יהלומים בהסוואה

למרות שמובן שלא ניתן לשתף את הציבור ברוב מה שקורה בצבא, צה"ל הוא אחד המגזרים הייחודיים ביותר בחברה הישראלית. מכיוון שרוב אזרחי ישראל עוברים שם ונותנים שנים מחייהם בשירות, סוגים רבים של אנשים מוצבים יחד ביחידות שאחרת לא היו מצטלבות לעולם. מחיילים בודדים, דרך צרכים מיוחדים ועד יהודים דתיים המחפשים מוצא מהקהילה המגבילה שלהם, צה"ל הוא מוקד ייחודי של הזדמנויות וייעוד.  להלן מעט ממה שהותר לנו לחלוק מסיפוריהם.

הולך על זה לבד – נועם*

בין התמהיל האנושי הייחודי הזה נמצאים עשרות אלפי החיילים הבודדים של ישראל. חיילים בודדיםאינם יתומים בהכרח. חייל מוגדר כ"בודד" כאשר אין לו משפחה בישראל ולכן אין לו מערכת תמיכה מחוץ לצבא. חיילים אלה מקבלים הטבות מיוחדות מצה"ל כדי לנסות להקל על חלק מהקושי של הצורך לשרת את מדינתם במשרה מלאה ועדיין להתמודד עם חייהם ה"אזרחיים" לגמרי בכוחות עצמם כאשר הם אינם בתפקיד.

כששמעתי שהמורה שלי להיסטוריה היה בין שבעת הנרצחים בקיבוץ על ידי מחבל, נזרעו בליבי הזרעים הראשונים – כשאתגייס לצה"ל זה יהיה ליחידה קרבית. הייתי אז בתיכון. בפנימייה, ליתר דיוק. עליתי לארץ לבד בגיל 15. זו הייתה השנה השנייה שחייתי בארץ חדשה ללא משפחה ולא הייתה שום פגיעה בקשר הגובר שפיתחתי למולדתי העתיקה.

כשמלאו לי 18 סיימתי את הלימודים והפכתי את העלייה שלי לרשמית. ישראל בדרך כלל אוהבת לתת לעולים חדשים כמה שנים להתאקלם לפני שהם מגייסים אותך לצבא. אבל לא עניין אותי לחכות. אז גייסתי חבר שיעזור לי לכתוב מכתב לצה"ל ולהודיע להם שאני מוכן להתגייס מיד. שמו אותי בגבעתי – המקבילה של ישראל לנחתים האמריקנים. ומכיוון שלא הייתה לי משפחה בארץ, קוטלגתי כחייל בודד.

בזמן לימודיי בפנימייה הישראלית למדתי לצד יהודים רבים ממקומות אחרים בעולם. אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותי לגיוון שאחווה כשאגיע לבוטקאמפ.  היו ישראלים ממרוקו, אתיופיה ותימן. היו גם דרוזים ואפילו בחור לבנוני שמשפחתו הייתה בעלת ברית של ישראל. ידעתי שכולנו באותה קבוצה, אבל עדיין הרגשתי שמבחינה תרבותית אנחנו עולמות נפרדים. הייתי מאוקראינה עם ניסיון ישראלי של כמה שנים בלבד. הם, לעומת זאת, היו כאן רוב, אם לא כל, חייהם, ובכל זאת נשאו את שרידי התרבויות שהשאירו מאחור.

בהתחלה חשבתי שהתרגילים די קלים – ריצה, טיפוס, זחילה, שכיבות סמיכה – וקימה מוקדמת כדי לעשות הכל שוב. אחר כך זרקו אותנו למדבר והשאירו אותנו לשרוד. זה היה קשה מאוד ותהיתי למה הכנסתי את עצמי יותר מפעם אחת. אבל ההישרדות המשותפת של הקשיים האלה היא שהפכה אותנו ליחידה מלוכדת כמו אחים.

ובכל זאת, הייתי שונה מהם. הייתי חייל בודד. בסופי שבוע הם חזרו הביתה למשפחות, ארון מלא בגדים נקיים וארוחות חמות. אני, לעומת זאת, חזרתי הביתה לסטודיו ריק ששכרתי, בישלתי לעצמי ארוחה, ניקיתי, עשיתי כביסה וארזתי לשבועיים-שלושה הבאים שאעלם. למרות ההבדל החד באורח החיים, באותה תקופה לא הרגשתי שאני מפספסת שום דבר כי לא הכרתי שום דבר אחר.

למרבה האירוניה, חוויתי את החיים אחרת רק כאשר נענשתי על כך שהשתוללתי. עזבתי את הבסיס בלי רשות לשלם במזומן חשבון טלפון נייד. פשוט לא היה לי אף אחד מבחוץ שיכול היה להפקיד את הכסף בחשבון שלי וחששתי שהבנק ינעל את החשבון שלי. אם זה היה קורה, לא הייתה לי דרך לקנות אוכל כשחזרתי הביתה.

האירוע הזה גרם לחברים שלי לשים לב יותר עד כמה אני "לבד". הם לקחו איתם את הכביסה הביתה והחזירו לי כל מיני דברים טובים מהבית. הם ידעו שלא ברחתי כדי לעשות בעיות, אז כולם הרגישו רע שהייתי מרותק לבסיס 40 יום. הרגשתי אסירת תודה על העזרה ולעתים קרובות הצעתי להישאר בבסיס בסופי שבוע כדי שהחברים שלי יוכלו להשתתף בחתונות או בלוויות. אחרי הכל, היה להם משהו לחזור אליו הביתה שהיה חשוב.

עם אלוהים בצד שלנו

להיות חייל בודד פירושו הרבה פעמים להתמודד לבד עם השגרה היומיומית, אבל זה לא אומר שאני לבד. עבור הישראלים, הצורך שאלוהים יהיה המקלט שלנו אינו פיגורטיבי. אנחנו נמצאים תחת איום מתמיד ובאמת צריכים שהוא יגן עלינו. על אחת כמה וכמה כאשר אנו נמצאים בשדה הקרב, הצורך שהוא ילך לפנינו ויילחם את מלחמותינו הוא תפילה אמיתית מאוד.

הוצבנו ליד עזה במהלך האימונים המתקדמים שלנו כשפרץ עימות.  בגלל שהיינו טירונים, רק שמונה חודשים לתוך ההכשרה שלנו, המפקדים שלנו שלחו אותנו לפנות את הפצועים. זו לא הייתה עבודה מסוכנת, אבל היא הביאה אותנו פנים אל פנים למציאות של מלחמה. כשפרץ מבצע "עופרת יצוקה" היינו בין הראשונים שנשלחו.

הלחימה נגד חמאס והג'יהאד האיסלאמי היא מסובכת משום שהם פועלים במכוון באזורי מגורים בידיעה שישראל תעשה מאמצים רבים כדי להימנע מפגיעה באזרחים. באחד המבצעים הקרקעיים נכנסנו לאזור מגורים נטוש ונשארנו ללון בבניין בית ספר. (הוא היה נטוש כי ימים קודם לכן הזהרנו את האוכלוסייה האזרחית באמצעות שיחות טלפון ועלונים לפנות את מעוז חמאס).

בבוקר נתקלו כמה חיילים שלנו בתיל שעבר מתחת לבית הספר. הם עקבו אחרי החוט לגן חיות סמוך ומצאו אותו מחובר לנפץ. ליד הנפץ היה מזרן, כמה שמיכות, בגדים וחטיפים. ברור שמישהו היה שם לאחרונה בכוונה להפעיל את המטען בבית הספר בזמן שהחיילים ישנו. שמענו מאוחר יותר, אחרי חקירה, שכל בית הספר היה ממולכד – כשהוא נבנה. משמעות הדבר הייתה שילדי עזה היו הולכים באופן קבוע לבית ספר עם חומרי נפץ מוטמעים ביסודות, בעוד לוחמי חמאס ממתינים להזדמנות להפיל יום אחד את הבניין הרב-מפלסי על מחלקה של חיילים ישראלים תמימים. מה שאף אחד לא הצליח להבין זה למה – כשישראל ממש הודיעה שהם מגיעים לאזור הזה – הבחור שהיה אמור ללחוץ על הכפתור לא עשה זאת. אבל, אין לי בעיה להאמין שלאלוהים הייתה יד בהפיכת המחבל ללא זמין למשימה הזו, שהייתה מחסלת בקלות מאות מאיתנו.

* כל השמות שונו מטעמי ביטחון

אוצרות חבויים – יניב

יכולתו של צה"ל לזהות את האוצרות החבויים בתוך אוכלוסיית הצרכים המיוחדים העניקה לו יתרון על פני מדינות גדולות ועשירות יותר. דוגמה מצוינת לכך היא יחידת 9900 של ישראל, המורכבת כולה מחיילים אוטיסטים בתפקוד גבוה, הוכיחה את עצמה גם ככלי רב ערך בחשיבה מחוץ לקופסה בלוחמת סייבר והבחנה בדברים במעקב שאנשים אחרים – ומכונות היו מפספסים.

יניב סובל משיתוק מוחין ולקוי שמיעה. למצוא עבודה איכותית עם מגבלות פיזיות כאלה בישראל יהיה קשה, בלשון המעטה. ובכל זאת, בחיל האוויר הוא לא רק מצא קבלה, הוא מצא מקום להצטיין ולתרום לארצו עם כישוריו הניהוליים.

זה התחיל כשהצבא הוציא תקן שחרור "בשל נכות פיזית קשה" ליניב משירות החובה שכל ישראלי אמור למלא. יניב לא קיבל את זה. הוא רצה לשרת. לאחר ששלח מכתב התנדבות לשרת בכל מקרה, צה"ל לקח אותו למבחנים שבהם קיבל בין היתר ציונים גבוהים מאוד במינהל.

גם אם מצבו היה מקנה לו זכויות מיוחדות, הוא התעקש לחיות כמו כל חייל אחר – לעבוד שעות ארוכות ולישון בבסיס. "חיל האוויר לא רק הכשיר אותי להיות אחראי על ניתוח נתונים לאחר טיסה ומבצעים, אלא גם סמכו עליי שאקבל החלטות לגבי הממצאים שלי", הסביר יניב. לאחר ששלט במשימה זו, יניב האמין שהוא יכול לעשות יותר, והממונים עליו הסכימו. יחד פעלו לשילובו של יניב בקורס קצינים לחיילים עם צרכים מיוחדים. היום הוא קצין אקדמאי ומכשיר חיילים נוספים.

יניב אינו היחיד שהצטיין למרות מגבלותיו. כאשר הלב נמצא שם כדי לשרת, המסגרת לפיתוח כל חייל בסט הכישורים שלו מתוכננת היטב. הכרת התודה של יניב לטייסת ששינתה את מסלול חייו נמשכת גם היום. וכשפרץ מבצע "שומר החומות" האחרון, סיים יניב את שירות היום שלו באקדמיה הצבאית והתנדב בלילות בבסיס חיל האוויר עם הטייסת שלו.

חופשי לשרת – בנימין

עבור רבים בעולם החרדי, הצבא הוא מקום אסור. מפלגות פוליטיות דתיות עשו מאמצים רבים כדי "להגן" על קהילתן מפני שירות חובה שיחשוף את עמם לעולם החילוני. ובכל זאת, אלה שבחרו לשרת בכל זאת מצאו לעתים קרובות את זמנם בצבא כמקום מסביר פנים להתפתח בו באופן שאינו בהכרח עוין את מנהגיהם הדתיים כפי שלימדו אותם. 

גדלתי במשפחה חרדית. למדתי תורה מגיל צעיר, אבל בחטיבת הביניים החלטתי שאני לא אוהב את הלחץ להאמין במה שהם מלמדים. רציתי להחליט באופן אישי במה אני מאמין.  אמא שלי מאוד לא הייתה מרוצה מההחלטה שלי לעזוב את לימודי התורה ורבנו על זה כמעט כל יום. אבא שלי הפך את הלימודים שלי לפחות בעייתיים כי העסקים שלו היו בקשיים, והוא היה זקוק לעזרתי.

המצב בבית היה כל כך גרוע שלעתים קרובות ישנתי בעבודה. ככל שעסקיו של אבי נאבקו יותר, כך הוא התעלל יותר בכולנו. בסופו של דבר הוא פשט את הרגל ואיבדנו את הבית שלנו. זמן קצר לאחר מכן הוריי התגרשו. אבא שלי עזב את הארץ, מצא חברה ונטש את אמא שלי כדי לגדל את האחים הקטנים שלי לבד.

למרות שלמשפחות חרדיות כמו שלי אין בדרך כלל שום קשר לשירות צבאי, הרגשתי שאני רוצה לשרת את המדינה שלי. מצאתי קורס קדם צבאי שיעזור לי להתקבל למסלול שרציתי בצה"ל. בהתחלה לא הייתי בטוחה שאני יכולה לעשות את זה כי הייתי מקור התמיכה של עצמי. הייתי צריך ללמוד ביום ואז לעבוד עד מאוחר בלילה.

בסופו של דבר, עשיתי את זה כדי לברוח מכל מה שידעתי על החיים בירושלים. אבל רציתי לברוח למשהו חשוב. מכיוון שעזבתי את הבית עוד לפני שסיימתי תיכון ולמשפחה שלי לא היה שום קשר להיותי בצבא, ברגע שהתגייסתי הוכרתי כחייל בודד. בסופו של דבר סיימתי את הכשרתי כטכנאי בחיל האוויר. כשאני רואה את המטוסים שלנו ממריאים למשימות כדי להגן על המולדת שלנו, אני יודע שאנחנו, הטכנאים על הקרקע, חלק מכריע בכל מה שקורה שם למעלה.  זה נותן לי תחושת סיפוק עמוקה שאחרי שחייתי את כל חיי בארץ הזאת, מצאתי פינה בישראל שאני שייך אליה.