דורות

השעה הייתה בערך 20:00 בערב, כשמשפחתנו וצוות של עשרים + ישראלים, רובם מצוות מעוז בישראל, התאספו ליד הכניסה לשדה התעופה ליד תל אביב. הטיסה שלנו לא הייתה עד אחרי חצות, אבל במשך שבועות ראינו תמונות בחדשות של קווי ביטחון של 3 ו -4 שעות ולא לקחנו שום סיכון. נמל התעופה בן גוריון, נמל התעופה המרכזי של ישראל, חווה את אותו קושי כמו עסקים רבים אחרים בעולם - מחסור בעובדים וביקוש גבוה פתאומי לטיסות.

ההגעה לשדה התעופה עם כל הצוות שלנו הייתה נס בפני עצמו, שכן חלק ניכר מהם מעולם לא היו בארה"ב וחלקם סורבו לוויזות בעבר. אני לא הולך לומר שהיינו צריכים לשחד כמה אנשים כדי לקבל פגישות ויזה בשגרירות ארה"ב, אבל עם COVID דפק את הנורמליות של כל מה שקשור לביורוקרטיה, אני אגיד שזה לקח תפילה ו... אממ, יצירתיות, כדי לקבל את הוויזות האלה.

הייתי כל כך גאה בטייס ובצוות שהביאו אותנו לניו יורק 30 דקות מוקדם. כלומר, הייתי גאה בהם עד שהודיעו לנו שנצטרך לשבת על המסלול במשך 30 הדקות האלה כי שדה התעופה נפתח רק בשש בבוקר! קשה היה להבין איך אחד משדות התעופה העמוסים בעולם (בעיר שלא ישנה לעולם) נסגר בכל רגע נתון, כששדה התעופה הקטנטן של ישראל מפעיל טיסות מסביב לשעון וסוגר רק יום פה ושם לימים קדושים. אבל זה עדיין היה מהיר יותר מאשר לקחת סירה מעבר לאוקיינוס, אז ספרתי את הברכות שלי.

מלבד העובדה שמשרד החקלאות במכס האמריקאי החליט שכריך חמאת הבוטנים של ילדנו שהוא לא סיים בזמן שהיה על הסיפון היה איום על הביטחון הלאומי שדרש חיפוש בכל התיקים שלי, הנסיעה עברה די חלק.

משדה התעופה נסענו באוטובוס על פני מנהטן בדרכנו לפנסילבניה, וכמובן, לפחות חצי מהצוות שלנו שלף את הטלפונים שלהם כדי לצלם. עבור חלק ניכר מהקבוצה שלנו, זו הייתה הפעם הראשונה שלהם באמריקה - שלא לדבר על ניו יורק. אז, לא היה אכפת לי את האווירה "Uber תייר" שאנחנו נותנים.

חלום שהתגשם

החלום לקחת קבוצה של ישראלים לשרת בחו"ל כבר מזמן על ליבנו. למרות שבעבר שלח מעוז קבוצות להשתתף בכנסים שונים בארה"ב, הפעם זה היה שונה. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחנו להביא למעלה מתריסר נגנים וזמרים במסגרת מעוז ישראל והפעם הראשונה שערכנו אירוע משלנו.

ארבע שעות לאחר מכן נכנסנו למשיח קולג' בפנסילבניה, שם MJAA (הברית היהודית המשיחית של אמריקה) מקיימת את הכנס השנתי בן השבוע שלה במשך עשרות שנים. במהלך אותם עשורים, מעוז חבר ל-MJAA ושלח מאות ישראלים לחוות את הקהילה היהודית המשיחית בארה"ב וגם להשתתף בפולחן. זוהי חוויה מהנה עבור מאמינים ישראלים, שכן בישראל מתייחסים אליהם לעתים קרובות כחלאות על כך ש"בגדו באבותיהם" בעוד שב- MJAA מתייחסים אליהם כאל משהו שהוא רק פחות מכוכבי רוק!

הקהל במג"א ייחודי בכך שהוא דובר אנגלית, אך רגיל גם לשיר שירי הלל ישראליים/עבריים והצליח לעסוק בתמהיל ההלל שלנו באנגלית ובעברית. בסוף הוועידה, ההנהגה אמרה שהתלונה העיקרית היחידה שהם קיבלו על הצוות שלנו היא שאנחנו לא מתוכננים לעוד ערבי הלל.

בסוף השבוע נערמנו כולנו על שני טנדרים והתחלנו את הירידה לטקסס. מתוך רצון לתת לבני ישראל שלנו טעימה מהדרום, בעצירת הלילה הראשונה שלנו עלינו על סירת קיטור ישנה ויצאנו לטיול במורד נהר המיסיסיפי. היה חם ולח במשך כרבע שעה עד שהגיעה סופת הרעמים. פחות או יותר כולם בסיפון העליון רצו לתפוס מחסה, אבל אנחנו הישראלים נשארנו למעלה ונספגנו. אנחנו יצורי מדבר, ולכן גשם בקיץ הוא חוויה קסומה.

זה לקח כמה ימים של נהיגה 10-12 שעות ביום, אבל לבסוף עצרנו במגרש החניה של קהילת ברוך השם בדאלאס, שם יתקיים כנס הדורות של מעוז.

 

דורות

אם אי פעם תכננתם אירוע, אני חושב שתסכימו שלקחת כנס בארה"ב מישראל זה יותר מטורף מאשר שפוי. אבל הרגשנו שזה יהיה שווה את המאמץ. ראשית, המעבר של ההנהגה מארי ושירה לקובי ולי התרחש בזמן מגבלות הקורונה – מה שאומר שלא יכולנו לקבל כבוד ציבורי למפעל חייהם. נדיר שארבעתנו נמצאים יחד בארה"ב, ונדיר עוד יותר שמשלחת כה ענקית של הצוות הישראלי שלנו איתנו. האירוע הזה יהיה הזדמנות נהדרת לחגוג את ההורים שלי ולתת לקוראים ולשותפים שלנו שתמכו בנו במשך עשרות שנים לבוא לפגוש אותם ואת הצוות.

שנית, חגיגת העבודה של דור אחד שעובר לדור הבא הייתה הרקע המושלם להדגיש את כוחו של "הסוד היהודי העתיק" של חיים באופן שיהיה חשוב בעוד 100 שנה – וזה הפך לנושא של כל המסרים שחלקנו.

שלישית, לא קל לתת את כל ההיקף של מה ש"מעוז" עושה, כי ל"מעוז" יש כל כך הרבה היבטים. לעתים קרובות הקוראים והשותפים שלנו ישמעו על מאמצינו ההומניטריים עם I Stand לצד ישראל ואז יופתעו לגלות מאוחר יותר שאנו גם מדפיסים ספרים ותנ"ך, או שיש לנו אולפן הקלטות בירושלים. הם לא יודעים שאנחנו מעורבים בנטיעת קהילות או באירוח כנסי מנהיגות ארציים כבר עשרות שנים, או שיש לנו תוכנית שלמה להכשרת מוזיקאים צעירים ומנהיגי הלל. תמיד יש כל כך הרבה על מה לשתף במעוז, ואפילו דברים שאנחנו לא יכולים לפרסם אבל יכולים לשתף באופן אישי. לכן, רצינו ליצור הזדמנות לכולם לספוג את הפעילויות השונות בשעות הפנאי שלהם במהלך האירוע.

היה מרתק לפגוש אנשים שעוקבים אחרי מעוז ומשפחתי "מאז שהייתי כל כך גבוה" ולעודד לשמוע אותם אומרים דברים כמו "הכרנו את ארי ושירה לפני 30 שנה ומאז אנחנו תומכים בהם. כששמענו ש'מעוז' עובר להנהגה חדשה, לא היינו בטוחים ש'מעוז החדש' יהיה מסוגל לשאת את העומס, אבל אחרי הכנס הזה אנחנו בטוחים לחלוטין בדור הבא של מעוז!"

היום שאחרי

ההלל היה עוצמתי, המסרים מרתקים והכנס היה הצלחה כוללת. אבל ידענו מה עומד לקרות "ביום שאחרי". כריסטי וילקרסון, האדמיניסטרטיבית הבינלאומית שלנו – שליוותה אותנו כ-35 שנה ועזרה להצמיח את מעוז מימיה הראשונים של ארי ושירה עם עוזר אחד בישראל למה שהיא היום – עזבה אותנו.

זה היה בלתי נמנע. ילדיה ונכדיה היו בחוף המזרחי ואלה שנות הילדות החשובות. ידענו גם שאין לנו מושג מי יחליף אותה. בתחילת המסע, קובי ואני התפללנו את התפילה הרוחנית ביותר שידענו כדי להתפלל על המצב, "הצילו, אדון!".

זו הייתה עמדה שדרשה מידה מדהימה של אמון, שלא נבנה ביום אחד - אבל מעולם לא היינו בארה"ב מספיק זמן כדי לבנות מערכת יחסים כזו. היינו זקוקים גם למישהו מוצק עם ניסיון של שנים בניהול מלכ"רים, כישורי אנשים מצוינים ותשוקה לישראל. לא היה לנו מושג איך אנחנו הולכים למצוא מישהו עם השילוב הזה.

חיבורי שער

היה רק מקום אחד שאני אישית ביקרתי בו בכל שנה מאז 2014 (למעט 2020 כשהכל נסגר) וזה היה כנסיית גייטוויי בסאות'לייק, טקסס. הם הזמינו אותי לפני שנים – ובכל שנה מאז – להשתתף בסוף השבוע השנתי של מנהיגי ההלל הבינלאומיים שלהם המייצגים את ישראל. זו הייתה חוויה מרהיבה מסביב, להכיר את האנשים שם וכל כך הרבה אחרים שביקרו מרחבי העולם כולל פרו, טייוואן, ברזיל ואפילו איראן - והרשימה עוד ארוכה. הזמן המושקע בחברותא ובהובלת פולחן סוף השבוע במספר שפות הוא חג תרבותי. למרות ההעדפה שלי להישאר בישראל כדי להתמקד בעבודה של מעוז ולגדל את המשפחה שלנו, אני באמת מחשיב את השבוע הזה כגולת הכותרת בכל שנה.

באותן שנים נבנו מערכות יחסים מזדמנות אך סולידיות. בסופו של דבר אפילו התחלנו לשתף פעולה עם חלק מהמוזיקאים שפגשנו בפרויקטים של הקלטות מהאולפן שלנו בירושלים. אחד מאותם משתפי פעולה היה קווין מלטון, שהוא מנהל מוזיקלי בכנסיית גייטוויי. בתקופת סגרי הקורונה עבדנו יחד בין היתר על אלבום ההלל של אוון לוין. לכן, כשהגיע הזמן לתכנן את סיור ההלל בקיץ חשבנו שזה רעיון נהדר לצרף אותו. יכולנו להכיר אותו טוב יותר (מה שעוזר כשמשתפים פעולה בחו"ל) והוא כבר הכיר את כל השירים שאנחנו עושים כי הוא עזר בהקלטות.

אני לא בדיוק יכול להסביר איך זה קרה, כי לישראלים לוקח זמן להכניס אנשים מבחוץ למעגל הפנימי שלהם, אבל השבט הכל-ישראלי שלנו לקח את קווין כמו ריבה על טוסט. בסוף הטיול, לקווין אפילו היה כינוי ישראלי משלו. בערב האחרון הוא שיתף את כולנו: "הייתי בנסיעות רבות של המשרד, והתרשמתי לראות 24 אנשים בסמיכות מתמדת ובלוח זמנים תובעני ללא פיצוצים. זה אומר הרבה על מי שאתם". החוויה שלו לא הייתה רק מחמאה. זו הייתה תשובה לתפילתנו. לפני שנסענו, התפללנו כצוות שאחרים יחוו את האחדות והאחווה שיש לנו בעבודתנו בישראל על בסיס יומי – וזה קרה.

כשהגענו לדאלאס, אשתו של קווין, רייצ'ל, שעובדת גם היא בכנסיית גייטוויי למעלה מעשור, הצטרפה אלינו לכנס. אני לא חושב שמישהו מאיתנו הבין לגמרי ששמונה השנים האלה של בניית מערכות יחסים בגייטוויי יהיו גורם מכריע למציאת מחליף לכריסטי בבוא העת. אבל אחרי הכנס נהנינו מהרגעים הראשונים שלנו יחד בלי שום מחנק בלוח הזמנים, העזיבה של כריסטי עלתה בהערת אגב. ככל שהשיחה התקדמה הבנו שרייצ'ל יכולה להתאים באופן מושלם. שיחה אחת הובילה לאחרת והחלטנו להזמין את רחל להוביל את צוות מעוז ארה"ב. היא אמרה, "כן!"

זו הייתה נסיעה של יומיים לוייל, קולורדו ב-1988 - שם ריי וכריסטי התחברו עם ארי ושירה - והגורלות היו שזורים זה בזה. ובמובן מסוים, זו הייתה נסיעה של שבועיים ב-2022 עם קווין ורייצ'ל שהצטרפה בסוף שתשחק תפקיד בשזירת גורלם של הדור הבא של הנהגת מעוז.

ישנם אתגרים רבים הנלווים לניהול ארגון בישראל עם שמונה סניפים במדינות אחרות. המשמעותי שבהם הוא בניית צוות (מרחוק) שיכול לעבוד בצורה חלקה עם הצוות בישראל. עם זאת, מעטים הדברים המעודדים כמו לראות את אלוהים מתזמר את המעבר הזה מבלי שננקוף אצבע אפילו כדי לפרסם את הצורך. זה אומר שהוא תכנן את זה לאורך כל הדרך. זה אומר שיש לו עוד דברים לשליחותו של מעוז לחזק את המאמינים בישראל ולראות את כל ישראל נושעים!