סיוע בחיזוק ובניין הארץ

למעלה: וויל וג'ימי שותלים עצים חדשים בכניסה לקיבוץ, כקילומטר וחצי מהגבול עם עזה. הדגלים הצהובים מאחור מונפים לכבוד החטופים שעדיין מוחזקים בידי חמאס.

האיגרת הזאת היא דיווח מיד ראשונה של מתנדב שהצטרף ל"מעוז" כדי לעזור לשקם קיבוץ בארץ.

"אני כאן כבר שבוע, והילדים היחידים שראיתי הם הפסלים האלה", הסביר וויל באחד הפוסטים הראשונים שלו בזמן שחלף על פני פיסול מתכת של ילדים משחקים.

וויל הגיע לארץ כדי להתנדב בקיבוץ ניר עם, הקיבוץ היחיד בעוטף שעבר את ה-7 באוקטובר בלי שום פגיעה בנפש. צעירה בשם ענבל הייתה אחראית על צוות הכוננות בקיבוץ. כמו דבורה הנביאה, ההחלטות שלה הצילו מאות תושבים שהיו בקיבוץ באותו יום. התושב היחיד של ניר עם שנרצח באותו יום, נרצח כי היא לא היה בבית. הוא היה בנובה.

זאת הייתה הפעם הראשונה של וויל בארץ, שלא לדבר על עוטף עזה בשעת מלחמה, ואת ימיו הראשונים הוא בילה בסיורים ברחבי הקיבוץ. מתוך 650 תושבים, רק קומץ נותרו מאחור וכל השאר פונו לבתי מלון ברחבי הארץ. כל שאר האנשים במקום היו חיילי מילואים שהוצבו במקום כדי לשמור ולעזור לבנות את הקיבוץ מחדש.

"אני עובר במגרש המשחקים הזה ורואה כאן מקלט", דיווח וויל מהסיורים שלו בימים הראשונים, "ואני מנסה לדמיין איך מרגיש ילד שמשחק במגרש משחקים שלצידו מקלט, לא אחד אלא שניים קרובים מספיק כדי שיוכל להגיע אליהם מראש המגלשה תוך 15 שניות מרגע הישמע התראת צבע אדום".

לפני ישראל

הילדות של וויל לא הייתה כמו טיול בפארק, אם אפשר לומר זאת כך. הוריו נפגשו בקבוצה של AA (תוכנית לגמילה מאלכוהול) בקליפורניה. אביו, ביל, היה מחוסר בית, ולכן עברו השניים להתגורר יחד. אימו עברה הפלות מלאכותיות רבות ונאמר לה שהיא כבר לא תוכל להרות וללדת בגלל הנזק שנגרם לרחם בהפלות הרבות. כאשר היא הרתה עם וויל, אלוהים התחיל לפעול בליבה. הוא חולל תפנית בחייה והחזיר אותה למסלול.

למרבה הפלא, וויל נולד בריא ושלם אבל השנים הרבות שבהן צרך אביו סמים, הותירו צלקות בנפשו ולבסוף הוא אובחן עם סכיזופרניה שנגרמה מהסמים. המשמעות היא שרגע אחד הוא היה אדם מקסים ורגע אחריו הוא היה אלים ללא שום סיבה נראית לעין. כשאביו של וויל החל לנהוג באלימות כלפיו, אימו לקחה אותו והם ברחו מקליפורניה ועברו לאלבמה.

במשך עשר השנים, ניסתה אימו של וויל לשקם את המשפחה ולכלול את שלושתם, אבל הניסיון האחרון שלה הסתיים ביום שבו הייתה אמורה להיכנס אל דירה המרוהטת ברהיטים חדשים ונכנסה אל דירה ריקה מרהיטים. ביל החליף כל מה שהיה בבית תמורת סמים וישב על הרצפה עם בקבוק בירה בידו. מייד היא קנתה לו כרטיס נסיעה לאוטובוס כדי שיחזור לקליפורניה ושניהם צפו בו עולה על האוטובוס. כעבור כמה שעות הם קיבלו טלפון מבית חולים. ביל ירד מהאוטובוס ומכר את הכרטיס שלו תמורת כסף לסמים אבל הוא עבר שוד אלים. זאת הייתה הפעם האחרונה שהם דיברו. וויל היה בן 12 באותה עת.

פריצת דרך בקיץ

"אז מה אתה עושה בקיץ?" התנוססה השאלה בראש האיגרת של "מעוז", שאלה שהתחילה אצלי את התהליך. הייתה זאת קריאה של מעוז למתנדבים לבוא לארץ לפחות לחודש ולסייע בבנייה מחדש של קיבוצים שנפגעו מהמחבלים באוקטובר האחרון.

"ראיתי את השאלה במייל וחשבתי על כך כמה ימים. הלוגיסטיקות. המחויבות. האפשרויות. אחר כך לחצתי על כפתור התגובה.

"נדרש קצת זמן לעבור את התהליך ב'מעוז'. מתברר שהם קיבלו תגובות רבות מאנשים בני כל הגילים ומכל המעמדות בחיים. והם רצו לתת, לכל אדם שהתעניין, תשומת לב אישית הראויה לו כדי לבדוק אם הוא מתאים להגיע ולעזור. קודם כול, הקיבוץ מרוחק רק קילומטר וחצי מהגבול עם עזה, ובית החולים הקרוב ביותר נמצא במרחק שעה נסיעה וזאת במידה ויימצא מישהו שיסיע לבית החולים.

"מבחינתי, מרגע ששמעתי מה קרה באוקטובר, רציתי לבוא לעזור לשקם את ההריסות. חונכתי לשמור מקום מיוחד בליבי לישראל ותמיד תכננתי לבקר את האתרים הקדומים. פתאום הייתה לי הזדמנות לא רק לחשוב שישראל היא חלק מהסיפור שלי אלא גם שאני אהיה חלק מהסיפור של ישראל.

"היה לי עסק להדפסה ולכן הצבתי גיזה לפני אלוהים, אם לומר כך. ברגע שהוא יפתח לי את הדלת למכור אותו, אצא לדרך. זה יכול לקחת זמן. הציוד היה ייעודי ומאוד יקר. אבל תוך חמש דקות מרגע תחילת הפגישה שלי עם 'מעוז' קיבלתי את ההצעה הראשונה לקנות את מכונות הדפוס שלי. מייד קניתי כרטיס והשארתי לעצמי מספיק ימים לארוז את החיים ולעלות על מטוס. זה נראה כמו צעד קיצוני לבחור בשנות השלושים לחייו, אבל אינני מגזים כשאני אומר שנראה לי שכל מה שעברתי בחיים הגיע לשיאו בנסיעה לארץ. אולי אהיה כאן כמה חודשים, אולי כמה שנים. אבל מעולם לא הרגשתי בעוצמה כזאת שלא זו בלבד שאני במקום שאני אמור להיות בו אלא גם שנועדתי ל'עת הזאת' ".

קולות מלחמה

"בשלב הזה במלחמה, האזעקות אינן תכופות כמו בהתחלה כי היכולת של חמאס בצפון הרצועה נפגעה במידה רבה, אבל מדי פעם יש אזעקות.

"במובן אחד, הם הסבירו שהישראלים עושים כל מאמץ להמשיך עם חיי היום-יום. במובן אחר, המלחמה מוחשית מאוד והאזעקות עלולות להישמע בכל רגע נתון ובכל מקום בארץ וצריך למהר לתפוס מחסה. לאחר המתנה של כמה דקות חוזרים לשגרה.

"ביום הראשון שלי הייתה לנו אזעקת צבע אדום. הייתי עייף מאוד מהטיסה ובעצם ישנתי ולא שמעתי כלום. כשבוע לאחר מכן לקח אותי שכן למכולת קרובה, שם פרקתי חלב וביצים, והסתכלתי מעלה וראיתי טיל של כיפת ברזל מיירט טיל של חמאס.

"בגלל היכולת של כיפת ברזל ליירט את רוב הטילים, המתקפות פורצות וחולפות במהירות כה רבה, עד שאפשר לראות שהישראלים מכילים אותן כמו הפסקות לרגע בחיי היום-יום. רק כשג'ימי, המתנדב החדש ביותר של מעוז, הגיע, הייתה לי הזדמנות להגיב לאזעקה.

"הייתי בחוץ והקשבתי לשירי הלל, והוא היה בפנים, ופתאום שמעתי פיצוצים. האזעקות נשמעו ובשלב זה ג'ימי רץ החוצה לחפש אותי.

" 'חזור פנימה! הממ"ד שם!' צעקתי לו, ושנינו רצנו והגענו בזמן לשמוע פיצוצים מחדר הביטחון שלנו.

"הפיצוצים היו כה חזקים עד שהיה נדמה לנו שהטילים נחתו בקיבוץ. כשהכול נרגע ויצאנו לחפש, ראינו מכיוון הסוסים מה שנראה כמו עשן. הלכנו לשם והבנו שזה היה בסך הכול אבק שהסוסים הקימו כשרצו בפראות במכלאה שלהם. הם היו מפוחדים מאוד והזיעו, ונשארנו איתם כדי להרגיע אותם. בהמשך הסבירו לנו שכל הטילים יורטו והפיצוצים היו עזים כי הדי היירוטים בשמיים נשמעים חזק יותר מאשר נפילות על הקרקע.

"שמיעת פיצוצים מרחוק מעזה היא עניין שבשגרה. זה נשמע כמו רעם, רק שהשמיים כחולים בהירים. נדרשו כמה שבועות אבל עכשיו אני מבדיל בין כיפת ברזל, פיצוצים רחוקים בעזה וקרבות יריות שפורצים כשצה"ל תוקף אתרי שיגורים.

"אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל למרות כל מה שקורה, האווירה רגועה באופן מוזר. השקיעות מדהימות ורוח הערב נהדרת. אפשר להבין למה אנשים רוצים לעבור לכאן למרות הקרבה לגבול העוין הזה".

בלי רובים, רק בלונים

"אולי המתח בין רגיעה לנפיצות גורם לנו לרצות לעבוד קשה וליהנות מכל מה שאפשר. חיילי המילואים המוצבים במקום שומרים על הקיבוץ אבל הם גם קיבלו תפקיד לשקם ולבנות מחדש בקיבוץ. לכן התפקיד שלנו כמתנדבים הוא גם לעבוד לצידם. קיבלנו על עצמנו כל מיני פרויקטים. בנינו מטבח קהילתי, גזמנו צמחים ושתלנו בגינות ואפילו כרינו קבר.

"לפני כמה שבועות הוטל עלינו לנקות את הבריכה הקהילתית. היא הייתה מוזנחת מאז המתקפות באוקטובר והיה חשוב מאוד לטפל בה במהלך חודשי הקיץ החמים כדי שלא יהיו נזקים לטווח ארוך. היה לי רעיון איך לשמח את החיילים וקניתי אלף בלוני מים כדי להוסיף לחוויה.

"זה היה מטורף. הם אפילו העלו סרטונים לטיק טוק והם הפכו לוויראליים – מאות אלפי צפיות בכמה ימים ספורים. היה נחמד מאוד לראות הערות של אנשים כמו: "ככה נראה שיקום. איפה נרשמים?" החשיפה העניקה לחיילים אפשרות לגייס חיילי מילואים לבוא ולעזור בשיקום הקיבוצים.

"אבל יש גם משימות רציניות יותר. אנחנו בתהליך הקמה של אתר זיכרון לבני משפחה שהיו במקור מקיבוץ ניר עם ונהרגו בבארי הסמוכה.

"הם היו משפחה של שישה. המחבלים ניסו במשך שעות לפרוץ אל הממ"ד שלהם. בסופו של דבר הם הציתו את הבית והמשפחה נאלצה לפתוח את החלון כדי להימלט מהעשן. שני הצעירים קפצו החוצה ראשונים. שני הבוגרים יותר קפצו החוצה וכיסו אותם בגופם. אחר כך יצאו ההורים וכיסו את כל הארבעה בגופם. המחבלים ראו אותם וירו בערמת הגופים. ההורים נהרגו וכן גם האחים הגדולים. שני הצעירים שרדו וימשיכו את השושלת המשפחתית.

איך אפשר להסביר

"ניהלתי שיחות רבות עם תושבי המקום, וקשה מאוד להבין למה אני, אמריקאי לא יהודי, מוכן לעזוב הכול ולבוא לעזור להם. מבחינתי זאת התגובה המובנת ביותר של משיחי שרואה שישראל זקוקה לעזרה.

"מצד שני, מבחינתי, אני כאן רק חודש ומבין איך רק כשמישהו נמצא כאן, הוא יכול לתפוס כמה הוא לא הבין קודם. אפשר לצפות בחדשות ולקרוא סיפורים מהכתובים ולשמוע דרשות על התרבות היהודית הקדומה. אבל איך אפשר לתאר שהייה בקיבוץ שפונה לגמרי מתושביו ואתה צריך לדאוג לו בהיעדרם?

"איך אפשר להסביר את הרגע שרואים אבא בפארק עם M16 ועגלה וזה לא מפריע לאיש, לא לילדים ולא למבוגרים? בארצות הברית כולם היו רצים לתפוס מחסה. אנשים פה מחייכים לעצמם, בידיעה שהאבא הוא חייל מילואים שוודאי נהנה מכמה ימים בבית עם הילד לפני שהוא חוזר להילחם על זכות הקיום של משפחתו.

"איך אפשר לעכל מציאות שבה חקלאים קוצרים את היבול שלהם עם נשק בחגור? אולי התיאור הקרוב ביותר הוא נחמיה ד, שם שבי ציון בנו את חומות ירושלים עם כלי עבודה ביד אחת ונשק בשנייה. באותה תקופה הם אפילו לא הלכו למלא מים בלי חנית.

"אולי כשאנשים יקראו את זה ויבינו איך החיים בארץ כרגע, הם יוכלו להבין שמה שקורה כאן איננו חדש. מרגע שיהושע הוביל את בני ישראל אל הארץ המובטחת, בני ישראל נאבקו על קיומם בה.

"מהפלשתים והאשורים ועד הבבלים והפלשתינים, הבטחת אלוהים תמיד הייתה מלווה באתגר. אלוהים תמיד סיפק תשובה לאתגר – לפעמים מייד ולפעמים בסופו של דבר. אבל הוא תמיד סיפק מענה. הכתובים מתארים בבירור עמים ושליטים ויחידים בהתאם ליחס שלהם לעם ישראל. אני הייתי רוצה להיכתב כידיד העם".