האח הגדול של עם ישראל

שמי סלים. נולדתי בנצרת בשנת 1975 למשפחה קתולית אדוקה. בתרבות הערבית חשוב מאוד להעביר את שם המשפחה מדור לדור, ולכן הוריי שמחו מאוד כשנולדתי. אחי התאום ואני נולדנו לאחר חמש בנות. אבי חלם שיהיה לו בן כומר ולכן בגיל שתים עשרה התחלתי לשרת את הכמרים בקתדרלה הקתולית בעיר. 

סלים ואשתו בטקס סיום לימודיו

שירתי אותם חמש שנים. נשאתי את הצלב בתפילות ולמדתי בעל פה את הפולחנים והליטורגיה, אבל בעבודתי מאחורי הקלעים ראיתי את הצביעות הרבה של הכמרים. חוסר ההתייחסות שלהם לאנשים עם קשיים והדרך שבה טיפלו בעימותים ביטאו את ההפך ממה שעליו דיברו בדרשות שלהם – הם ממש לא נהגו בכבוד ובאהבה.

ובכל זאת, בכל שבוע, בלי שום קשר למה שקרה מאחורי הקלעים, שרתי את אותם שירים והתפללתי את אותן תפילות. הכול סבב סביב המסורות, לא סביב בני אדם. בגיל שבע עשרה אמרתי שאם זה אלוהים, אני לא רוצה אותו.

לאחר שסיימתי תיכון, למדתי באוניברסיטה העברית, התחלתי לעבוד כסוכן נסיעות מורשה ובסופו של דבר גם ניהלתי מלון.

בזמן שלמדתי באוניברסיטה, חיי השתנו לנצח. ה-6 באוגוסט 1994 היה יום גורלי. ניסרין, שנמנתה עם חוג חבריי הטובים, נהרגה בתאונה. בזמן שנהגה במכוניתה נשמטו צינורות ברזל גדולים ממשאית שנסעה לידה, מחצו את מכוניתה וגרמו לה להתפוצץ. ניסרין נשרפה חיים.

האירוע זעזע אותי עד מעמקי ליבי. שנינו היינו בני אותו גיל. היא הייתה מאמינה אמיתית באלוהים. איך החיים שלה נלקחו ממנה כך, בגיל תשע עשרה? הרגשתי כאילו הזמן והמרחב עצרו מלכת ופתאום ראיתי את חיי. הבנתי שאני עסוק במרדף אחר השאיפות העסקיות שלי לטווח ארוך, אבל לא היה שום עירבון לכך שאגיע לגיל שבו אזכה לממש אותן. התחלתי לשאול את עצמי שאלות עמוקות על החיים שלאחר המוות. בפעם הראשונה לאחר שעזבתי את הכנסייה, חזרתי לשאול את עצמי שאלות על אלוהים. הרגשתי שהוא חיכה לי כל הזמן הזה וברגע שהתחלתי לחשוב עליו, הוא היה מוכן לדבר אליי. אינני יודע איך להסביר את זה, אבל אלוהים דיבר אליי ועזר לי להבין שאומנם גופה של ניסרין מת אבל היא החלה בחייה החדשים.

באותו יום הקדשתי את חיי לאלוהים והצטרפתי לכנסייה הנזרינית באזור, שם נתנו לי עותק של כתבי הקודש. בהתחלה פחדתי. תמיד לימדו אותי שאינני קדוש מספיק להחזיק בספר הכתובים, שלא לדבר על לקרוא אותו. רק לכמרים היה מותר לגעת בכתובים ולקרוא אותם. אבל הפציע יום חדש והחלטתי שאאזור אומץ ואקרא את הספר החשוב הזה. בכל זאת, קראתי רק את הברית החדשה. התנ"ך היה של היהודים ולא רציתי שום קשר איתם.

רציתי להרחיב את ההבנה שלי לגבי הבשורה והלכתי למכללה לכתבי הקודש בבית לחם – מכללה ידועה מאוד בקרב ערביי ישראל, ורכשתי שם תואר ראשון. בזמן שסיימתי את התואר פגשתי מישהו שהציע לי מלגה ללימודי תואר שני במכללה הישראלית למקרא. אהבתי לימודים אקדמיים ותמיד עבדתי קשה כדי לממן את ההשכלה שלי. איך יכולתי לסרב להצעה ללימודי תואר שני חינם?

ההתלהבות שלי דעכה כשהגעתי בסמסטר הקרוב ופגשתי שנים עשר מנהיגי קהילות ערביים ושנים עשר מנהיגי קהילות יהודיים שהיו עתידים ללמוד יחד. כעסתי מאוד. ברמה הפוליטית תמיד ספגתי את המסרים של התקשורת הערבית ולמדתי לשנוא את היהודים. ברמה התיאולוגית תמיד אמרו לי שהיהודים צלבו את המושיע שלי. לא רציתי שום קשר אליהם. מעולם לא ראיתי שום קשר בין עם ישראל האהוב המוצג בכתובים לבין העם היהודי שחייתי בקרבו בארץ.

"אתם מביאים לפה את הרבנים היהודים? הרבנים האלה ילמדו איתי נצרות?" חשבתי לעצמי בכעס. אחר כך הסבירו לי שהם יהודים שמאמינים בישוע, אבל לא הצלחתי להבין שיש כזה דבר, ונרגעתי.

אבל גם אחרי שנה של לימודים עדיין לא רחשתי שום חיבה לחבריי היהודים. בסוף שנת הלימודים שאלתי את אלוהים: "למה הבאת אותי הנה?" בזמן ההגות שלי עם אלוהים קראתי את משל הבן האובד והבנתי מה אלוהים מנסה לומר לי.

קראתי את המשל כמה פעמים ושאלתי את עצמי כמה שאלות: "מיהו הבן האובד במשל?" זה היה קל. הוא ודאי מסמל את העם היהודי. הייתה להם הזדמנות והם זנחו את אלוהים.

 "מיהו הבן הגדול בסיפור?" זה היה קצת יותר קשה. בהתחלה חשבתי לעצמי: "אני לא יודע וזה לא באמת חשוב. הבן הגדול איננו העיקר בסיפור".

בכל זאת הרגשתי מחויב לקרוא את המשל שוב ושוב:

"כָּעַס הַבֵּן הַגָּדוֹל וְלֹא רָצָה לְהִכָּנֵס. אָז יָצָא אָבִיו לְדַבֵּר עַל לִבּוֹ.  אָמַר הַבֵּן לְאָבִיו, 'הִנֵּה זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אֲנִי עוֹבֵד אֶצְלְךָ וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַרְתִּי עַל מִצְוָתְךָ, וְאַתָּה מֵעוֹלָם לֹא נָתַתָּ לִי גְּדִי כְּדֵי שֶׁאֶשְׂמַח עִם יְדִידַי. אֲבָל כְּשֶׁבָּא בִּנְךָ זֶה אֲשֶׁר בִּזְבֵּז אֶת רְכוּשְׁךָ עִם זוֹנוֹת, שָׁחַטְתָּ בִּשְׁבִילוֹ אֶת הָעֵגֶל הַמְפֻטָּם' ".

ככל שקראתי את המשל, כך חשבתי על החטאים שנחשפו עם תגובתו של הבן הגדול, שהפכו אותו לגרוע יותר מהבן האובד שעזב את הבית וחזר הביתה מושפל ועניו. מצאתי שבעה:

1. 1. "זה שנים רבות" – הבן הגדול הזכיר את השנים שבהן שירת את אביו כשם שעבדים סופרים את שנות העבודה שלהם לפני שהם יוצאים לחופשי.
   

2. 2. "אני עובד אצלך" - הוא הציג את מעשיו כאשר חי בבית אביו כאילו הוא עושה לו טובה ולא כבן שמבין שלשרת את אביו זה כבוד.
   

3. 3. "מעולם לא עברתי על מצוותך" – גישה של יוהרה רוחנית וצדקנות.
   

4. 4. "מעולם לא נתת לי גדי" – הוא הרגיש כאילו הוא אדם עני בתוך השפע בבית אביו.
   

5. 5.  "כדי שאשמח עם ידידיי" – הוא לא היה מסוגל למצוא שמחה וסיפוק עם ידידיו בבית אביו.
   

6. 6. "בנך" – לא "אחי" – הוא מתנכר לאחיו ומנתק איתו קשר.
   

7. 7. "בזבז את רכושך" – מאשים את אחיו ושופט אותו במקום לסלוח לו כשם שסלח לו אביו.
   

המשל הזה פקח את עיניי ושוב שאלתי את עצמי את השאלה, מיהו הבן הגדול? 

לא היה קל כשסוף סוף הודיתי בפני עצמי שאני, הנוצרי, הוא הבן הגדול. אני חלק מגוף המשיח והורכבתי אל תוך מתנת החיים היפה הזאת אבל ניתקתי את הקשרים עם אחי ישראל. האשמתי את אחי וסירבתי בצדקנותי להגיע למצב של קרבה עמוקה עם אלוהים האב. 

האיבה שלי כלפי היהודים הייתה כה עזה, עד שאמרתי לאלוהים: "אינני יכול לעשות זאת בעצמי, אני זקוק לעזרה". פתאום הרגשתי כאילו מישהו הוריד מעליי משקל של חמישה מקררים, וקראתי מעומק ליבי: "אני משחרר וסולח!" זה היה רגע של שחרור מהשנאה, והבנתי שקיבלתי חופש לאהוב והתמלאתי שמחה. 

האיבה שלי כלפי היהודים הייתה כה עזה, עד שאמרתי לאלוהים: "אינני יכול לעשות זאת בעצמי, אני זקוק לעזרה". פתאום הרגשתי כאילו מישהו הוריד מעליי משקל של חמישה מקררים, וקראתי מעומק ליבי: "אני משחרר וסולח!" זה היה רגע של שחרור מהשנאה, והבנתי שקיבלתי חופש לאהוב והתמלאתי שמחה. 

זה היה רגע של פליאה ותדהמה. הבנתי שאני רוצה שעם ישראל עדיין יהיה חלק מהסיפור כי הם ראייה לנאמנות אלוהים. אם אלוהים היה מתעייף מחוסר הציות של עם ישראל ומחליף אותו בכנסייה, איזה ביטחון היה יכול להיות לי שאלוהים לא יתעייף מהכנסייה – יתעייף מהחטאים והכישלונות שלי ויעבור הלאה? אבל אם ההבטחות שלו לעם ישראל איתנות כמו הכוכבים בשמיים, גם ההבטחות שלו אליי איתנות. 

סלים חולק את התנ"ך בבית דיור מוגן

אחרי האירוע הזה, התחלתי את שנת הלימודים השנייה שלי במכללה הישראלית למקרא. זה היה כמו להיוולד מחדש – שוב! בפעם הראשונה התחלתי לקבל את דבר אלוהים בתנ"ך ולראות בו חלק מהכתובים. כמה נפלא היה לראות שחלק כה גדול מסיפור הוא הקשר של אלוהים עם בני האדם. יכולתי ליהנות מהספר השלם שאלוהים נתן לי, מתנת אהבה וחוכמה לחיי. 

קראתי את הסיפורים הקדומים על אחי הצעיר ישראל, ונהניתי במיוחד למצוא את ישוע בפסוקים של ספרי התנ"ך, שנכתבו בידי יהודים. למרבה האירוניה, רק אחרי השחרור הזה משנאה, שאירע בזמן שרכשתי לעצמי תואר שני, הבנתי שגם הברית החדשה נכתבה בידי יהודים. כאשר קיבלתי את ישוע ואת הברית החדשה, קיבלתי את הברכות מהעם היהודי אפילו בלי לדעת, עוד בזמן ששנאתי אותם. 

עוד יותר מזה, כאשר קראתי את הכתובים, לא קראתי רק על עצמי ועל הקשר שלי עם אלוהים אלא הבנתי את תוכנית אלוהים לגבי העולם הזה, תוכנית שבה עם ישראל ממלא תפקיד מכריע. 

כאשר הגיע הזמן להשלים את תואר הדוקטורט שלי, למדתי באופן מקוון בבית ספר בלוס אנג'לס וטסתי לשם כדי לשוחח על התזה שלי. היה קשה לתמרן בין משפחה, לימודים ופעילות בקהילה אבל הייתי נחוש בדעתי לעשות זאת. למדתי בכל לילה בין אחת עשרה ועד שתיים לפנות בוקר, ותוך שנה השלמתי את התזה שלי, שכותרתה: "איך העימות הישראלי-ערבי משפיע על התיאולוגית הנוצרית לגבי ישראל". הטריד אותי שהמצב הפוליטי בימינו משפיע על היכולת שלנו להבין את אלוהים ואת דברו הנצחי, והיה ברור לי שזה מה שקורה. 

סיימתי את התזה שלי עם שתי שאלות. קודם השאלה "למה עם ישראל עדיין קיים?" כוחות עצומים כמו הצלבנים והאימפריה הבבלית והרומית התמוססו בתוך דפי ההיסטוריה בעוד העם הזה, שנקרע לגזרים על כל רחבי כדור הארץ במשך יותר מאלפיים שנה, עדיין נמצא כאן, חזר לארץ מוצאו ומדבר בשפתו המקורית, עם ספרו המקורי. 

הגעתי למסקנה שזה לא קרה כי הם מדהימים אלא כי אלוהים הבטיח שכך יהיה והבטחות אלוהים אינן מכזיבות. וזהו האלוהים שאותו אני רוצה לעבוד. 

השאלה השנייה שלי הייתה: למה אנחנו אומרים שאלוהים דחה את עמו? כי הם לא צייתו לו? והאם אנחנו טובים מהם? אנחנו יודעים שאיש איננו ראוי. לכן, במקום לגנות את עם הברית, אנחנו צריכים לשמוח שאלוהים הרכיב וצירף אותנו אל הברית שבה אנחנו יכולים למצוא סליחת חטאים וליהנות מנוכחות אלוהים. 

השם "ישראל" הוא שם היסטורי, רוחני ופוליטי, וידעתי שמנהיגים ערביים רבים יראו בי בוגד ואולי אפילו מרגל, כי אני עומד עם "ישראל". מצד שני, היהודים החרדים תמיד יראו בי ערבי, במקרה הטוב אזרח סוג ב ובמקרה הרע פעיל טרור פוטנציאלי. 

אבל לפעמים אנחנו צריכים להיות כבשה שחורה בין שני עמים עקשנים בעולם. כבר זמן רב אני דוחה את האפשרות להנהיג בקהילה כי ידעתי שהתפקיד יהיה כרוך בהרבה סבל. קשה להיות מנהיג קהילה בארץ כי החיים בארץ הזאת קשים. התפקיד מורכב עוד יותר כשמדובר במנהיג קהילה ערבי שאוהב יהודים. אבל כמובן, זה בדיוק מה שאלוהים רצה ממני. 

הכנסייה של סלים היום

התחלנו להקים קהילה בסלון שלנו. התחלנו עם אסיפת תפילה של שבעה אנשים. היא גדלה ועד מהרה נאלצנו לעבור אבל פחדתי לחתום על חוזה כי חששתי שלא אוכל לשלם את השכירות ואגיע לכלא. במשך חודשיים התעלמתי מהדרכת אלוהים עד שאשתי סיפרה לי בוקר אחד שהיה לה חלום על מקום שאנחנו צריכים לעבור אליו. היא התעקשה שנלך מייד לראות אותו, ואין מה להגיד לאישה שרוצה משהו בו במקום. לפחות לא לאשתי. 

עברנו באזור תעשייה ואשתי הצביעה על חנות פתוחה ואמרה "הינה!" עמדנו בפתח ואמרתי לאשתי: "לא היה לך חלום, היה לך סיוט!"

המקום היה רעוע ומוזנח ומלא ציוד נגרות ומכונות. זמן רב וכסף היו דרושים כדי לפנות את המקום ולשפץ אותו. המילים היחידות שבהן יכולתי לתאר אותו היו "בלתי אפשרי" ו"עלוב", אבל איכשהו, עבדנו יום ולילה ושיפצנו את המקום. הוא הפך למקום שבו התכנסה הקהילה שלנו וקראנו לו "ביתו של ישוע המלך" (כי נצרת היא העיר שבה גדל). החזון שלנו היה לא רק אספות. הקצנו את המקום גם לסיוע הומניטרי וחלוקה ויש לנו חדרי תפילה שאליהם מגיעים מתנדבים להתפלל בעד שלום בין ערבים ליהודים. 

סלים עם ראש העיר רונן מגרש

הכירו את ראש העיר

בשנת 2020 פגעה בנו המגפה והיו מגבלות קפדניות. זה קרה זמן קצר לפני פסח ואשתי ואני ישבנו בבית, ופתאום הייתי בטוח שאלוהים רוצה שאברך את עמו. ידעתי שכל פעולה בזמן הסגר כרוכה בסיבוכים ולכן אמרתי לאלוהים שאם ההרגשה הזאת באה ממנו, אני רוצה להתקשר לעירייה לפני שעות הפתיחה, ואני רוצה שראש העיר עצמו יענה לטלפון וישוחח איתי. 

התקשרתי בשעה 07:30 למוחרת בבוקר ומישהו ענה לטלפון. "אני רוצה לדבר עם ראש העיר מר רונן פלוט" אמרתי. 

"רונן מדבר", ענה. 

הייתי המום ולא עניתי מייד. "הלו, הלו? אתה שם?" שאל ראש העיר. 

כשסוף סוף הצליח למצוא את המילים, הוא אמר: "בדרך כלל אינני מקבל אנשים בגלל הסגר אבל אני רוצה שתבוא מחר בבוקר ונשב ונדבר במשרד שלי". 

כעת היה תורו של ראש העיר למצוא את המילים. 

כשסוף סוף הצליח למצוא את המילים, הוא אמר: "בדרך כלל אינני מקבל אנשים בגלל הסגר אבל אני רוצה שתבוא מחר בבוקר ונשב ונדבר במשרד שלי". 

הגעתי אליו למוחרת ושוחחנו במשך יותר משעה. כאשר סיימנו, הוא לקח אותי למרכז החלוקה שבו הכינו ארוחות חמות לנזקקים וששם היו אמורים לקבל את הפריטים שרצינו לתרום. הייתי מרוכז בשיחה שלנו ולא שמתי לב שראש העיר הזמין כתבים להסריט את האירוע. רק בערב התקשר אליי חבר ואמר "יש מאמר עליך בחדשות תחת הכותרת 'לפעמים קורים דברים טובים בזמנים רעים' ". מאותה עת ואילך היו לנו הזדמנויות רבות לעזור ליהודים ולתרום שמיכות, מזון ואפילו מוצרי חשמל. 

בדרך כלל היהודים שעזרנו להם התבוננו בנו בתימהון ולא הבינו למה אנחנו, ערבים, עוזרים להם. לאחרונה אמרה לי יהודייה שברחה מאוקראינה: "שמעתי על העימות בין הערבים ליהודים כאן ומעולם לא ציפיתי לקבל עזרה מערבי. איבדתי את בעלי במלחמה ואיבדתי כל תקווה. מארזי המזון שלכם הם לא רק אוכל, הם מעניקים לי תקווה לעתיד ולעם בארץ הזאת". 

סלים במרכז ההפצה של הכנסייה

דיכוי הנוצרים בארץ

לפני כשלושים שנה היו הנוצרים בנצרת כ-70-60% והמוסלמים היו במיעוט. היום רק כ-25% מתושבי נצרת הם נוצרים ערביים. אותם נתונים באים לידי ביטוי בבית לחם, שהיא כבר כ-97% מוסלמית. התקשורת הערבית אומנם אוהבת להציג את ישראל כגורם לסבל הערבי, אבל הדיכוי מגיע בדרך כלל מצד התרבות המוסלמית השלטת. 

בכל זאת, האמת היא שחייהם של המוסלמים בארץ טובים יותר משל אלה ברוב ארצות האסלאם. כערבי ישראלי אני נהנה מחירויות שלא היו לי אילו חייתי ברשות הפלסטינית. יש לי חברים שחיו בגדה המערבית ובעזה ו"נעלמו" כי הם היו נוצרים. אחד המקרים הידועים יותר הוא של רמי עייאד. החמאס חטף אותו וביתר אותו לחתיכות כי הייתה לו חנות לכתבי הקודש. זה משהו שרוב האנשים שחיים בחוץ לארץ אינם יודעים כשהם מתנגדים לישראל ותומכים ברשות הפלסטינית. הנוצרים לעולם לא יהיו מוגנים תחת המנהיגות הפלסטינית. 

רוב הערבים אינם מאמינים בזה כי הם אינם אוהבים להיות תלויים בישראל, אבל ישוע אמר לעם היהודי "מעתה לא תראוני עד שתאמרו 'ברוך הבא בשם ה' ". ולכן, בין שמוצא חן בעינינו או לא, הקשר של עם ישראל עם אלוהים משפיע על הנוצרים, וכערבי אני מאמין שיש לי חלק משמעותי בבניית גשר בין שני העמים. 

הורד PDF