן הצליח להשיג עבודה אחרת וחתמנו באמונה מתוך אמונה שנמצא דרך להרוויח את שאר הסכום עבור המקדמה עד המועד האחרון. ואז הגיעה הקורונה. החודשים היקרים ההם לפני לידת התינוק השני אבדו בסגרים, וחצי שנה לאחר מכן ישראל עדיין ניסתה להבין איך להתמודד עם המשבר. נגמר לנו הזמן.

כמה חברים בקהילה שלנו סיפרו לי איך  עזר להם בעבר ועודד אותנו להגיש מועמדות. כל השנה הזו הייתה כל כך קשה לאנשים, שזה נראה זמן מוזר להגיש בקשה לעזרה ברכישת דירה. אבל גם בזמנים קשים, החיים עדיין מתקדמים, משפחות עדיין ממשיכות לגדול והחלטות חשובות לעתיד צריכות להתקבל עכשיו. אנחנו כל כך אסירי תודה ISWI היה מסוגל ומוכן לעזור לנו עם משהו שאומר כל כך הרבה לנו כמשפחה. זה מדהים לראות רגע שבו עשית כל מה שאתה יכול ופתאום אלוהים נמצא שם ומחכה בסוף כדי להשלים את ההבדל.

אתה יכול לעזור ליצור עוד סיפורים כאלה של IStandwithIsrael. כשאתה תורם למעוז ישראל, אתה הופך לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורי דורות! 

גדעון וסוזי*

בכפר קטן ליד הגבול המצרי גרה משפחה עם חמישה ילדים. גדעון, האב, נולד וגדל בקיבוץ בצפון הארץ. בשלב מסוים אחרי הצבא, רוב הישראלים יעזבו את הארץ לכמה חודשים כדי להתאוורר לפני שהם מתיישבים ללימודים או לעבודה. הודו היא מקום מועדף על ישראלים בעיקר משום שהיא משתלמת לחיילים שזה עתה קיבלו תשלום של 100 דולר בחודש עבור 2-3 שנות שירות.

גם גדעון בחר בהודו. שם הוא פגש שני אנשים שישנו את חייו לנצח – סוזי, אשתו לעתיד, וישוע מושיעו הנצחי.

גדעון חזר לארץ עם סוזי והם עברו לצפון הארץ ליד הכנרת כשהוא דייג. בערך כשנולד ילדם השלישי, הם הרגישו שאלוהים קורא להם מהירוק השופע של הגולן להיות עדות חיה בחולות הצחיחים של מדבר הנגב.

לחיים באמצע שום מקום יש יתרונות מכיוון שיוקר המחיה נמוך מאוד. החיסרון הגדול ביותר היה שהכפר כל כך כפרי שם שאין בו בית ספר ראוי.  כך, במשך 12 שנים סוזי למדה בחינוך ביתי ואילו גדעון הדריך סיורים מדבריים ועבד באבטחה.

אלא שלפני שלוש שנים הם גילו שאחד מילדיהם זקוק לחינוך מיוחד, והמקום היחיד שבו הוא פנוי הוא פנימייה באזור ירושלים, מרחק כמה שעות נסיעה. שני הילדים הגדולים כבר היו בגיל צבא, אז סוזי החלה לעבוד בחקלאות כדי לעזור לכסות את עלות הפנימייה. חקלאות היא עבודה גוזלת כל דבר, אז זה כמובן אומר שהיא כבר לא תוכל לחנך בבית את שני הילדים האחרים. אף על פי שבית הספר "הראוי" היחיד באזור היה בית ספר פרטי, הוא היה בר ביצוע. התיירות בישראל רק גדלה בשנים האחרונות, וכל עוד רוכשי היבול הרגילים המשיכו לקנות, הם יכלו להרשות זאת לעצמם. כל שנה אחרת, ושני העיסוקים האלה היו צריכים להיות בסדר. אבל 2020 היא לא שנה אחרת והתשלומים לבית הספר היו פתאום עצומים.

ISWI אישרו את בקשתו של הכומר שלהם לעזור לכסות את עלות החינוך של ילדיהם והם כתבו לנו לחלוק את הכרת התודה העצומה שלהם. אבל אנחנו היינו אלה שנשארנו מחייכים כשראינו איך אלוהים דואג לדברים שחשובים לעמו כשהם עסוקים בטיפול בדברים שחשובים לו.

*השמות שונו כדי להגן על פרטיות המשפחה.

אתה יכול לעזור ליצור עוד סיפורים כאלה של IStandwithIsrael. כשאתה תורם למעוז ישראל, אתה הופך לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורי דורות! 

אריאל ויעל

יעל ואני כבר התחתנו ביום שבו ראיתי במוחי את התמונה החזותית הזו שלנו ושל ילדינו החיים בישראל. סיפרתי על כך ליעל והיא נבהלה. אמריקה אולי, אמרה, אבל ישראל לא באה בחשבון. עם זאת, ככל שחלפה שנה ולא זזנו, הרגשתי יותר ויותר ריק מבפנים.

לבסוף הסכימה יעל להתחיל בתהליך העלייה הדורש כמות עצומה של ניירת. אולי בעיני רוחה, זו הייתה משימה כה מרתיעה שרק מעשה אלוהים היה מביא אותה. ברוסיה קשה למצוא מסמכים מקוריים המוכיחים שורשים יהודיים, במיוחד לאחר אסון מלחמת העולם השנייה וקריסת ברית המועצות. לכן שגרירות ישראל בבלארוס הזדעזעה כשהראיתי לו את המסמכים המקוריים שלנו שנמצאו עמוק באיזו כספת ארכיונים של הקג"ב.

הייתי אתאיסט חלק ניכר מחיי, אבל זמן קצר לאחר שהגעתי, דברים השתנו עבורי. לפני ישראל עסקתי 20 שנה בעיצוב גרפי. אבל כשהגענו לארץ סיימתי לשבת ליד שולחן. רציתי להיות אור במקום שבו זה יהיה חשוב.

אילת היא העיר הדרומית ביותר בישראל – על שפת ים סוף ודחוק בין גבול מצרים וירדן. ראיתי שבאילת אנחנו יכולים גם להיות אור רוחני, לשרת אנשים – וגם להיות מורי דרך במדבר ולעזור לחבר תיירים לישראל בדרך ייחודית. פחות מקומות קדושים – יותר ארץ הקודש.

 שילמתי עבור ההכשרה שלי והעסק שלנו שגשג. ההערכה היא כי 80-90% מכלכלת אילת קשורה ישירות לתיירות. אבל אז, כשהגיעה הקורונה, כל העיר שלנו נעצרה. אנחנו יודעים שהארץ הזאת לנצח תהיה מקום שימשוך אליו אנשים מכל העולם. ההיסטוריה כאן פשוט עשירה מכדי להתעלם ממנה.

עם זאת, בינתיים, ISWI היה שם כדי לעזור לנו להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, וזה אומר שאנחנו עדיין יכולים לשרת את המקומיים בתקופה זו של מאבק אינסופי לכאורה. זה כנראה ייקח קצת זמן, אבל כשיגיע הזמן, אנחנו מתכננים להיות מוכנים ומחכים להראות שוב לבינלאומיים מה הופך את הארץ הזו לכל כך מיוחדת עבור מי שברא את היקום.

אתה יכול לעזור ליצור עוד סיפורים כאלה של IStandwithIsrael. כשאתה תורם למעוז ישראל, אתה הופך לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורי דורות! 

גדליה

רוב משפחתי נספתה בשואה. אלה ששרדו גילו שהאחרים בחיים רק לאחר שעלו לישראל בנפרד. השנה הייתה 1957, והייתי ילד בן שמונה כשהורי עלו לישראל. לאבי תמיד היה קול דיבור נהדר, גם כשדיבר עברית כשפה שנייה. זמן קצר לאחר שהגיע לארץ נשכר לקרוא טקסטים לקול ישראל ועבד שם במשך 40 שנה. למרות שמשפחתי שרדה, השואה הותירה צלקות קבועות כך שחיי הבית שלנו כשגדלנו לא היו סיפור כל כך גדול. ביליתי את רוב שנות נעוריי לבד – כאתאיסט הייתי משוכנע שתמיד אהיה לבד. כשהתגייסתי לצבא שירתתי שלוש שנים בחיל האוויר ולאחר מכן המשכתי לעבוד במשרד הביטחון במשך 20 השנים הבאות. זו הגרסה הקצרה. יש עוד הרבה בסיפור הזה והם עשו סרט על החיים שלי לפני כמה שנים.

עזבתי את משרד הביטחון כדי להיות בעל עסק ופתחתי פאב. לצערי נאבקתי באלכוהול, כך שהבחירה העסקית שלי לא התאימה לי במיוחד. בשלב מסוים מישהו סיפר לי על ישוע ואימצתי את זה הלאה. השתניתי כל כך מהר שהמשפחה שלי הייתה משוכנעת שאני על סמים. הייתי מחייכת, רוקדת ברחבי הבית – וחולקת את החדשות הטובות – החדשות הטובות ביותר ששמעתי אי פעם לאנשים ברחוב. המשפחה שלי שדבקה בי בגלל האלכוהוליזם שלי הפכה עוינת כשלא יכלו להסביר את שמחתי הפתאומית. עם זאת, בזה אחר זה, כל משפחתי חוותה וקיבלה את ישוע כמשיח שלהם.

בסופו של דבר פתחתי בית קפה. זה היה כל כך מוצלח שפתחתי שני. ואז, בתחילת שנות ה-2000, הגיעה האינתיפאדה והעניינים הסתבכו. פיגועי הטרור כוונו נגד מסעדות ואוטובוסים וגרמו לשיתוק עסקים רבים. איבדנו הכל, אפילו את הבית. למרבה המזל, בשלב זה אשתי כבר הייתה איתי על הסיפון ושנינו הרגשנו מאלוהים לעבור צפונה ולשרת בקהילה על הר הכרמל. מצאנו בית קטן וקסום בכפר דרוזי במרחק הליכה מהקהילה ונשכרתי לנהל את בית הקפה שלהם. זה היה התרחיש הטוב ביותר עבורי – חיים פשוטים שבהם אוכל ליהנות מניהול בית הקפה וההצלחה שלי תברך את מלכות האלוהים.

בשנה שעברה הרופאים גילו שיש לי סרטן בשלב שעדיין ניתן לטפל בו. החדשות הטובות היו שבית החולים הטוב ביותר בארץ לסוג הטיפול שהייתי זקוק לו נמצא לידנו בחיפה. החדשות הרעות היו שזה עדיין היה 40 דקות נסיעה טובות מהכפר שלנו, ומכיוון שכל החיים שלנו היו בכפר הדרוזי הזה, לא הייתה לנו מכונית כבר שנים. הבת שלי הצליחה להסיע אותי הלוך ושוב לטיפולים, אבל ככל שהם התקדמו, התחלתי לסבול מתגובות אינטנסיביות שהצריכו ביקורי חירום תכופים בבית החולים.

"תצטרך להתקרב לבית החולים", אמרו לי. לא רציתי. אהבתי את הכפר שלנו, את החנויות, את השכנים. הכרנו את כולם וכולם הכירו אותנו. המעבר לעיר גדולה כמו חיפה, שבה שילמת פי שניים כדי לגור כגרגיר אחד מני רבים, לא קסם לי כלל. אבל הרופאים אמרו לי שיש תקווה אם אסיים את הטיפולים, והמעבר יהיה זמני. סיפרתי להנהגת הקהילה שלנו על הדילמה שלנו והם תמכו ברעיון של מהלך. הם ידעו על קרן שיכולה לעזור לנו לכסות את העלויות הנוספות של התקרבות לבית החולים, ואז הם יצרו קשר. תוך שבועות הבקשה שלנו אושרה והנה אני כאן, רק שבע דקות מהמקום שבו אני מקבל את הטיפולים. התוצאות עד כה היו מאוד מעודדות ואני אופטימי שאנצח את זה ואזכה לראות את הנכדים שלי מביאים לעולם את הדור הבא של המאמינים בשושלת המשפחתית שלנו.

אתה יכול לעזור ליצור עוד סיפורים כאלה של IStandwithIsrael. כשאתה תורם למעוז ישראל, אתה הופך לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורי דורות!