פולחן וספינות מלחמה

חגגנו את החגים, והנה אנחנו במלחמה. ספינות מלחמה עוגנות לחופינו. אבל סוד ההישרדות של עם ישראל הוא ההתעקשות לציין את חסד אלוהים גם בקשיים.

בכל מצב נורא יש שביבים של תקווה, גם אם קשה למצוא אותם – רגעים נעימים בכאב וניסים בכאוס.

אספתי למענכם כמה מהאירועים האלה שהתרחשו ביום הנורא של ה-7 באוקטובר ומאז. אנחנו מקווים שהם יעלו חיוך על פניכם כשם שעשו לישראלים רבים.

לוחמות

רחל אדרי

רחל אדרי הוחזקה כבת ערובה במשך 17 שעות בידי מחבלי חמאס שאותם היא תיארה כ"רוטוויילרים". היא ניצלה הרבה בזכות האהבה שלה לאפייה ואירוח. רחל סיפרה (שכתוב):

"אנשים נעשים עצבנים וחסרי היגיון כשהם רעבים ולכן הצעתי להם אוכל כל הזמן. אחד מהם אמר לי: 'את מזכירה לי את אימא שלי'.  עניתי לו: 'נכון, אני ממש כמו אימא שלך ואני אדאג לך'.

"נתתי להם עוגיות שהכנתי לחגים. הם ביקשו ממני לאכול קודם כדי לוודא שאני לא מנסה להרעיל אותם. לבסוף הם אכלו ונרגעו. הם אהבו את העוגיות.

"אחד מהם היה רע ממש. כל הזמן הוא אמר שהוא שהיד, אבל אחר היה פצוע וחבשתי אותו. ניסיתי לקנות זמן עד שיבואו להציל אותנו וניסיתי לגלגל שיחה כל הזמן: 'חוץ משהידים, מה עוד אתם עושים בחיים? חבל שאנחנו כל הזמן במלחמה. בואו נחיה בשלום...'

"שרתי להם שירים של אום-כולתום והם שרו לי שירים של ליאור נרקיס ורק לרגע שכחתי את הסכנה שאני נמצאת בה.

"כל פעם שראיתי שהם עצבנים הצעתי להם עוד אוכל, עוד תה, עוד עוגיות.

"בשלב מסוים הם שאלו אותי איפה הילדים שלי (כי היה להם מידע על כל המשפחות שלנו לפני המתקפה). אמרתי להם שהם באמריקה. האמת היא שהם כולם היו בסביבה כי חגגנו לבעלי יום הולדת באותו סוף שבוע. אחד הבנים שלי שהוא שוטר הפך לגורם העיקרי שניהל משא ומתן עם המחבלים. הוא סימן לי דרך החלון לא להראות שאנחנו מכירים". אחרי עשרים שעות פרץ כוח ימ"מ דרך החלון האחורי והרג את כל חמשת המחבלים בלי לפגוע ברחל ובבעלה.

רחל הנסערת צולמה ברגעים הראשונים שבהם רצה אל זרועות בנה. היא מתאוששת כרגע מהמפגש שלה עם המוות, איננה נכנסת לאינטרנט ואינה צופה בחדשות. זאת הסיבה העיקרית לכך שהיא אינה מבינה שהיא הפכה לאגדה בארץ ושאנשים רוצים את המתכון שלה לעוגיות החג.

ענבל ליברמן

תושבי ניר עם חשבו שהם נהנים משבת שקטה – כולם חוץ מענבל. זמן קצר לפני כן אנשים הרימו גבה כשהיא מונתה לאישה הראשונה בתפקיד רבש"צית, אבל מתברר שזאת ההחלטה הטובה ביותר שהייתה יכולה להיות.

החשמל בקיבוץ ניתק והטכנאי רצה ללכת להפעיל את הגנרטורים. ענבל הפצירה בו שיחכה כי משהו לא בסדר, וביקשה שייתן לה שעה. "זה היה באוויר", הסבירה. היא מעולם לא קיבלה פקודה מפורשת לפעול אבל היא גדלה בניר עם ובאותו רגע הכול נשמע לה מוזר. כשעדיין הייתה לבושה בפיג'מות היא רצה הביתה, תכננה תוכנית ואחר כך רצה לבתים שונים, חילקה נשק וארגנה את כיתת הכוננות.

זאת הסיבה לכך שכאשר יותר מ-25 מחבלים ניסו לחדור לניר עם, איש מהם לא הצליח. ענבל חיסלה חמישה מהם בעצמה ויחד עם הצוות הדפה את האויב עד שהגיעו כוחות צה"ל.

הסרטונים הוויראליים של הוונדר-וומן הישראלית נתנו לישראלים רגע נדיר לחייך בו. "הקיבוץ כולו חייב לה את חיינו" אמרו התושבים.

לוחמים דתיים

חוק גיוס חובה הוא אחד המחלוקות העיקריות בין חרדים לחילונים בארץ. החילונים והמסורתיים דורשים שוויון בנטל בכל הקשור להגנה על הגבולות. לעומתם טוענים החרדים שלימודי תורה הם השירות שלהם למדינה. הם גם מודאגים מההשפעה השלילית של התרבות החילונית בארץ על בני אמונתם המוגנים.

אבל גם העדות החרדיות הסגורות לא יכלו להימלט מהזוועות של ה-7 באוקטובר. לא זו בלבד שבני העדות שלהם גם נרצחו ונחטפו, אלא גם ארגון זקא עסק במלאכה הנוראה של פינוי הגופות והטיהור.

למרבה ההפתעה, אלפי צעירים חרדים ביקשו להתגייס. כאשר נשאלו לגבי ההחלטה שלהם, הם ענו: "תמיד היה לחץ מצד העדה שלנו לא להצטרף, אבל אם לא נעזור לארצנו במלחמה הזאת, נהיה בטראומה כל החיים".

 

אזרחים לוחמים

בימים הראשונים למלחמה הוצבו ברחבי הארץ תחנות לתרומת דם בגלל אלפי הפצועים בעקבות טבח ה-7 באוקטובר. כולם ידעו למה התחנות האלה הוקמו. בזמן שהאזרחים שכבו על שורות של מיטות כדי לעזור לאנשים ששכובים במיטות בבתי החולים, מישהו התחיל לשיר את "התקווה", ויש לזה סיבה. תקווה היא אחד הדברים שתמיד יש לנו. גם אם האויבים שלנו יתקיפו אותנו פעמים רבות, איש לא הצליח מעולם לגזול את התקווה היהודית.

לוחמים במשפחה

אחד מסיפורי ההצלה היפים ביותר הוא של המשפחה של אורי מגידיש. התצפיתנית טוראית אורלי מגידיש נחטפה ביום ה-7 באוקטובר מהבסיס שלה ליד עזה. הסיכויים שלה להשתחרר היו נמוכים מאוד כי היא חיילת (בניגוד לאזרחים). אבל המשפחה שלה התפללה לשחרור שלה.

המשפחה שלה צעדה ברחבי הבית עם ספר תורה, זעקה לאלוהי ישראל וקראה: "אורי, חזרי הביתה". האירוע הזה תועד ימים ספורים לפני שהגיע מידע מודיעיני לגבי מקום הימצאה. היא נמצאה וחולצה במבצע שכלל "עשרות אם לא מאות" סוכנים.

האיחוד עם בני המשפחה היה רווי דמעות. "התפילות שלנו לאלוהים הביאו את הבת שלנו הביתה. עכשיו אנחנו מתפללים בעד שאר השבויים", אמרו בני המשפחה.

מה שמזכיר את הפסוק הידוע מישעיה ס: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח".

לוחמים גברים

בשעה ארבע לפנות בוקר בשבת, ביום האחרון של חג סוכות, הגיע ויקטור לפסטיבל נובה ליד עזה. הוא לא ממש רצה לישון באוהל במדבר אבל החברים שלו רצו ללכת והזריחה הייתה צפויה להיות שיא האירוע. בסביבות השעה שש בבוקר ניגש ויקטור לרכב שלו להביא את משקפי השמש שלו. בחמש הדקות שבהן הלך לרכב שלו הוא שמע פיצוצים אבל לא הייתה אזעקת צבע אדום, ולא הייתה שום התראה מקוונת.

ויקטור שירת במבצע "צוק איתן" בשנת 2014 ולכן הוא הכיר את האזור היטב. הוא מיהר חזרה לשני החברים שלו במסיבה. "משהו לא בסדר, בואו נצא מכאן". הם חזרו לרכב וראו עוד מכוניות נוסעות בדרך הצרה שהובילה לכביש הראשי.

זה היה מארב. המחבלים חיכו להם מעבר לפינה. המכוניות לפניהם רוססו בכדורים. ויקטור לחץ על דוושת הדלק והציץ במראה לרגע שהספיק לו להבין שאיש מהמכוניות שלפניהם לא שרד. הגיע תורם לעבור את המארב והדממה המוחלטת החרישה אוזניים. "אני לא יודע אם הם החליפו מחסניות או מה אבל הם לא ירו עלינו".

ויקטור נסע מהר ככל האפשר אבל דבר לא הכין אותו לטבח שאליו נחשפו כשחלפו על פניו בדרך. גופות מתים ומכוניות בתעלות לצד הדרך. "ראיתי בחור אחד ירוי שעדיין היה בחיים. הכנסנו אותו לרכב ובהמשך העברנו אותו לאמבולנס. לא ידענו אז כמה האירוע גדול ולכן נסענו ובסופו של דבר החלטנו להיכנס ליישוב הקרוב. הגענו למזלג בכביש, שמאלה לכפר עזה וימינה לקיבוץ סעד".

קיבוץ סעד הוא קיבוץ דתי ולכן השער היה סגור כשהגיעו, אבל כיתת הכוננות שכבר ידעה על ה"איום" הכניסה אותם פנימה. ויקטור וחבריו הסתתרו במקלט במשך שעות בזמן שהמחבלים הסתובבו ברחובות. הם לא יצאו עד שחיילי צה"ל הגיעו מאוחר יותר באותו יום.

ויקטור הגיע הביתה בשלום לחיבוק החם של משפחתו אבל האירוע מטריד אותו מאוד. הוא כבר נלחם להגן על ארצו ושוב נאלץ לעשות זאת. המצב היה קשה ואנחנו כאן ב"מעוז" התפללנו בשבילו ושלחנו עדכונים עם ההתפתחויות. יש עוד פרטים לסיפור של ויקטור אבל הוא עזב מהר ולא היה לנו זמן לשבת איתו ולהסריט את העדות שלו. אבל "מעוז" זכה לספק ארוחות חמות וצרכים בסיסים לכל היחידה שלו כבר בשלבים הראשונים של המלחמה לפני שהאזור נסגר לאזרחים. בינתיים ויקטור וחמישה אחרים בצוות "מעוז" נמצאים בשטח ונלחמים למען המולדת היהודית שאלוהים הבטיח. אנא התפללו לשלומם.

לוחם מקלדת

השירות הצבאי בארץ הוא חובה, אבל מסיבות ברורות, הערבים אינם נדרשים לשרת בצה"ל. אבל זה לא מונע מישראלים ערבים שמעריכים את החירויות שהם נהנים מהן בארץ, לבחור לשרת את ארצם. אחד הערבים האלה הוא יוסף חדד, ששירת בגולני. הוא נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה ומאז הוא פעיל למען ישראל באנגלית, בעברית ובערבית. חשבונות המדיה החברתית שלו מושכות מאות אלפי עוקבים ומיליוני צופים. אחת הרשומות המצחיקות שלו פורסמה כשהחמאס, המתוסכל מההצלחה של יוסף, הפיץ עליו שמועות שהוא מרגל מסוכן של החמאס. הפעילות של יוסף ראויה לציון ובולטת במיוחד מאחר שהיא סוקרת גם את האירועים העכשוויים, גם את ההקשר ההיסטורי וגם את הבורות של תומכי פלסטין.

לוחמים נופלים

הלוויה של ברונה ולאנו היא סיפור של רגשות מעורבים מאותו יום. ברונה הייתה באותו פסטיבל שוויקטור היה בו וברחה באותה דרך, רק שהיא נסעה שמאלה במזלג לכיוון כפר עזה ולא שרדה אחרי המתקפה בקיבוץ, שנשרף עד היסוד. ברונה עלתה לארץ מברזיל עם אימה ואחותה. היא שירתה בצה"ל והייתה סטודנטית באוניברסיטה בזמן שחייה נגדעו. אלן מצוות "מעוז" שעבד עם אימה של ברונה בעבודתו הקודמת, תיאר את השתיים כבלתי נפרדות. "הבת הלכה לכל מקום שאימה הלכה. הן היו החברות הטובות ביותר", סיפר.

כדי לקיים לוויה יהודית צריך מניין, והלוויה נערכה תוך יממה מהרגע שנקבע מותה של ברונה, אבל אימה ואחותה של ברונה הן בני המשפחה היחידים שלה בארץ, ומישהו פרסם רשומה במדיה החברתית וביקש שאנשים יגיעו לכבד את חייה ואת מותה בטרם עת.

רבבות ישראלים חנו משני עברי הדרך הצרה ומילאו את הכניסה לבית הקברות כדי לעמוד עם האם האבלה, שאותה מעולם לא פגשו קודם. יש אנשים שמקנאים בנו שאנחנו העם הנבחר עם ארץ נבחרת. לא תמיד הם מבינים את המחיר שאנחנו משלמים כדי לחיות כאן.

ביחד בקציר

אחד ההיבטים שאיננו מוזכר בהרחבה בחדשות ברחבי העולם הוא המשבר החקלאי שנגרם בגלל הפינוי של מאות אלפי תושבים מהדרום והבריחה של אלפי עובדים זרים (אלה שלא נרצחו או נחטפו). המשבר החריף עוד עם פינוי היישובים בצפון. בתגובה התחילו התושבים בארץ – עורכי דין, מורים, רופאים ועובדי הייטק להתנדב בקציר בין שעות העבודה שלהם. המשבר מספק זווית ראייה חדשה על מה שישוע אמר: "הקציר רב והפועלים מעטים" (מתי ט 37).

אני מנחשת שהקאובויז מארצות הברית לא ציפוי שאיש יבחין בהם כשהגיעו לארץ. אבל התמונה שלהם עומדים בתור בשדה התעופה JFK בניו יורק עם הכיתובית "בנות, עזבו הכול, הקואובאים באים", הפכה אותם לסנסציה מקוונת עוד לפני שנחתו בארץ. "באנו לארץ בשעת הצורך שלה", אמרו. מי שהבין את ההשלכות הרחבות של סיוע של הנוצרים בדרך מעשית, אמר על התמונה: "לפעמים ככה נראה בישור".

אם יש לכם רקע בחקלאות, אתם חרוצים ומעניין אתכם להתנדב, אנא כתבו לנו: contact@maozisrael.org

תינוקות וכלות

אומרים שכל בת חולמת על יום חתונתה. היא מתארת לעצמה חתונה גדולה או קטנה, בתוך מבנה או בטבע, חתונה מסורתית או אגדית. אבל מעטות חולמות על חתונה שמתרחשת ביום אחד מול קהל של מי שנמצא בסביבה.

אבל זהו גורלם של זוגות ישראלים רבים שהמלחמה קטעה את תוכניותיהם. חלקם הצליחו להשיג שמלת כלולות ולערוך את הטקס בטנק. אחרים הסתפקו ברב, גיטריסט והינומה ובחופה שהיא דגל ישראל. כמה כלות הרפתקניות תכננו הכול והפתיעו את החתן בשטח, במקום שבו הוא משרת.

אבל כשמדובר בסיבות לחייך, הישראלים אינם עוצרים. שורה של תמונות של אבות טריים שעזבו את הלחימה לרגע כדי לנשק את הרך שנולד להם, ממלאים את הפיד שלנו ברשת החברתית. ואי אפשר שלא לחשוב על שמות א 12:

"וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל".