איך למדתי להתפלל את תפילת האמונה בהר הזיתים

בחצי השנה הראשונה שלי בארץ גרתי בבית בהר הזיתים שהיה בבעלות ידיד המשפחה שלנו, שומר גן הקבר. לצערי הוא נהרג במלחמת ששת הימים, ארבעה חודשים בלבד לפני שהגעתי לירושלים.

כל בוקר הייתי מתעורר ופותח את התריסים של החלון הגדול שלי, לתצפית ישירה על מסגד עומר.  זה היה כמו חלום – קשה להאמין שאני כאן... בהר הזיתים – מטרים ספורים מהמקום שבו יעמוד ישוע כשיחזור.

בשנת 1967 עדיין הייתה האוכלוסייה הערבית בהלם מהתמוטטות בלתי צפויה לחלוטין של הכוחות התוקפים הירדניים. במקום הניצחון הערבי-מוסלמי שכולם ציפו לו, הביס צה"ל את ירדן, מצרים וסוריה וכבש מחדש את מולדתה העתיקה של ישראל, ירושלים, יהודה ושומרון, עזה, רמת הגולן ומדבר סיני – תוך שישה ימים בלבד.

שמתי לב שהערבים נוהגים במכוניותיהם המעטות בזהירות ובנימוס רב – כדי לא להכעיס אף נהג ישראלי!  יכולתי ללכת בכל רחבי הר הזיתים המאוכלס בערבים והרגשתי בטוח לחלוטין.  זה היה אז.

נהגתי ללכת צפונה לכיוון הר הצופים – שהוא בעצם רק שלוחה של הר הזיתים.  הייתי מסתובב בבית החולים הדסה שהיה הרוס מאז 1948, כשירדן כבשה את הגדה המערבית ואת מזרח ירושלים.  הם הרסו את כל מה שהיה שייך לאוכלוסייה היהודית שחיה שם לפני 1948.

אהבתי להביט מההר לכיוון ים המלח ומשם לארץ מואב.  זה תמיד היה נוף עוצר נשימה – ירושלים שוכנת על סף הגבהים המפרידים בין הצד המערבי השקוי עד לים התיכון, ממדבר יהודה השומם והצחיח ממזרח.

תאמינו או לא, הבאתי איתי מארה"ב את הכלבה שלי מימי.  הוא היה כל כך חמוד שהטייס של טיסת אליטליה הזמין אותי ואת מימי למחלקה הראשונה והתעקש שהכלב שלי יוכל לשבת בחופשיות על הכיסא לידי.

אז מימי ואני היינו משוטטות בהר הזיתים ומצלמות.  בשלב מסוים קשרתי את מימי לעמוד כלשהו, כי כל ההר היה ריק מכל אחד אחר עד כמה שיכולתי לראות, ורציתי להיות חופשי עם שתי ידיים על המצלמה שלי.

אחרי זמן מה חזרתי להביא את מימי, אבל הוא לא נראה באופק.  התרוצצתי בכל האזור, אבל לא ראיתי אף אחד.  הכלב שלי פשוט נעלם.

התיישבתי על ההר והתחלתי לבכות ולבכות.  אמרתי, "אלוהים, מימי היא ה"אדם" היחיד שיש לי.  הוא כל מה שיש לי בארץ החדשה הזאת.  אני בקושי מכיר פה אף אחד, והכלב שלי כל כך חשוב לי.  אלוהים, מישהו גנב את הכלב שלי..."  נשבר לי הלב.

פתאום קמתי על הרגליים ואמרתי לעצמי, "אני הולך להאמין שאלוהים ימצא את הכלב שלי".  התחלתי להתפלל ברוח ולומר, "בשם ישוע (בשנת 1967, הישראלים עדיין לא חזרו להשתמש בשמו המקורי של ישוע!) אני מבקש ממך אדון למצוא את הכלב שלי.  אני יודע שאתה יודע איפה הוא, ואני מכריז בשמך שאתה תוביל אותי לכלב שלי!"

הסתכלתי מסביב ועדיין לא ראיתי בן אדם.  פשוט התחלתי לרדת במורד הגבעה לכיוון העיר העתיקה, התפללתי מכל הלב והכרזתי באמונה שאלוהים יחזיר לי את הכלב שלי.

לא הרחקתי לכת כשראיתי נער הולך חצי בלוק לפניי.  צעקתי עליו והוא הסתובב.  כשניגשתי אליו רציתי לשאול אותו אם הוא ראה את הכלב שלי.  אבל לא ידעתי מילה בערבית, או בעברית, לצורך העניין.

אז פשוט נופפתי בידיים כאילו איבדתי משהו והתחלתי להגיד "Erf Erf Erf".  לא חשבתי ש"באו וואו" תהיה מילה שערבי יכול להבין.

הוא הביט בי לרגע.  ואז הוא נופף בידו כדי שאלך אחריו.  עדיין על ההר, הוא התחיל לקחת אותי דרך סמטאות כך וכך, מתפתל סביב שכונת מגורים צפופה שלא ידעתי על קיומה.  הכרזתי על ניצחון בכל נימי נפשי.  לבסוף הצביע על דלת ויצא.

דפקתי.  אין תשובה.  עוד דפיקות, עד שלבסוף אישה לבושה בבגד ערבי מסורתי פתחה את הדלת.  אמרתי, "Erf Erf Erf!"  עשיתי את הידיים שלי כאילו אני נושא חיה קטנה.  האישה הנידה בראשה כאילו אינה מבינה.  המשכתי, "Erf Erf Erf!"  עכשיו האמונה שלי עבדה, ולא הייתה לי שום כוונה לעזוב את המקום בלי התשובה שלי לתפילה.

לבסוף היא נעלמה לרגע וזהו!  יצאה מימי!  חייכתי אל הגברת ובלי לחכות לתגובה, יצאתי עם הכלב שלי.

באותו רגע, הרגשתי שאלוהים לימד אותי בבירור לקח שמעולם לא שכחתי.  שמעתי אותו מדבר אל לבי: "אם רק היית מתיישב על ההר וזועק את עיניך, מתייפח ומיילל, לא היית מקבל את הכלב שלך בחזרה.  כשקמת, אמרת את בקשתך באמונה, ואז פשוט התחלת לזוז, הדרכתי אותך בחזרה למימי".

ומימי חיה עד זקנה בשלה בירושלים.

פשוט תתחילו לזוז!  אמונה ומעשה זה מה שחיינו כל השנים בשירות שלנו בישראל.