כשיהודי אתיופיה חזרו הביתה

יוסף (שם בדוי) היה בן תשע כשסבתו עלתה על מטוס לארץ הקודש והשאירה אותו לבדו בשדה התעופה באדיס אבבה, אתיופיה. מישהו פישל. הוא היה אמור להיות על הטיסה הזאת, אבל הכרטיס שהובטח לו לא הגיע. ניירת באתיופיה היא דבר מבולגן. ליוסף אין תעודת לידה, כך שהוא לא ממש בטוח שהיה אז בן תשע, אבל זה היה מספיק קרוב. ובכל זאת, עד כמה שהמערכת הייתה כאוטית, הם לא יכלו לאפשר לו לעלות למטוס בלי כרטיס.

סבתו לא יכלה להישאר איתו. היא הייתה ברשימת המתנה במשך שנים, ואם תחמיץ את הטיסה הזו, ייתכן שלעולם לא תקבל הזדמנות נוספת לעזוב. הסוכנות היהודית הבטיחה שהוא יעלה למחרת על הטיסה הבאה, אבל עד אז הוא היה לבד. יוסף גדל בכפר מבודד ועבר לעיר עם משפחתו רק לכמה חודשים, כשהם ממתינים לתורם לטוס. לכן, כשעזב את שדה התעופה לבדו באותו יום, היה עליו לנחש את דרכו חזרה למקום שבו שהתה אמו עם אחיו בצד השני של העיר.

בגלל העוינות שהייתה לאתיופים כלפי האוכלוסייה היהודית שלהם, יהודי אתיופיה חיו לעתים קרובות בכפרים ולא בערים הגדולות. למרות שהם חיו באתיופיה במשך אלפי שנים, הם כונו על ידי המקומיים פלאשה - פולשים.

כשמשהו השתבש באתיופיה – מקללת רופא מכשפות ועד מחלה מוזרה או אסון טבע, זו תמיד הייתה אשמתם של היהודים. ככל שהקהילה שלהם מבודדת יותר, כך הם חוו פחות את הרדיפה. היו תקופות שבהן לא הורשו להיות בעלי אדמות כיהודים, אך בכפרים הם היו לפחות חופשיים יותר לשמור על זהותם ומסורתם היהודית.

באופן מוזר, בעוד האתיופים השמיצו את היהודים המקומיים, הממשלה בכל זאת לא הייתה מעוניינת לאפשר להם לעזוב את המדינה. אתיופיה, בהיותה מדינה קומוניסטית, גרמה לכך שהיה צורך לבצע עסקאות רבות בחדר האחורי כדי להציל אתיופים יהודים. חלק מהעסקאות יכלו להתבצע רק עם מדינות שכנות, מה שדרש מהאתיופים לצעוד ברגל דרך ארצם לתוך סודן לפני שניתן יהיה להטיס אותם למקום מבטחים. בשנות ה-80 וה-90 שלחה ישראל מטוסים רבים לרכבת אווירית של עשרות אלפי יהודים מאפריקה.

ירושלים המיתולוגית

עבור היהודים באתיופיה, ירושלים היא ארץ גן עדן מיתולוגית. באתיופיה יש להם אפילו שיר שהם שרים לחסידות הנודדות. בו הם שואלים – "הו חסידה, איך ירושלים ארצנו?"

לכן, כאשר יוסף הגיע לבסוף לארץ כדי להתאחד עם סבתו ובן דודו, הוא היה בטוח שהוא הגיע לגן עדן עצמו. עם נחיתתו, לעומת זאת, הוא קיבל מסכת גז. באותו זמן, יוסף זכר שהרגיש כל כך אסיר תודה על המתנה – כל מתנה באמת. זה היה עד שנשמעו האזעקות והבהלה של כולם גרמה לו להבין שהמסכה נועדה לעזור לו להישאר בחיים. זה היה בזמן מלחמת המפרץ, ועל ישראל ירה סדאם חוסיין העיראקי.

עם תום המלחמה, כחודש לאחר מכן, החל יוסף בתהליך איטי ומייגע של היטמעות בתרבות הישראלית. אמו ואחיו הצטרפו אליו חודשים ספורים לאחר הגעתו, אם כי אביו החורג (אביו נפטר לפני שנולד ואמו נישאה בשנית) לא יוכל להצטרף במשך שנתיים נוספות. מיותר לציין שהדרך שלפנינו תהיה ארוכה.

מצוקת האתיופים

ישראל טובה בתגובה למצבי חירום. לכן, כאשר ממשלת ישראל הבינה את מצוקתם של יהודי אתיופיה, נחכרו מטוסים, ובוצעו פעולות צבאיות מורכבות ואף מסוכנות לחילוצם ולהשבתם הביתה. מה שישראל לא הצטיינה בו היה לקחת בחשבון את הפערים התרבותיים העצומים בין חיי הכפר האתיופי לחיים הישראליים המודרניים, ואז לתכנן פתרונות ארוכי טווח להתבוללות תרבותית. זה מסביר מדוע תהליך ההתבוללות של האתיופים היה קצת כמו להכות בקיר לבנים ואז לשקוע בחול טובעני.

כמי שהגיעו ממדינות בכל רחבי העולם, הישראלים רגילים לגווני עור שונים בקהילה היהודית. אבל החיבור של יהודי אתיופיה לתרבותם העתיקה הוא שהקשה על האתיופים העולים להתגבר על סטריאוטיפים. התגברות על סטריאוטיפים מבחוץ תהיה דבר אחד. אבל, אולי האתגר הקשה ביותר שהם ייתקלו בו היה זה של המבנה המשפחתי שלהם.

באתיופיה היה הבעל ראש התא המשפחתי הנעלה. הוא היה חלק מהיררכיה מכובדת ונערצת. האיש ידע את מקומו, ונהנה מהסיפוק הכרוך בפרנסת משפחתו. הנשים עבדו מדי פעם בשדות סמוכים, אך תפקידן העיקרי היה עקרות בית.

בישראל הגברים והנשים היו שווים מבחינה חוקית ותרבותית ונשים עבדו בעבודות בדיוק כמו הגברים. בכל הנוגע ללימוד השפה והסתגלות לתרבות החדשה, הנשים הצליחו לעתים קרובות יותר מהגברים. הזדמנויות העבודה היו זהות עבור גברים ונשים כאחד, והנשים שקודם לכן היו תלויות בכישורי בעליהן בחקלאות או במסחר מקומי, יכלו כעת להביא הביתה הכנסה גדולה יותר. האב, שכבר לא האביר בשריון נוצץ, נאבק עכשיו להטיל משמעת על ילדיו, שלמדו את האמנות הלא כל כך מעודנת של החוצפה הישראלית.

פרדיגמה חדשה זו החלה לקרוע את המרקם המשפחתי. בני נוער מצאו את המודלים החדשים שלהם לחיקוי בתרבות הראפ האמריקאית השחורה. הדור הצעיר של האתיופים כל כך רצה להיות חלק מארצם החדשה, שהם אימצו את העברית וסירבו לדבר אמהרית. זה הגביר את הנתק בין הדורות שקודם לכן היו מלוכדים מאוד.

למרות שישראל היא ארץ מהגרים, התרבות הישראלית נוטה להיות שבטית ולא תמיד מחבקת במהירות עולים חדשים. לכן, למרות שהדור הצעיר נטש את שורשיו האתיופיים, עדיין היו לו דרכים לעבור עד שישלוט בתרבות הישראלית. מצב זה של לימבו בין תרבויות הביא למשבר זהות אצל אתיופים רבים. האבות איבדו תקווה שיוכלו לבנות ולפרנס משפחה, והדור הצעיר איבד תקווה שאי פעם ירגישו שייכים. הפגיעות הזו הפכה חלק מהם לפגיעים לחיי רחוב ולשימוש בסמים – ולכל מה שמגיע עם הסצנה הזו.

כשישוע בא בעצמו 

משפחתו של יוסף עברה מספר פעמים בילדותו, נתקלה בקשיים בכל תחנה, ולבסוף התיישבה ליד חיפה. באחד המקומות האלה, סבתו חזרה יום אחד הביתה וראתה את הדירה שלה נפרצת. הטראומה של החוויה גרמה לה להתקפי לב מרובים ותוך חודשים היא נפטרה. זו הייתה רק עוד מכה אחת לפנטזיה האהובה של ישראל היפה.

ובכל זאת, לא הכל היה רע. בעזרת סבסוד עולים מהממשלה, הם הצליחו בסופו של דבר לרכוש דירה קטנה. יוסף היה אז נער ולמד בבית ספר דתי. הוא היה קנאי לכל מה שלמד ולעתים קרובות שימש כחזן בטקסים.

הוא היה קרוב למשפחתו, אך כשאמו חזרה יום אחד הביתה והסבירה לו ולאביו שהיא מאמינה בישוע, יוסף היה נלהב ואיים לדווח עליה לרשויות. הוא ואביו החורג יצרו קשר בהתנגדותם למה שאמו עשתה. היה צריך קצת להסביר, להתווכח ולהתפלל, אבל בסופו של דבר הגיע גם אביו של יוסף.

כשיוסף שמע זאת, הוא היה לבדו. באחד הוויכוחים ביניהם ניסתה אמו להסביר עד כמה ישוע אמיתי בעיניה, אך לבסוף השיב יוסף: "אם ישוע אמיתי ורוצה שאלך אחריו, הוא יכול לבוא לספר לי בעצמו". כמה לילות לאחר מכן, ישוע בא ודיבר עם יוסף עצמו.

בהיותו יהודי אדוק, יוסף מעולם לא שמע הרבה על ישוע – למעט הכללות גרועות, כמובן. לכן לראות אותו בחלום יושב על כס מלכות מוקף באור בהיר לא קרה בגלל שום דימוי שנראה או תואר קודם לכן. "זה היה כל כך אמיתי, אפילו שנים אחר כך", אמר. "זה אמיתי כמו שאתה יושב מולי. הוא דיבר איתי במשך זמן מה, וכשהוא דיבר זה היה כאילו המילים שלו נכנסו בתוכי, שינו אותי ומילאו אותי בכוח לעשות את מה שהוא ביקש ממני לעשות". 

יוסף התעורר ומיד אמר לאמו: "אני מאמין".

"חבריי, חבריי לכיתה ומוריי היו אכזריים כלפיי", אמר ג'וזף כשהוא נזכר בימים הראשונים של חייו שנולדו מחדש. "החברים האתיופים שלנו צעקו עלינו: 'עזבנו את אתיופיה כדי להתרחק מאנשים שהאמינו כמוכם!'"

"ידעתי שמה שאני מאמינה בו הוא אמיתי, אבל היה לי קשה לעבור סיבוב נוסף של דחייה חברתית. ביליתי שנים בלימוד השפה והתרבות וסוף סוף רכשתי חברים – ועכשיו עזבתי הכל שוב. ובכל זאת, יכולתי להרגיש את אלוהים קרוב – כמו אמא שמחזיקה את התינוק שלה".

"כמה מחבריי לכיתה ניסו לסבך אותי עם המנהל, אבל בזמן שהוא שמע שמועות על האמונות החדשות שלי, הוא גם שמע על כך שאני מנדבת את זמני לעזור לאחרים במצוקה. אז בזמן שכל מי שעמד שם ציפה שהוא יגער בי, במקום זה הוא פתאום עודד את התלמידים האחרים להתנהג יותר כמוני".

מלשרוד בקושי לשגשג

יוסף תמיד נהנה לעזור לאחרים ולעשות זאת מכל הלב, ולכן עם הידע החדש שלו על ישוע, הוא מצא במהירות את מקומו בקבוצת הנוער המקומית ובצוות ההלל. אחרי התיכון המשיך ללימודי כלכלה ומנהל עסקים. הוא קיבל מלגה שכיסתה את חינוכו ודיור, אבל בכל הנוגע למזון ומוצרי יסוד אחרים, הוא היה לבדו. אז הוא עבד בכל דבר, מניקיון ועד שיעורים פרטיים. "לפעמים לא הייתה עבודה קבועה, אז כדי להשיג כסף לאוכל, חלקנו עבדנו כפעילים פוליטיים באותם ימים. לא היה אכפת לנו מה המסיבה או מה כתוב בשלטים. זה היה עניין של הישרדות. פשוט ידענו שישלמו לנו למחרת ונוכל לאכול".

האוניברסיטה הייתה מאתגרת, אבל באותה תקופה יוסף הכיר את האישה שהוא מכנה עד היום "גברתי". הוא שכנע אותה לבוא ללמוד איתו באוניברסיטה, שם שניהם יקבלו את התואר. ובסופו של דבר, בברכתם של שני צדי המשפחה, הם תכננו את חתונתם. למרות שהם היו בין הראשונים לעשות זאת, החלטתם לשלב את המסורת האתיופית בטקס ישראלי הרגישה טבעית, שכן הם הבינו את החשיבות של אימוץ עולמם החדש מבלי לדחות את העולם הישן.

לאחר שנישאו, יוסף גויס לצבא ושם, כמו בכל מקום אחר, הצטיין. לאחר שסיים את שירותו, הוא שקל כיצד הוא יכול להיות ברכה הן לקהילתו והן למלכות אלוהים. הוא היה טוב בעסקים ובכלכלה, והיה לו לב לעזור לאנשים במיוחד בעניינים משפטיים או עסקיים מסובכים. את התמחותו עשה בכנסת ותוך שנים ספורות הקים פרקטיקה משלו כעורך דין. זה אף פעם לא היה עניין של ללכת על זה לבד, אז הוא התחבר עם עשרות עורכי דין אתיופים אחרים לשיתוף פעולה. הוא גם התנדב מזמנו בעבודה עם בני נוער ובהדרכת עולים חדשים בעברית, ואף הציע את שירותיו המשפטיים בחינם למעוטי יכולת.

הדברים התנהלו כשורה. לא. הדברים הלכו נהדר!

אם המטרה שלו בחיים הייתה לעזור לאנשים ולהתפרנס מזה טוב, הוא היה בדרך הנכונה.

כשהשתיקה מדברת

המוניטין של יוסף הלך וגדל כאשר כמה חברות גדולות פנו אליו. אחת מהצעות העבודה כללה עבודה שאהב וטיסות הלוך ושוב לאתיופיה. לא הייתה שום סיבה שהוא לא ייקח את התפקיד ולכן הוא החל בתהליך ההכשרה.

אולם כשהגיע יוסף לאתיופיה במסעו הראשון, הוא נתקל ישר בחומה של שתיקה. אין אינטרנט, אין טלפונים, אין טלוויזיה. ללא הסחות דעת. "זה היה מהמם בהתחלה", שיתף ג'וזף. "אני בחור שכל הזמן מוקף באנשים ובפעילות. ופתאום האוזניים שלי צלצלו מהדממה. פתאום, זה היה רק אני והתנ"ך שלי ואלוהים. וכל מה שיכולתי לשמוע זה שהוא אמר לי שאני אמור להיות בשירות".

הקריירה שלו לא הייתה דבר שקל לוותר עליו. זו הייתה עבודה ראויה והוא אהב אותה. בתחום העבודה הנוכחי הוא ידע שמשפחתו תטופל כלכלית. משמעות חייו ככומר היא שהוא ייאבק כדי לפרנס את האישה והילדים היקרים לו. כשהבין את חומרת ההחלטה שהיה עליו לקבל, החליט לצאת לצום של 40 יום. אחרי הכל, זה מה שאנשים בכתבי הקודש עשו כאשר הם היו בצומת דרכים בחייהם.

בסוף הצום התשובה הייתה ברורה. מה שלא היה ברור הוא איך תרגיש אהבת חייו עם החלטתו. היא ידעה את ההשלכות של החלטה כזו.

תגובתה הדהימה אותו. "כשביקשת ממני להתחתן איתך, אמרת לי שאתה הולך להיות שר. חיכיתי שתקיים את הבטחתך".

"במבט לאחור, אני יודע שאם הייתי ממשיך בדרך שאני הולך בה, כבר הייתי בעלים של בית משלי והמשפחה שלי הייתה מוקפת בסחורה שיש לעולם הזה להציע. אבל אני גם יודע שנהיה אומללים בתוך כל זה, כי הדבר היחיד שהעולם לא יכול להציע, תמורת כל סכום כסף, הוא השמחה והשלום שמגיעים עם הידיעה שאתה ברצון אלוהים והוא מרוצה ממך".

הדור הבא של האתיופים

זוהי תופעה טבעית עבור מהגרים מרוסיה, אתיופיה, אמריקה, אסיה ואמריקה הלטינית, אם להזכיר כמה – שהם מאמינים – לשתול קהילות בשפת האם שלהם. קהילות אלה מושכות אליהן עולים נוספים כמותן ומהוות מקור מדהים לאחווה ועידוד רוחני במדינה מאתגרת כמו ישראל. מה שבא פחות טבעי וחייב להיות מאמץ מודע הוא המעבר של כל קהילה כזו לשפה העברית ברגע שמספיק מהמתפללים נמצאים בארץ כבר שנים.

הדרך היחידה האחרת שבה קהילה דוברת עברית תיוולד היא כאשר דור הצברים (ילידי הארץ) או אלה שבאו בגיל צעיר מאוד וגדלו בישראל, יסתעפו ויטעו עבודה חדשה לגמרי. וזה בדיוק מה שיוסף חשב עליו כאשר הוא פרש את החזון לקהילה שלהם. זו תהיה הקהילה האתיופית דוברת העברית הראשונה בארץ.

"ידעתי שלעם שלי יש רצון עמוק להיות חלק מהתרבות הישראלית, אז הבנתי שזה חיוני שהביטוי הרוחני שלנו יהיה ישראלי באותה מידה אם אנחנו רוצים לגדל את הדור הצעיר של האתיופים בישוע".

יוסף ואשתו אספו את שלושת ילדיהם הקטנים בסלון והחלו להתפלל. עד מהרה החלו להצטרף חברים ומהר מאוד כל דירתם הייתה מלאה לכל פגישה. עם קיום המפגשים באזור מגורים בשבת, החלו השכנים להתלונן עד מהרה על רעש ההלל והחברותא.

כיום, הקהילה בת פחות משנתיים עברה לאזור תעשייה וממשיכה לגדול גם במהלך המגפה. במיוחד במדינה קטנה זו, קצב צמיחתה של קהילה זו מעיד עד כמה בשל הקציר בקרב דוברי עברית, יוצאי אתיופיה. לכן אין זה מפתיע שאלוהים בחר במישהו עם תשוקה רוחנית עמוקה כל כך ומחויבות לשרת את דורו. אלוהים יודע שיש הרבה עבודה לעשות.