בתוך הנשמה הישראלית

הנשמה היהודית עוצבה על ידי שלושת אלפים שנות מורשת – הן עם מולדת והן בנדודיה. ישראל היא גם מושא קרבתו הנצחית של אלוהים, וגם כוונתו של הרשע להשחית ולהשמיד אותה לחלוטין.

אבל מה הופך ישראלי לישראלי? במה הוא שונה, למשל, מאמריקאי, אנגלי, ברזילאי או אפילו יהודי החי בתפוצות (מחוץ לישראל)?

שתי ההשפעות הגדולות ביותר על אופיו של היהודי הישראלי המודרני, במיוחד ב-80 השנים האחרונות, ברורות מאוד. הראשון הוא אובדן 6,000,000 בני משפחה בשואה. השני הוא המאבק לחיים ולמוות להקמת אומה מתוך ארץ מוכה ושוממה, כשהיא מוקפת בשכנים עוינים ומרים, המתפארים בגלוי בכוונתם להשמיד את כל היהודים המגיעים לחופים אלה.

להלן נאום חושפני שכתב אריאל שרון לכבוד יום הולדתה ה-50 של מדינת ישראל, מפורצי הדרך בישראל מהדור שבנה את מדינת ישראל המודרנית. היא משקפת את נפשו של עם שרק אי פעם ידע את מאבק ההישרדות כחלק בלתי נמנע מקיומו.

אריאל הוא אחת הדמויות הצבאיות/פוליטיות הבולטות, השנויות במחלוקת, הנועזות והכריזמטיות שצמחו בזירה הישראלית. הוא נולד ב-1928 והתגייס למחתרת היהודית בגיל 14. הוא הפך לגיבור הצבאי הגדול של מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, כאשר כיתר בצורה מבריקה את הצבא המצרי שאיים לפלוש ללב ישראל.

הוא גם עמד בראש המלחמה השנויה במחלוקת בלבנון שהביאה להתפטרותו של ראש הממשלה מנחם בגין ולפרישתו מהחיים הציבוריים. בשנת 2001 נבחר לראש ממשלת ישראל. בתקווה כנגד התקווה לשלום עם הערבים, הוא פינה ב-2005 8,500 יהודים שחיו בעזה והסיג את כל הכוחות הישראליים – חישוב מוטעה עצום שאפשר לחמאס להקים צבא טרוריסטים בגבולה הדרומי של ישראל.  אף על פי כן, הישראלים מעריצים כמעט באופן אוניברסלי את שרון כגיבור מלחמה וכמדינאי שמילא תפקיד חיוני בהגדרת גבולות המדינה. הוא לקה בשבץ מוחי בעת שהיה ראש ממשלה ב-2006 והשבית אותו עד מותו ב-2014. 

הגיבורים האמיתיים

נכתב על ידי: אריאל שרון בשנת 1998, ביום הולדתה ה-50 של מדינת ישראל

הודפס מחדש באישור הג'רוזלם פוסט

היו כל כך הרבה רגעים מרגשים בהיסטוריה של המדינה שלנו. במה כדאי לבחור?

• ההצבעה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947? התחושה שמשהו גדול ומדהים עומד להתרחש בעת ובעונה אחת. לבי דפק בהתרגשות מהלא נודע המתקרב כעת.
• קולו המהדהד של דוד בן-גוריון כשהכריז על עצמאות?
• היום שבו היה לנו הגיוס המלא הראשון בדצמבר 1947?
• השתלטות על הפיקוד על הצנחנים, פעולות התגמול, מבצע סיני ב-1956?
• פיצול הכוחות המצריים בחצי האי סיני במלחמת ששת הימים ב-1967?
• היום שבו חצתה האוגדה שלי את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים ב-1973?
• המראה של אלפי המחבלים הפלסטינים שנאלצו לברוח מביירות במלחמת לבנון ב-1982?

כל כך הרבה תחנות בדרך, ימים מלאי התרגשות, איך אפשר לבחור רק אירוע אחד?

כל כך הרבה אנשים השפיעו עליי לאורך השנים. במי כדאי לבחור?

• אבי, שמואל, אגרונום וחוקר, חקלאי מעולה, שנטע בי את אהבת הארץ והארץ, וגרם לי להישבע שלעולם לא אסגיר יהודי לזרים.
• אמי, דבורה, שבזכות אומץ לבה, גאוותה ועבודתה הקשה בחקלאות כל חייה, הפכה לסמל בכפר מל"ל, המושב שבו נולדתי.
• דוד בן-גוריון, עם חזונו האדיר ונחישותו? משה דיין, באומץ לבו הפיזי ובשנינותו, יגאל אלון בגישתו האסטרטגית ומנחם בגין בגישתו הייחודית לנושאי ביטחון.
• יצחק רבין, כרמטכ"ל וחבר. יצירתו של שמעון פרס ועמידתו האיתנה של יצחק שמיר על ארץ ישראל השלמה. וכל כך הרבה אחרים, במיוחד אלה שעלו בגבורה לגרדום.

במי מהם עלי לבחור?

כשאני מחפש בין כל האישים והאירועים האלה, מה אני זוכר כחוויה מיוחדת באמת? בחרתי תמונה אחת, תמונה שמתארת טרגדיה נוראית.

המחלקה שלי ואני מתוחים מתחת לעצי הזית ליד חולדה העתיקה בחום הצהריים. הרהורים לפני הקרב. אנחנו מתמזגים באדמת החצץ כאילו היינו חלק בלתי נפרד ממנה. מושרש עמוק. תחושת מולדת, שייכות, בעלות.

לפתע, בקרבת מקום, נעצרת משאית ופורקת מתגייסים חדשים.

יש להם מראה זר; הם חיוורים במקצת. הם לובשים סוודרים ללא שרוולים, מכנסיים אפורים, חולצות פסים. ערבוביה של שפות. שמות כמו הרשל, יאן, מיטק, פיטר ויונזי נזרקו באוויר. הם כל כך לא במקום בין עצי הזית, הסלעים, התירס המצהיב.

הם הגיעו היישר ממחנות ההשמדה באירופה, מעבר לגבולות סגורים, בסירות שנשאו מעפילים "בלתי חוקיים", רק כדי להישלח שוב למחנות מעצר, הפעם לקפריסין על ידי הבריטים. משם הם נשלחו ישירות לחזית.

הסתכלתי עליהם חזק. הם התפשטו. בשרם היה לבן. הם ניסו ללבוש את המדים, נאבקים ברצועות השקיות הצבאיות שלהם, בסיוע המפקדים שזה עתה פגשו אותם.

כל זה התרחש בדממה, כאילו השלימו עם גורלם. אף אחד מהם לא צעק "תנו לנו זמן לנשום אחרי השנים האיומות שעברנו".

כאילו הבינו שזהו שלב נוסף בקרב הסופי על הקיום היהודי. ברור שלא היה להם שמץ של מושג שבקרב הקהילה הממוסדת בישראל, יותר מדי אנשים קשורים בהגנה על יישוביהם. למרות לחציו של בן-גוריון, רבים עדיין לא התגייסו. ולא מעט מבני המעמדות הממומנים של התקופה שלחו את ילדיהם לחו"ל כדי שלא "ייבלעו" במלחמה.

חיילים אלה היו מגויסים זרים (גח"ל) שכונו בדרך כלל "גחליצים" בנימה מזלזלת. לא שרו להם שירים ואף אחד לא שוחח איתם סביב המדורה. לא היה להם אף אחד שחיכה בבית לחלוק איתו את חוויותיהם; לא היו להם בתים. הם היו אנשים מכוכב אחר, עם חוויות שהיו זרות לנו, צעירים כמונו אבל מבוגרים מאיתנו במאות שנים.

בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים, בקבר האחים שנחפר עבור פלוגה ב', פלוגה ב', גדוד 32, חטיבת אלכסנדרוני, ארבעה מתוך 52 החיילים שנפלו בקרב אחד היו חסרי שם.

במשך 50 שנה, בכל פעם שחלפתי על פני המצבה, עצרתי ותהיתי מי הם, מאיפה הם באו, מי המשפחות שלהם.

האם מישהו מאותם חיילים עולים עדיין בחיים? האם מישהו אי פעם חיפש אותם? אולי הם עדיין מחפשים. אין לי תשובה. לאף אחד אין תשובה.

חלקם עברו את זוועות השואה כילדים וכצעירים, ושרדו רק כדי להגיע לישראל שנה או שנתיים לפני מלחמת העצמאות ולהצטרף ללחימה. חמישים שנה חלפו מאז. עכשיו, כשאנחנו חוגגים את שנת היובל למדינת ישראל, אנחנו מכבדים את הנופלים, את חטיבות הצבא ואת המ"ל, אנשים זרים אבל טובים שבאו והתנדבו.

אני רוצה להודות במיוחד לכל אותם חיילים אלמונים ששרדו את תהפוכות השואה, הישג שדרש אומץ לב רב, שחלמו להגיע למקום מבטחים וכשהגיעו לבסוף, שוב התגייסו להגנתנו.

כל כך הרבה מהם נפלו בקרב.

הם, חיילי הגח"ל, הגיעו אלמונים, נלחמו אלמונים, נפלו אלמונים ורבים מהם נותרו אלמונים עד היום. בעיני רוחי הם היו הגיבורים האמיתיים.