מנהיגים בהתהוות

למעלה: אילן נואם ב"קהילת דורשי פאנב" (מחפשי פניו) לצעירים

גרתי במרחק כמה מאות מטרים בלבד מגבול עזה כשתקפו אותנו ב-7 באוקטובר. חבר ואני נשארנו ערים כל הלילה בחצר שלי ודיברנו על אלוהים ודרכיו. בשלב מסוים, בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, חבר שלי אמר לי, "אתה יודע שהאווירה בחצר שלך כל כך שונה משאר הכפר."

בשעה 6:00 בבוקר נפרדנו ואני התקלחתי במהירות וזחלתי למיטה. בשעה 6:30 בבוקר נשמעו הסירנות הראשונות.

נקודת מוצא

לפני שאספר לכם את השאר, כדאי שתדעו קצת על הרקע שלי.

אני הרביעי מתוך חמישה ילדים והראשון במשפחתנו שנולד בישראל. הוריי קראו לי אילן (עץ חי) על שם העץ הראשון שאמי שתלה כשהגיעה לארץ. לאחר מכן אבי בירך אותי מהפרק הראשון של תהילים.

אשרי... אשר בתורת ה' חפצו... כעץ שתול על נחלי מים, אשר בעיתו יתן פריו ועלו לא יבול, כל אשר יעשה יצליח (תהילים א', א'-ג').

שמרתי את הפסוק הזה קרוב לליבי וראיתי אותו מתגשם פעמים רבות.

בילדותי, אבי היה כומר של קהילה שמרנית מאוד, ולכן אחיי ואחיותיי גדלנו בבית קפדני מאוד. תמיד האמנתי שיש אלוהים, אבל אף פעם לא ראיתי את עצמי כמאמין אמיתי כמוהם. אמי הייתה אומרת שאני ילד טוב ושקט. במציאות, פשוט הבנתי מוקדם איך לשמור על "חיי האחרים" מחוץ לבית - או לפחות הרחק מאבי.

החיים בשבילי תמיד היו עניין של נתינה וקבלה. מה אני יכול לתת ומה אני יכול לקבל בתמורה? איך אני יכול להתגבר על משהו שהיה לי קשה על ידי מינוף משהו שהיה לי קל יותר? לדוגמה, בבית הספר הייתי ממש טוב במתמטיקה אז הייתי עושה שיעורי חשבון של מישהו אחר ובתמורה, הם היו עושים את ההיסטוריה שלי, וכו'.

פעם אחת, כשהייתי בבית ספר יסודי, ביקשתי מאבא שלי כמה שקלים כדי לקנות פרוסת פיצה. הוא ענה לי בצחוק, "לך תעבוד". לא ידעתי שהוא צוחק ורציתי מאוד פיצה. אז הסתובבתי, ירדתי לשוק המקומי ושאלתי את הבחור בדוכן הירקות אם אני יכול לעבוד. הוא שילם לי 30 שקלים על 3 שעות של קילוף שום.

זו הייתה נקודת מפנה עבורי. הרגשתי כל כך טוב עם היכולת להשיג משהו בעצמי שחזרתי לשם לעתים קרובות כדי לקלף שום תמורת עודף. זו הייתה תחילתה של החשיבה העסקית שלי.

בכיתה ה' קיבלתי עבודה במכירת דגלי ישראל לנהגים בסביבות יום העצמאות. הרווחתי 3 שקלים על כל דגל שמכרתי תמורת 15 שקלים. אבל מהר מאוד הבנתי שאם אקנה את הדגלים בעצמי אוכל להביא צוות חברים משלי וליהנות מרווח גדול יותר.

בכל שנה הרחבתי את המכירות שלי והייתי שולח צוותים לאזורים שונים למכור ממתקים, חפצי חג ואפילו תפוחים מסוכרים.

מערכות יחסים ואלוהים

בסביבות כיתה ט' התחלתי להשתתף בכנסים ארציים של נוער משיחי. שם בפעם הראשונה נחשפתי לאדון דרך מערכת יחסים ולא סתם דרך בחור שעורך רישום של מה שמותר ומה שאסור לעשות. זו הייתה תקופה יפהפייה עבורי מבחינה רוחנית. הייתי מתפלל והוא היה מדבר אליי והרגשתי כל כך קרוב לאדון.

ובכל זאת, למרות החוויה המדהימה הזו, נאבקתי להיפטר מהחיים הכפולים שהייתי כל כך רגיל אליהם. בנוסף לכך, הזיכרונות שלי מכל דבר שקשור לאלוהים ולמשפחה היו שליליים. המשפחה שלנו הייתה ענייה ולמרות שגדלתי מוקף באנשים, האנשים האלה לא הציעו לי מערכות יחסים משמעותיות.

ראיתי בכמרים אנשים שיקריבו את משפחתם למען "קריאתו של אלוהים". אבי נתן לי את מלוא תשומת ליבו רק כשנקלעתי לצרות. הוא מעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי או גאה בי - האינטראקציות שלי איתו היו בעיקר כשהוא לא היה מרוצה מכישליוני לעמוד בסטנדרטים שלו. (למען הפרוטוקול, היום מערכת היחסים שלי עם אבי השתפרה בצורה דרמטית. שנינו התקרבנו זה לזה ולאדון וזו הייתה עדות אמיתית לנאמנותו לברך משפחות המחפשות את פניו.)

התקופה שלי בצבא הייתה שילוב של הזדמנויות ומאבק. בתחילה סויגנתי ליחידת כוחות מיוחדים, אך שובצתי לאחר שגילו את חוסר הנוחות שלי ואת הנטייה שלי לתוקפנות - אפילו כלפי הצוות שלי. במקום זאת, קיבלתי אחריות אחרת, במקומות בהם הצלחתי מספיק, וסיימתי את שירותי כמפקד קרבי.

אבל דווקא כשיצאתי מהארון חיי קיבלו סדרה של תפניות שהובילו אותי למקום בו אני נמצא היום. התקופה הזו מרגישה כמו טשטוש - מערבולת של לימודים, פגישה עם האישה שתהפוך לאשתי, עישון גראס, גילוי היתרונות הכלכליים של מכירתו, והיום הגורלי בו גיליתי את ספר קהלת.

ואז חבר שלי הסתובב

היה לי חבר שאביו היה גם כומר. התחברנו בזכות אורח החיים המרדני שלנו. אחר כך הוא ניצל באופן קיצוני. חייו השתנו בן לילה. הוא התחתן עם חברתו והתחיל לדבר איתי על אלוהים כל הזמן. "אתה צריך לקרוא את ספר קהלת", הוא אמר לי פעם כשבילינו יחד.

לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. אבל במשך ימים המשכתי לשמוע את המילה "קהלת" בשנתי, במקלחת ואפילו כשהייתי מסטול. לבסוף, החלטתי לחפש אותה בגוגל וזיהיתי את השם המקורי של הספר בתנ"ך "קהלת".

התחלתי לקרוא את ספר קהלת והייתי המום ממה שהיה לשלמה המלך לומר. הנה בחור שהיה לו הכל והוא ניסה כל מה שחלמתי לעשות בחיי, ובכל זאת הוא הגיע לסוף והסיק שהכל חסר משמעות. שאיפותיי להיות מוקפת בעושר ובנשים התנפצו בן רגע.

אלוהים והילדה

ככל שהתעניינותי בדרכי ה' גברה, ביליתי זמן רב בקריאת התנ"ך. חברתי, טנליה, הלכה בעקבותיה והחלה לקרוא את שלה. אבל גיליתי שאם לא הייתי קוראת מולה, גם היא לא הייתה קוראת. היה לי ברור שהיא התעניינה באלוהים שלי רק משום שהיא התעניינה בי.

אז כשהוזמנתי לריטריט לצעירים, טנליה התעקשה לבוא איתי. שוב הרגשתי שהיא פשוט באה להיות סביבי. אז החלטתי שנלך למחנה ביחד, אבל כשאגיע הביתה אפרד ממנה. ההיגיון שלי היה שתכננתי להתחתן עם אדם מאמין. אפילו בזמנים שלא הלכתי כראוי אחר אלוהים, ידעתי שזה חובה. מבחינתי, טנליה לא הייתה מאמינה וככזו, הורשעתי בקשר שלי איתה.

במהלך הכנס היא טענה שהייתה לה מפגש עם אלוהים ונתנה את חייה לאדון. בהתחלה לא לגמרי הסכמתי, כי היא כבר רימתה אותי בעבר. אחת המנהיגות שמעה על "המחויבות" החדשה שלה לאדון והמליצה על תוכנית תלמידות בת חודשיים כדי לתת לה הבנה מוצקה של אמונתה. אמרתי לה שאני לא מעוניינת ללכת כי אני לא מאמינה שהיא רצינית לגבי אלוהים. אבל כשהיא אמרה, "אני הולכת למחנה הזה כדי ללמוד על אלוהים איתך או בלעדיך", סוף סוף האמנתי שהיא רצינית.

עד שסיימנו את תוכנית החניכות הגעתי למסקנה שטנליה היא האישה שאני רוצה להתחתן איתה. התחתנו תוך שנה והתחלנו את חיינו החדשים במרדף אחר דברי אלוהים.

אוקטובר 2023

ואז ה-7 באוקטובר הגיע לפתח ביתנו, פשוטו כמשמעו.

למדתי עסקים ופיננסים - השקעות, מטבעות קריפטוגרפיים ודברים דומים. רק לאחרונה גילינו שאנחנו בהריון לילד הראשון שלנו. עבדתי כשומר במעבר ארז לעזה ליד הכפר שלנו והחלטתי להתמקד בבניית העסק שלי בתחום הפיננסים.

בעוד שחלק מהכפרים הסמוכים לעזה יכולים להיות במרחק של כמה קילומטרים מהגדר, הכפר שלנו למעשה יושב על הגבול עם עזה. ישנו אזור בחומת הגבול שנקרא "הנתיב לשלום" שתמיד נחשב על ידי הכפר כדרך המיועדת שתשמש "ברגע שיהיה לנו שלום עם עזה".

רוב הכפרים הסמוכים לעזה מקבלים אזעקת אזעקה של 15 שניות לפני שהרקטה הראשונה נופלת. מכיוון שאנחנו כל כך קרובים, כשעזה יורה עלינו, אנחנו בדרך כלל שומעים את הפיצוץ של הרקטה הראשונה, ואז אזעקות מופעלות כדי להזהיר אותנו מפני שאר הרקטות.

אלוהים איתנו

ב-7 באוקטובר, הסירנות נדלקו והמשיכו להידלק ולכבות כשרקטות עפו מעליי. לא לקח הרבה זמן להרגיש שזה שונה. לרגע חשבתי לעצמי, יש לי אקדח ותחמושת ואני יכול ללכת להילחם בהם! ואז ראיתי את התמונה הזו במוחי, יוצא ומחסל את כל המחבלים עם חבריי ושכניי וחוזר הביתה לאשתי רק כדי למצוא אותה עם כדור בבטן. באותו רגע הבנתי את האחריות שלי כלפי משק הבית שלי, אז העדיפות שלי הייתה אשתי והילד שטרם נולד.

בתחילת הכאוס שמעתי את אלוהים מדבר אליי בבירור, "זה לא קשור אליך." עם המילים האלה הרגשתי שלווה מוחלטת ומוחלטת אופפת אותי, אפילו כששמעתי צעקות בערבית ושריקות טילים מעליי.

אשתי ואני נכנסנו למקלט ואז התחלנו לקבל את כל ההודעות המוזרות בצ'אטים הקבוצתיים. "האם נחטפת?" "מה הסטטוס שלך?" "יש כאן מחבל, שמישהו יבוא לעזור!"

ידעתי שבגלל הרעש הרם שלנו, אוכל לשמוע אם מחבלים יפרצו לבית שלנו. לא ישנתי בלילה הקודם, אז טענתי את האקדח שלי ונמנמתי במקלט במשך כשעה.

החברים והמשפחה שלנו היו מודאגים בבירור והתקשרו ללא הפסקה בניסיון לייעץ לנו מה עלינו לעשות. הוצפנו בהודעות שאמרו לנו לברוח על נפשנו, ושכל הכפר שלנו נכבש. אבל פשוט אמרתי לכולם, "בבקשה אל תתקשרו אלינו. אנחנו במצב קשה גם עכשיו, אבל אנחנו בשלום. אם אתם לא יכולים לבוא לכאן פיזית כדי לעזור, פשוט התפללו עבורנו."

טֶרֶם

עד 10:00 בבוקר החלטנו לארוז את המזוודות ולצאת החוצה כדי לנסות להעמיס את המכונית. כשיצאתי מהבית שלנו, ראיתי מצנח נטוש על הקרקע. צילמתי אותו ושלחתי אותו לצ'אט הקבוצתי של השכונה וכולם נבהלו, "זה שייך לאחד המחבלים שצנחו לתוך הכפר, אל תתקרבו אליו!"

לי זה נשמע כאילו כולם פרנואידים, אז המשכתי ללכת לכיוון המכונית. ואז נשמעה מטח אש מהשיחים, נפלתי על הקרקע וזחלתי חזרה לתוך הבית.

הבנתי את המסר... "אל תלך עדיין."

כעבור כ-45 דקות יצאתי שוב וכמה רקטות עפו מעל ראשי ופגעו בבית סמוך. רצתי חזרה פנימה.

החשמל והמים היו מנותקים מהרגע שהחלו המתקפות. מכיוון שהיה צורך לטעון את הטלפון שלי, התגנבתי החוצה, הדלקתי את ההצתה של המכונית שלנו והשארתי אותה דולקת כשהטלפון מחובר לחשמל. בשלב מסוים יצאתי בזהירות לרחוב כדי לראות מה קורה. הסצנה נראתה כמו בסרט אימה - גופות על הקרקע, עשן עולה, ושרידי הכל מרוסקים. שוב, רצתי חזרה פנימה. אף מחבל לא עקב אחריי.

לִברוֹחַ

שירתתי בקרב כשהייתי בצבא ואני יודע לזהות את צלילי תנועות החיילים שלנו. אז כשהחיילים שלנו הגיעו לבית שלנו, ידעתי שזה הם! הם, לעומת זאת, לא ידעו מי אני - ואני נראה מזרח תיכוני! ובכל זאת, הייתי כל כך שמח שהוצאתי את ראשי מהחלון וחמישה עשר חיילי צה"ל כיוונו אליי מיד את רובי ה-M16 שלהם.

"דברי!" הם צעקו עליי. הם רצו לשמוע את המבטא שלי. זה היה הרגע הראשון בכל היום שבו הרגשתי פחד. התחלתי להשמיע כל עובדה שידעתי על עצמי - שמי, גילי, משקלי, מספר תעודת הזהות שלי - סיפור חיי. ואז אשתי התחילה לצעוק, "הוא בעלי!" אלה היו רק כמה רגעים של חוסר ודאות, אבל חיי הבזיקו לנגד עיניי.

החיילים היו מרוצים, איחלו לנו בשלום, ועברו לאזור הבא כדי לחפש אחר מחבלים שבשלב זה השתלטו על כל החלק הדרומי של הכפר שלנו.

חזרנו למקלט שלנו כדי לחכות לחדשות נוספות. בסביבות השעה 17:00 - כמעט 11 שעות לאחר תחילת ההתקפות - קיבלנו את הודעת הטקסט הכי מדהימה מראש האבטחה בכפר. "ניתנה אישור לפינוי..."

לא קראתי את שאר ההודעה, ארזתי את המכונית והתיישבתי במושב הנוסע. אמרתי לאשתי, "סעי הכי מהר שאת יכולה. אל תעצרי בשום צורה. אני אירה בכל איום שאראה." היא לחצה על דוושת הגז ועפנו על פני גופות, כלי נשק נטושים, פגזים ריקים, אש, עשן ועוד גופות עד שהגענו למקום מבטחים.

חיים חדשים

הכפר שלנו נשאר פונה במשך זמן רב, אז עזבנו את חיינו בכפר המדברי שלנו ועברנו לעיר החוף אשקלון. בננו נולד כמה חודשים לאחר מכן, ומצאתי את עצמי שוקל מחדש מה אני רוצה לעשות עם חיי מבחינה רוחנית.

לא אהבתי את הגישה של אבי, אבל היא השפיעה עליי באופן שבו הצגתי את אלוהים לאחרים. כשהייתי מעיד לאנשים, תמיד הצגתי את אמונתנו באופן אינטלקטואלי כמחמירה ותובענית, ואנשים היו מתנגדים. החלטתי שאני לא טוב בהפצת הבשורה, ואני זוכר שסיפרתי את זה לחבר. הוא ענה, "אתה לא מבין מהי עדות. כולם נקראים להיות עדים - שימוש במילים הוא אופציונלי." הרגע הזה שינה את נקודת המבט שלי באופן דרסטי. פתאום, לחיות את חיי ביושרה כעד של אלוהים היה חשוב.

תמיד פחדתי להיות כומר כי לא רציתי שילדיו של כומר יהיו כמוני. גם לא רציתי להיות כומר נוער כי ידעתי עם כמה דרמות של גיל ההתבגרות הם צריכים להתמודד. ובכל זאת, לאט לאט, ככל שהתקרבתי לאדון, מצאתי את עצמי מחפש דרכים לשרת אותו.

היה לי תהליך ארוך של גרירה, אבל מצאתי את עצמי מוקף בצעירים איכותיים שרצו להשתלב עם צעירים אחרים. באשקלון יש כ-20 קהילות אבל אף אחת מהן לא דוברת עברית, ורוב בני הנוער בישראל דוברים עברית כשפת אם. חבריי פתחו מפגש של צעירים דוברי עברית והתעקשו שאצטרף לצוות המנהיגות שלהם. לבסוף הסכמתי.

בתחילת 2024 שמענו על מכון התנ"ך בירושלים וכולם התרגשו. לצוות שלנו לא חסרה תשוקה, אבל חשבנו שנוכל להפיק תועלת מהכשרה בתנ"ך ובמנהיגות - במיוחד בדרכי רוח הקודש. צוות המנהיגות שלנו החליט פה אחד להצטרף וזה עתה סיימנו את הסמסטר הראשון של הלימודים יחד.

אני חייב לומר שהבית ספר הזה הגיע בדיוק בזמן הנכון עבורנו כצוות. אני אוהב את מערכות היחסים שנבנו. אני אוהב לשמוע ממנהיגים רבים כל כך בישראל שחולקים מניסיונם ולא רק מתיאוריה. וכמובן, אני אוהב לשמוע עדויות ולראות את אלוהים מגיע בסוף כל סיפור בדרכים שלא הייתם חולמים עליהן לעולם.