אליעזר בן יהודה, אבי השפה העברית המודרנית – חלק ב': איש החזון

כאשר אליעזר בן יהודה החליט לעזוב את אירופה לירושלים בשנת 1881, לא היה אדם אחד בארץ הקודש, או בכל מקום אחר בעולם, שדיבר עברית כשפת אם.  לא היה דבר כזה עברית מדוברת יומיומית – רק מילים שאפשר לקרוא מהתנ"ך ומפסוקי חז"ל.

אבל אליעזר התאהב בשפה העברית. יתר על כן, הוא ראה בה את הכלי ליצירת עם יהודי מאוחד שישוב למולדתו העתיקה. מוזר עוד יותר, נראה שהוא היה האדם היחיד בעולם שהבין את הקשר בין השפה לארץ.

הוא תכנן להתחתן עם דבורה יונס, בת למשפחה אמידה, כיום ברוסיה, שאימצה אותו באופן לא רשמי כשהיה יתום בן 14.  אבל אז, למורת רוחו הרבה, בגיל 23, חלומותיו התנפצו כשאובחן כחולה שחפת.  הוא כתב לאביה של דבורה, שלמה, ואמר לו שהוא לא יכול יותר לחתן את בתו כי הרופא אמר שנותרו לו רק שישה חודשים לחיות.  הוא החליט שהוא חייב לגור בירושלים ולסיים את ימיו שם.

בלשון המעטה, שלמה, אביה של דבורה, חש הקלה כשקיבל את מכתבו של אליעזר.  כולם אהבו את אליעזר כחלק ממשפחתם, אך לא הייתה להם שום אפשרות שבתם תינשא לאדם חולה בדרכו לארץ רחוקה ושוממה.

אבל כששלמה סיפר את הבשורה לדבורה, היא לא שמעה עליה.  היא אמרה להוריה שהיא עומדת להתחתן עם אליעזר!  היא חיכתה שבע שנים כדי להינשא לו ושום דבר לא יעצור אותה עכשיו.  אמה, רבקה, הייתה לבדה.  איך היא יכלה להניח לבתה ללכת לארץ שכוחת אלוהים עם אדם גוסס?

היא יצאה בלי דרכון

למרבה הפלא, אביה נעתר לבסוף.  הוא ראה את האהבה שיש לה לגבר שלה, והחליט לשחרר אותה.  זו אכן הייתה משפחה יוצאת דופן.  הם סידרו לה פגישה עם אליעזר שהיה בווינה שבוע לפני צאתו לירושלים, ותוך יומיים היא הוברחה מרוסיה ללא דרכון.

אליעזר הוזה מרוב שמחה. הוא כתב ביומנו:

"לא מחלתי, ולא חיי צער שנראים כמנת חלקי, הרתיעו אותה מרצונה לחלוק את חיי.  חיינו הפכו לאחד, והמשפחה העברית הראשונה בעת החדשה קמה".

כשנפגשו בווינה, הוא סיפר לה על שינוי הכיוון שאליו הלכו חייו בהשפעת צ'צ'ניקוף, מורו הרוחני הקתולי שהפך את האידיאליסט הצעיר לפעיל פוליטי.  כעת, כשהוא משוכנע באמיתות חזונו, הוא היה מוכן לכתוב ולפרסם את רעיונותיו – והכל בשפה העברית שאותה למד עד אז.

דברו רק עברית!

הוא אמר לאשתו לעתיד: "דבורה, את הולכת להיות האם העברייה הראשונה מזה כמעט אלפיים שנה.  הילד שלנו יהיה התינוק הראשון בכל המאות האלה שיבוא לעולם וישמע רק את יופייה של שפתנו העתיקה!"

ואז הגיעה המציאות.  הוא אמר לה שיש תנאים מסוימים להצלחת משימת חייו. דבריו לדבורה הלכו בערך כך:

"אני חייב לבקש ממך, דבורה יקרה, שמעתה תדברי רק עברית.  עלינו לשמש דוגמה לעמנו, לאלה שיבואו אחרינו.  העברית חייבת לחיות שוב!  היא חייבת להפוך ליותר מסתם שפה של תרגיל ספרותי!  אנחנו צריכים לנהל את הבית שלנו בעברית, לגדל את הילדים שלנו בעברית, לעשות אהבה בעברית - ואם אנחנו רבים ומתווכחים, גם את זה אנחנו חייבים לעשות בעברית".

היא ענתה, "אבל אני באמת לא יודעת עברית, יקירתי!"  הוא התעקש: "עד שתעשה זאת - שתוק בעברית".  במקום, בעודו באירופה, החל ללמד אותה מילים בעברית.  זהו "עץ", "חלון", "רחוב", "פנס".

בדרכם לירושלים

בסתיו תרמ"א (1881) עצרו בני הזוג החדשים, מלווים בחברו הפולני של אליעזר, צ'צ'ניקוף, במצרים ומצאו רב שיחתן עמם.

הם הגיעו לירושלים, עיר בת 25,000 תושבים, שיותר ממחציתם יהודים.  הם היו המומים מהעליבות והאומללות המוחלטת של העיר.  ביוב פתוח וצחנה בכל מקום.  והם היו כמעט חסרי כל. אבל דבורה הייתה אדם ייחודי לא פחות מבעלה.

קנאות הנביאים הפכה גם לקנאותה.  היא היתה עכשיו אשתו של אליעזר, ובקרוב היא תגשים את רצון אהבתה.  היא תהפוך לאם העברייה הראשונה בעת החדשה.  יהיו לה ילדים רבים, והם יהיו הילדים הראשונים מזה כמעט אלפיים שנה שידברו עברית מלידה!

עוד מפגש מופלא

מכיוון שכמה ממאמריו בעברית שנכתבו באירופה פורסמו בכתב עת ירושלמי, המתינו המו"ל, דב פרומקין ומשפחתו, לבואם של אליעזר ואשתו. באחד מאותם אירועים "מקריים" הודיע פרומקין לאליעזר שהוא עוזב לחצי שנה כדי למכור מנויים לעיתונו ברוסיה והציע לו עבודה במקום כעוזר עורך.  תהיה לו משכורת שוות ערך ל-5 דולר בחודש.

במחי יד האמין אליעזר שיוכל לספק פרנסה לו ולאשתו ולהשיק קריירה עיתונאית.  " החצוצרה", אמר, "הוצמדה לשפתיו כדי להשמיע את קול תפוצת השחרור". הוא הודיע: "קראתי למלחמה כדי לכבוש מחדש את אדמתה ושפתיה של ישראל".  זה יהיה מפעל חייו. הוא הבין מיד שהמחסום הגדול ביותר למטרותיו הוא הניכור הקיצוני בין הקבוצות הזעירות של היהודים הדתיים בירושלים.  הוא החליט שהוא ייקח על עצמו לאחד אותם יחד כדי שניתן יהיה להשיג את המטרות הגדולות הללו.  הוא יהפוך לדתי בעצמו!

אליעזר ודבורה הופכים לאורתודוקסים

בעוד הוא מודה בשיחות פרטיות שרבות מהמסורות היהודיות היו מיושנות, ולאחרות לא היה שום קשר לתורה או ליהדות, הוא ודבורה לקחו על עצמם את עול התורה, שמרו על בית כשר, שבת וחגים, הלכו לבית הכנסת ושמרו על מסורת היהדות. הוא גידל מנעולי אוזניים וזקן ארוך. הוא התפלל כל בוקר עם הטלית והתפילין שלו. הוא חשב שהמשמעת הדתית תהיה סוכן מחייב עבור יהודים בכל מקום.  הכל כדי לקרב את יהודי ירושלים!

אבל אבוי!  האורתודוקסים ראו בבן יהודה עובד אלילים ואויב העם היהודי משום שהוא מטמא את שפת הקודש של התנ"ך ומשתמש בה בשפת היומיום.  הם לא יכלו להעלות על דעתם להשתמש בשפה זו כדי לומר: "תוציאו את הזבל!"  והם הפכו לאויביו הקשים והאלימים של אליעזר כל ימי חייו.

משפחת בן יהודה עברה להתגורר בביתה השכור הראשון.  הוא פנה אל "הכותל המערבי", אבל הם נאלצו לעבור דרך שבע חצרות מלוכלכות שקועות בהריסות כדי להגיע אליו.  וכדי להגיע לחדריהם היה צורך לטפס על סולם חבלים.

לבד בירושלים

מה שמדכא עוד יותר הוא שהיו לו ולדבורה מעט חברים בירושלים.  היה זוג שעמד בראש ארגון צדקה יהודי מאנגליה, מיכאל פינס ואשתו, שהתיידדו עם אליעזר ודבורה. בגלל חינוך דתי (אך לא קיצוני), הם ידעו מספיק עברית כדי לתקשר. הארבעה כרתו ברית לדבר רק עברית זה עם זה.  עבור בן יהודה, איש החזון מאז ומעולם, "הערב ההוא היה ראשית תחייתה של העברית כלשון מדוברת נפוצה בארץ האבות!"

אבל הוא היה צריך לדעת. מעסיקו החסידי, דב פרומקין, שנא את האורנים משום שהיו חלק מהזרם האנטי-חסידי.  ולגבי דבורה, מכיוון שנאסר עליה בשום אופן לדבר בשפה אחרת, היא מצאה את עצמה לבד רוב הזמן.  במקום זאת, היא בילתה זמן בתרגול מילים ומשפטים שאליעזר כתב עבורה.  היא הייתה מחכה שיחזור הביתה אחרי העבודה בלילה לעוד שיעור עברית.

הקהילה שמנתה 16,000 יהודים בירושלים הייתה "דור של פירוד".  כל קבוצה קטנה דיברה בשפת הארץ שממנה באה, מבודדת זו מזו. הרבנים האשכנזים השונים שלהם (מאירופה) בזו מוחלטת ליהודים הספרדים (מארצות האסלאם). וכל קהילה קטנה דיברה בשפה שלה.

רוטשילד מתעקש על צרפתית בבית הספר שלו

הברון אדמונד רוטשילד היה גדול הנדבנים בימי מדינת ישראל.  באמצעות קרן הצדקה שלו, " כל ישראל חברים", הוא רכש נכסים למתיישבים באזור יפו, נתן לאיכרים כרמים ויקבים מענבי צרפת, ובנה בית ספר בכל התנחלות חדשה.

אבל עבורו, התחייה הלאומית של העברית כשפה הלאומית הייתה חלום באספמיה! למעשה, כל הרעיון של המוני יהודים שיעלו לישראל היה פנטזיה טהורה. כן, הוא היה עוזר לעניים בארץ הקודש, אבל הברון הצרפתי דרש ללמד צרפתית כשפה העיקרית בכל בתי הספר שלו! הוא פשוט ראה בעברית שפה מתה.

אליעזר כתב מאמר נוקב, קריאה למלחמה נגד ברית רוטשילד, שבו ראה בו אויב מסוכן לכל רעיון התחייה הלאומית בארץ ישראל.  כן, הברית הייתה מעשית. רוטשילד רצה להכין את התלמידים האלה כך שיוכלו לתפקד בכל מקום בעולם.

החזון

אבל חזונו של בן יהודה היה שונה לחלוטין: תחיית הארץ ושפתו של העם היהודי.  שנים לאחר מכן כתב: "נראה שבתולדות העמים יש זמנים שבהם הריאליסטים אינם יכולים להנהיג כראוי, ורק החולמים, אלה שאינם מתחשבים בעובדות, יכולים לחצות את הגבול הבלתי חדיר של המציאות וליצור מציאות טובה יותר לאומה! לבן יהודה היה חלום ותשוקה.  זה כל מה שהיה לו.

מקורות: התגשמות נבואה, אליעזר בן יהודה, מאת אליעזר בן יהודה (נכד) 2008; לשון הנביאים, סיפור חייו של אליעזר בן יהודה מאת רוברט סנט ג'ון 1952; https://goo.gl/MVmMUK; https://goo.gl/8r29uN