שתי האפשרויות החשובות ביותר

להיות יהודי היה חלק גדול מהזהות שלי כשגדלתי. זה לא שהייתה לנו אמונה חזקה באלוהים, אבל הייתה לנו תחושה בת דורות שהשושלת והמסורות שלנו הן אוצר חשוב שיש להוקיר ולהעביר הלאה.

באשר לי, אני לא זוכר רגע בחיי שבו פקפקתי בקיומו של אלוהים. בזיכרונותיי המוקדמים ביותר, אני זוכר שהיה לי רצון עז להתחבר אליו. הלכנו לבית הכנסת המקומי שלנו, אבל לא ההורים שלי ולא הרב המקומי שלנו יכלו לעזור לי עם זה, ולכן עשיתי כמיטב יכולתי. הייתי עומד ליד מיטתי ואומר קריאת שמע ומצטט חלק מהתפילות שלמדתי בבית הכנסת כשפניתי מזרחה לכיוון ירושלים. ואז הייתי שואל את אלוהים אם הוא מקשיב, ומחכה יום אחרי יום לשמוע תשובה בחזרה.

הרהור אם אלוהים מקשיב היה דבר אחד. הגדרת מי הוא היה, הייתה סוגיה מורכבת הרבה יותר. שני דברים ראויים לציון קרו בשלב מוקדם בחיי כדי ליזום את שאלותיי על הקשר של ישוע למי שהבנתי שאלוהים הוא.

הוריי קיבלו החלטה מעניינת לשלוח אותי ואת אחיותיי לבית ספר קתולי פרטי הידוע בחינוך המצוין שלו. ביליתי שם ארבע שנים. נאמר לנו בבירור להתמקד במהלך השיעורים שלנו בנושאים הבסיסיים שלנו – כמו מתמטיקה, מדעים והיסטוריה. אבל לגבי כל דבר שקשור לאלוהים או לישוע, קיבלתי הוראה להתעלם מכל זה. לא הסתפקתי בכך, ואף על פי שהדיבור על ישוע נעשה בהקשר קתולי, ההוראות להתעלם מהנושא רק עוררו בי סקרנות לגבי שאלות נוספות. בכיתה ה' הוריי העבירו אותי לבית ספר עם אוכלוסייה יהודית גדולה, אבל השאלות נשארו.

באותה תקופה, ללא ידיעתי, לא הייתי היחיד במשפחתי ששאל שאלות. אמי, שלא הייתה מרוצה מהחיים היהודיים הרפורמיים שלנו, החלה לחקור את דתות המזרח. ואז, יום אחד היא קיבלה טלפון מקרוב משפחה ששיתף אותה בחלום חי וצורם. החלום שינה את נקודת מבטה על החיים, פשוטו כמשמעו, והיא זיהתה מיד את ישוע כבן האלוהים מאותו יום ואילך. הייתי בת 12 כשהיא שיתפה אותי בחוויה שלה. לקח לי זמן לעכל, כי להיות יהודי היה חלק חשוב מאוד מהזהות שלי כאדם. אבל לא יכולתי להכחיש שידעתי בליבי שמה שהיא אומרת נכון.

לקראת בר המצווה מצאתי את עצמי בדילמה. למדתי ליום הזה כל חיי. איך האירוע הזה השתלב באמונות החדשות שלי? אמי ואני הסכמנו שטקס ההתבגרות הזה חשוב למורשת היהודית שלנו, ולכן חלקנו את אמונתנו החדשה בישוע עם אבי רק לאחר בר המצווה שלי. ברגע שזה נגמר, שיתפתי בנדיבות את כל חבריי היהודים בבית הספר ובבית הכנסת – ובאמת, עם כל מי שהיה מוכן להקשיב.

מאוחר יותר באותה שנה התקיים בבית הספר תחרות נאומים (בכל נושא שנבחר). נרשמתי ובחרתי את הנושא שלי כהוכחה לכך שישוע הוא המשיח היהודי, תוך שימוש רק בכתבי הברית הישנה. בית הספר נכנס לסערה בעקבות הנאום שלי. אף על פי שהשבועות הבאים כללו ויכוחים אינטנסיביים עם המורים, הסגל והתלמידים, אני זוכר את הזמן ההוא בנשיקה אלוהית מדהימה כשנושא הטאבו נדון בפתיחות ואותגר.

ידעתי ברגע שהקדשתי את חיי לאלוהים שיש לי שליחות להביא את הידע על ישוע לחבריי היהודים – ואפילו הייתה לי תחושה עמוק בפנים שזה יכלול את ישראל.

אבל העולם הנוצרי עדיין היה קצת חריג עבורנו – לא הכרנו יהודים אחרים שהאמינו כמונו. אז, הייתי בן 14 לפני שאמי ואני החלטנו סוף סוף ללכת לכנסייה.

זמן קצר לאחר מכן, התוודענו לקהילה היהודית המשיחית וחלק גדול מקונפליקט הזהות שלנו נפתר.  התחלנו להשתתף בקהילה המשיחית של אור העולם והוקל לנו לגלות שהמורשת היהודית שלנו יכולה וצריכה להיות חלק מההליכה שלנו עם ישוע. באותה קהילה התחלתי להיות מעורב בהדרכת ההלל בקבוצת הנוער ומאותו רגע ואילך ידעתי שזה חלק ממה שאני אמור לעשות.

אחרי התיכון הלכתי לקולג' בקנזס. למרות שעדיין הלכתי עם אלוהים, היו לי כל כך הרבה דלתות פתוחות שהתחלתי לאבד את המיקוד בהלל ועד מהרה ראיתי בתעשיית המוזיקה את הייעוד שלי. התחלתי לכתוב מוזיקה לשירי אהבה והקמתי כמה להקות שונות במהלך לימודיי בבית הספר.  בסופו של דבר הגעתי להתמחות בחברת תקליטים שהייתה אמורה להיות נוצרית. לזמן מה חשבתי שלשם אני הולך בחיים, אבל הקו בחול נמתח כשהשותף של חברת התקליטים רצה להחתים להקה שמילתה לעגה באופן בוטה לאלוהים. סירבתי להיות קשור אליהם ואחר כך פוטרתי.

למרות הכאב, השתלשלות האירועים הזו פשוט החזירה אותי לקריאה המקורית שלי לשירות. חזרתי הביתה וחזרתי להנהגה באור העולם עם הנוער. הובלתי את ההלל וזרמתי לצעירים סביבי.

בקיץ שלאחר מכן השתתפתי בכנס המשיח ופגשתי את ראלי ופולט וושינגטון. לחצנו, והם הזמינו אותי לעבור לדנוור כדי להיות חלק מלידתה של הדרך לירושלים, שהתמקדה בבניית גשר של אחדות בין יהודים משיחיים לעולם הנוצרי. ככל שהדברים התקדמו, התחלתי להיות מעורב גם ב-Promise Keepers.

ידעתי שישראל היא העתיד שלי, ידעתי שאני צריך לסייר בארץ ישראל כדי לקבל מושג טוב יותר מה אעשה כשאעבור לשם בסופו של דבר. לכן, כשלוש שנים לאחר תחילת שהותי בדנוור, יצאתי לסיור בסגנון "הכירו את מולדתכם" המיועד לצעירים יהודים. עשיתי את הסיור ואז נשארתי עוד קצת לפגוש מאמינים ישראלים מקומיים. הצעדים שלי לא היו יכולים להיות מוסמכים יותר.

פגשתי את אליסה (אשתי לעתיד) ביום הראשון שלי לחקור את הארץ לבדי. נפגשנו בגלל חברים משותפים שהזמינו בטעות את שנינו להתארח בביתם באותו יום. באותו ערב, אליסה ואני ועוד חבר החלטנו לנשנש משהו לפני שהלכנו לדירה. מכל המקומות שיכולנו לאכול, הארוחה הראשונה שלנו יחד הייתה במסעדה ממש מעבר לרחוב מהמקום שבו ימוקם מרכז השירות העתידי שלנו.

טסתי הביתה ושמרתי על קשר עם אליסה, שגרה אז בדאלאס. בשנת 2007 התחתנו והיא עברה איתי לדנוור. בילינו את השנתיים הבאות בעיצוב החזון של מה שיהפוך להיות המשרד שלנו – פרויקט התקווה – וב-2009, אחרי חמש שנים בדנוור, שנינו ידענו שהגיע הזמן שנעשה את הצעד האחרון מעבר לאוקיינוס.

הקליניקה

פרויקט התקווה כבר הוקם בארה"ב, אז כשעברנו לארץ יצאנו לדרך. בין בית הספר לשפות למגוון פעילויות "התארגנות" אחרות, חיפשנו משפחות נזקקות שיעזרו. עם זאת, מהר מאוד גילינו שחלק ניכר מהעזרה שאנשים זקוקים לה היא עזרה דנטלית. העלות הייתה גבוהה מאוד עבור כל אחד מהטיפולים הללו, כך שחלק גדול מהתקציב שלנו נבלע בצרכי רפואת השיניים. השאלה היתה, האם נוכל להשיג להם את הטיפול שהם זקוקים לו בעלות נמוכה משמעותית אם נספק את הטיפול בעצמנו? באופן מעניין, לאליסה היה תואר של ארבע שנים בהיגיינת שיניים (לשיננית ישראלית ממוצעת יש רק שנתיים) שאפשרה לנו להקים מרפאה שתתפקד ברמה הגבוהה ביותר.

בשנת 2015 פתחנו את מרפאת השיניים הראשונה שלנו, שהציעה טיפולי שיניים מסובסדים מאוד בהיקף מלא לנזקקים. כבר מההתחלה, היינו נחושים להציע שירות זה בגלוי כמאמינים משיחיים. כל מי שנכנס בשערינו היה דואג לצרכיו הפיזיים והרוחניים כאחד. מכיוון שהצענו שירות שאפילו הממשלה לא יכלה להציע, שירותי הרווחה הסכימו להפנות אלינו את המטופלים שלהם.

אין זה נדיר שיהודים חשים מאוימים כאשר שמו של ישוע מוצג בכל מסגרת נתונה, ולא רצינו לשים מטופלים במצב שבו הם עשויים להרגיש פתאום לא בנוח. לכן ביקשנו משירותי הרווחה "להזהיר" את כל מי שמגיע שהוא מגיע למרפאה משיחית שבה ישוע הוא חלק מכל מה שאנחנו עושים כמאמינים יהודים וערבים. זה לא נדיר שמטופלים חדשים נכנסים למרפאה שלנו עם כל המסמכים הרפואיים שלהם ועלון "להיות מומלץ" עלינו.

האימוץ

כשהייתי בערך בת 15, ואמי (שאומצה כתינוקת) ואני עברנו את כל השינויים הרוחניים שלנו, אמי החליטה סוף סוף לבדוק את תיק האימוץ שלה. היא גילתה שהוריה הביולוגיים, שמסרו אותה לאימוץ כשהיו בתיכון, התחתנו ונולדו להם ארבעה ילדים נוספים. כשפגשנו אותם הם בכו דמעות של אושר וסיפרו שהם תמיד מתפללים שבתם, שאותה מסרו לאימוץ, תחזור אליהם. אבל תיקי האימוץ דרשו קשר יזום של הילד, ולכן הם מעולם לא יכלו ליזום חיפוש אחר אמי.

גדלתי לאהוב את הוריה המאמצים של אמי. מבחינתי הם היו סבא וסבתא שלי. אבל כשהתאחדנו עם החלק החדש הזה של משפחתנו, נדהמתי מהמתנה המדהימה שסבי וסבתי המאמצים העניקו לי. הבחירה של סבתי הביולוגית שלא להפיל את אמי יחד עם נכונותם של סבי וסבתי המאמצים לגדל את אמי בבית טוב הן שתי ההחלטות החשובות ביותר שהתקבלו מבחינתי. אני קיים היום בגלל שתי הבחירות האלה. הילדים שלי קיימים עכשיו, וגם דורות יבואו אחריהם בגלל שתי הבחירות האלה.

למציאות הזו הייתה השפעה עמוקה על חיי, אז אתם יכולים להבין למה לא יכולתי להיות נלהבת יותר לגבי הפלות, אימוץ וכמובן אומנה. בשנת 2016 התחלנו לחקור את הדינמיקה והמדיניות של ילדים בסיכון או ללא הורים בישראל. בעוד שהיו כמה ארגונים מאמינים שתמכו באימהות צעירות בהחלטתן לשמור על ילדן, לא היו יוזמות בגוף המקומי לאומנה ואימוץ.

כל מי שאי פעם ניסה לאמץ או לטפח יודע שהתהליך מלחיץ ומורכב. עם זאת, ישראל, לאחר ששלטה באמנות של אנחנו-יכולים-לעשות-כל-דבר-יותר-מסובך, כוללת קריטריון של מנדט דתי. המנדט הדתי של ישראל מחייב שילד שהוא יהודי מבחינה רבנית (עם אם יהודייה) ישודך למשפחה יהודית רבנית. ילד ערבי צריך להיות משודך למשפחה ערבית וכו'. הדילמה מתעוררת כאשר ילדים מגיעים ממשפחה מעורבת ערבית ויהודית, או שהם יהודים רק מצד אביהם ולכן נחשבים לאנומליה. זה עובד לטובתנו, מכיוון שכיהודים מאמינים בישוע – אנו אנומליה גם לממשלה, ולכן נמצאים בעמדה מושלמת לספק בית לקטגוריה זו של ילדים "בלתי ניתנים להשמה".

גם הפעם שירותי הרווחה הסכימו איתנו, ורק בשנה האחרונה ראינו שתי פריצות דרך משמעותיות. כמשפחה משיחית מוצהרת, הצלחנו לאמץ ילד! ועוד משפחה משיחית מוצהרת קיבלה זכויות אומנה. הישגים אלה הם לא רק גדולים עבור הילדים שייהנו כעת מבית חם, אלא הם עשו התקדמות גדולה עבור הקהילה המשיחית להיות מוכרת כנכס יקר למרקם החברה הישראלי.

השירים

במשך עשור, כשגרתי בישראל, הובלתי לפעמים הלל בקהילה המקומית שלנו ואפילו כתבתי כמה שירים בעברית. חלק מהשירים שלי מושרים בקהילות בארץ, אבל החלום שלי היה להוציא אלבום שלם של המוזיקה שכתבתי. זה היה רק חלום, כי היו לנו כל כך הרבה דברים והלוגיסטיקה של פרויקט מוזיקלי הייתה מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין לטפל בו.

לפני כשנתיים השתתפתי במפגש למוזמנים בלבד בסטודיו "אחוות אמנים" עם עוד כמה עשרות מוזיקאים ומובילי הלל מרחבי הארץ. במפגש הם דיברו על חזונם לראות קהילות מקומיות מסופקות עם שירי הלל עבריים מקוריים ובסופו של דבר לראות את ישראל הופכת למקור למוזיקת הלל ברחבי העולם. מעבר לכך, הם רצו לראות שלמוזיקאים ישראלים מאמינים יש מקום לבוא וליצור ולהתחבר עם יוצרים אחרים בדיוק כמוהם.

זה נראה כמו חזון גדול, אז כשהם אמרו שהם ישמחו לעבוד איתנו כדי להפיק מוזיקה משלנו, קפצתי על ההזדמנות והצטרפתי ל-FoA. בילינו זמן בסינון השירים שלי בחיפוש אחר הטובים ביותר ובדיוק הוצאנו את הסינגל הראשון שלי "בורה קדושים". אני לא יכול לחכות ששאר האלבום ייצא בהמשך השנה. 

למרות שנה כה קשה בשנה שעברה, אני מודע היטב לכך שהעבודה שאנו עושים קרובה ללבו של אלוהים. אז מעניין אותי איך אלוהים יכול לתת לך תשוקה למשהו, ואז לשים אותך במצב שבו אתה חייב להניח בצד את התשוקה הזאת. ואז, בזמן שאתם עסוקים בהגשמת חלומותיו, הוא נכנס ומגשים את חלומותיכם.  אין פלא שאנו סוגדים לו.

אוון לוין הוא מנכ"ל פרויקט התקווה, ארגון משיחי המספק טיפולי שיניים, שירותי אימוץ ואומנה בישראל. הוא גם מנהיג הלל באחוות האמנים. הוא גדל במשפחה יהודית באמריקה, אבל הגיע לאמונה רגע לפני בר המצווה שלו וחצה את האוקיינוס כדי להמשיך בחיי שירות בישראל.

ניתן לתמוך באלבום ההלל העברי של אוון לוין

אחד מחלומות חיי תמיד היה להיות מסוגל להוציא אלבום הלל עברי באורך מלא. אני כל כך נרגשת שאני סוף סוף מקבלת את ההזדמנות לעשות את זה עבור אחוות האמנים, שאני גאה מאוד להיות חלק ממנה.

האלבום הזה מייצג למעלה מעשור של השירים הטובים ביותר שאלוהים נתן לי מאז שעליתי לכאן לישראל. השירים שאנחנו משתמשים בהם כאן כגוף מקומי כדי להתאחד ולהלל. כבר העלינו את הסינגל הראשון הזה. ועכשיו אנחנו עובדים בזמן שאנחנו מגייסים כספים. אנחנו רוצים להזמין אתכם לעזור לנו לסיים את האלבום הזה.