החבר'ה מבראשית מבראשית (חלק ב')

בחודש שעבר סיפרתי לכם על דסו, אחד משלושת ה"חבר'ה" שיחד עם מנהיג הקהילה דוד ספאפא ואשתו טיגיסט, מנהיגים את קהילת "בראשית". זוהי אחת הקהילות הצעירות בישראל, המתפתחות מהר יותר ממה שראינו עד כה. וכשאני אומרת שהיא אחת הצעירות, אני מתכוונת גם מבחינת הגיל הטבעי וגם מבחינת הגיל הרוחני, שכן רוב החברים בקהילה הם מאמינים שקיבלו את האמונה רק בשנים האחרונות דרך דוד ספאפא ועבודת הבישור של "בראשית".

קודם ניסיתי לכלול את כל שלוש העדויות שלהם במאמר אחד, אבל מהר מאוד הבנתי שכל אחת מהן מיוחדת ועדיף להקדיש זמן לספר את העדות של כל אחד מהצעירים האלה. לכן ניגש כעת לעדות מספר שתיים.

סטפנוס

נולדתי בוונג'י שבאתיופיה, השוכנת ליד עיר גדולה, שלמרבה האירוניה, נקראת נצרת. התגוררנו בבית קטן שנבנה מלבני בוץ בשכונה של בתים דומים. הייתה לנו חצר, לא גדולה במיוחד, אבל היה בה מקום לרוץ ולשחק. אבי היה ראש השומרים במפעל נייר ואמי דאגה לילדים בבית.

ידעתי על מקומות מחוץ לאתיופיה אבל על ישראל לא שמעתי כי הוריי מעולם לא סיפרו לי שאני יהודי. זאת בעיקר משום שאימי, בהיותה עוד ילדה בת שלוש עשרה, עזבה את ביתה בגלל משפחה שהבטיחה להטיס אותה לארצות הברית להמשך השכלה. אבל, לא כך קרה, והמשפחה החזיקה אותה באתיופיה והפכה אותה לעוזרת בית. בגיל ארבע עשרה אימי ברחה ועבדה בעבודות מזדמנות עד שנישאה, בגיל שמונה עשרה. היא מעולם לא חזרה למשפחתה ובעצם זנחה את כל מה שקשור למורשתה היהודית.

אני זוכר שכשהייתי ילד, פתאום התחילו הדיבורים בין הוריי על ישראל ועל המורשת היהודית שלנו ועל עלייה. ולפני שהבנתי מה מתרחש, ירדתי מהמטוס אל ביתי החדש בירושלים. הייתי בן עשר, החמישי מתוך שישה ילדים.

כמו רוב העולים האתיופים, גם אנחנו התחלנו את דרכנו בשכונת קרוונים עם תוכניות קליטה שנועדו ללמד אותנו עברית ולעזור לנו להשתלב בתרבות הישראלית. אחרי שלמדתי עברית, נשלחתי לבית ספר דתי ותוך שנתיים קיבלנו הטבות שבעזרתן רכשנו דירה משלנו. אמי נשארה איתנו בבית ואבי התחיל לעבוד בניקיון. הוא אוהב לנקות. הוא בן שמונים והוא עדיין מחפש עוד שעות לעבוד בניקיון.

מצבי "על הנייר", כמו שנהוג לומר, היה טוב יותר מרוב סיפורי העלייה של האתיופים כי שני ההורים שלי היו נשואים וגרו בבית. אבל נייר הוא נייר, והמציאות תמיד יותר מורכבת.

איכשהו עליתי בכל שנה לכיתה הבאה, אבל מעולם לא הצלחתי בלימודים ועד כיתה ט כבר עישנתי "ירוק" כעניין שבשגרה כפי שעשו כולם סביבי. בשלוש השנים האחרונות שלי בתיכון למדתי בפנימייה חקלאית שבה למדתי לעבד את האדמה ולדאוג לחיות משק. בדומה לאבי אהבתי את תחושת ההישג המתלווה לעבודה קשה והצלחתי במסגרת הזאת.

הגיע הזמן להתגייס ורציתי תפקיד מעניין, ולכן ביקשתי להתגייס לגולני. למרבה הצער, הצבא לא חשב שאני מתאים ושלח אותי לתפקיד משעמם ביותר. אחרי שנתיים של קושי בתפקיד, שוחררתי חזרה לאזרחות.

בפעם הראשונה בחיי הייתי לבד לגמרי ובלי שום הכשרה או תעודות. מצאתי עבודה כעוזר חשמלאי. העבודה הייתה טובה אבל אחרי שנתיים חבר קישר ביני לבין חברת הפקות וניצלתי את ההזדמנות. חמש השנים הבאות בחיי היו מדהימות. בניתי במות לאירועים גדולים בכל רחבי הארץ.

אהבתי את הדינמיקה בעבודה הזאת. עבדתי בעבודת כפיים, ובכל יום היינו במקום אחר ובנינו משהו אחר. יש לי זיכרונות טובים רבים מהשנים האלה, אבל עישון הירוק התמידי גבה ממני מחיר. איבדתי את המוטיבציה ויום אחד, בגיל עשרים ושש, עזבתי את העבודה ומעולם לא חזרתי.

מאז ועד גיל שלושים ושתיים ניהלתי חיים של עבריין. אפילו לא הייתי צריך להתאמץ. כולם בשכונה שלי חיו כך. היה זה אורח חיים נורמלי. המשטרה עצרה אותי כמה פעמים ולא פעם ערכה חיפוש בבית. כמובן, הם מצאו מה שמצאו, ובסופו של דבר ישבתי שנה בכלא.

בסביבות גיל שלושים פגשתי אישה בשם מסרט. פיתחנו קשר בינינו ועד שנשלחתי לכלא כבר היו לנו שני ילדים. גם למסרט היו בעיות התמכרות משלה אבל בזמן שהייתי בכלא, היא פנתה לתוכנית גמילה, שם היא גם נגמלה וגם התחילה להאמין בישוע.

השנה שלי בכלא, הרחק מהמשפחה שלי, אילפה אותי. כשהשתחררתי כבר לא רציתי לעשות דבר שעלול להחזיר אותי לשם, אבל לא הצלחתי לוותר על עישון הירוק. מצאתי עבודה בהובלות (דבר שאני עושה עד היום) ועשיתי ככל האפשר בבית למען הילדים.ש

היה לי חבר בשם דסו שהכרתי בימים שעשיתי שטויות. תמיד היינו יחד ועשינו שטויות. אחר כך עישנו יחד ירוק, ודסו התחיל לדבר על קריאה בכתובים. אמרתי לו שזה לא מעניין אותי כי המחשבות שלי מעורפלות מאוד ואינני מבין על מה הוא מדבר. אחר כך, רגע לפני שהגעתי לכלא, הייתה בינינו מריבה גדולה וחלף זמן רב עד הפגישה הבאה שלנו.

כשנה לאחר שהשתחררתי, זמן קצר לפני פרוץ המגפה, אחותי, שכבר האמינה בישוע זמן רב, ניגשה אליי ושאלה אם אני מוכן לבוא איתה להתפלל עם טל, מנהיג קהילה אתיופי בירושלים. אין לי מושג למה הסכמתי. הייתי מסטול והמחשבות שלי היו מעורפלות וחשבתי לעצמי "בסדר, לא יזיק".

פגשתי את טל, והוא ביקש ממנו לקרוא את הפסוקים מהאיגרת לאפסים, שבהם כתוב שהמלחמה שלנו איננה עם בשר ודם. קראתי אותם אבל לא ממש הבנתי במה מדובר. ואז פתאום התחלתי לבכות בלי שום מושג למה. החוויה הייתה עצומה, ולפני שיצאתי משם נולדתי מחדש. כשהלכתי הביתה באותו יום, רציתי שהמצב ישתנה. רציתי להתחיל מחדש. זה היה כמו להכיר את אם ילדיי מחדש.

ניסיתי להצטרף לקהילה של טל כחלק מהניסיון לשנות את חיי. טל אומנם היה איש אלוהים מדהים אבל חברי הקהילה שלו היו מבוגרים והאספות היו באמהרית. הבנתי הכול אבל לא יכולתי לקרוא או לכתוב כי התחנכתי בארץ. היה לי קשה לשבת באספות.

יום אחד הלכתי למכולת ופגשתי את דסו, יותר משנה אחרי המריבה הגדולה שלנו. שנינו הרגשנו שהגיע הזמן להשלים. התחלנו לדבר והבנתי שדסו מבשר לי. צחקתי ואמרתי לו: "אני כבר מאמין!" זאת הייתה שיחה מוזרה כי שנינו הכרנו זה את זה מעולם הסמים והשטויות, ופתאום שנינו אומרים דברים כמו "אלוהים הוא טוב".

סיפרתי לו שהיה לי קשה למצוא קהילה שבה אני יכול למצוא מאמינים כמוני שמדברים עברית. הוא התרגש וסיפר לי על "בראשית", הקהילה החדשה שאחיו דוד התחיל להקים בביתו. התלהבתי מאוד. הקהילה שלנו עברה מקום התכנסות כבר שלוש פעמים מאז, כי גדלנו מהר מאוד. אני מבלה את כל זמני החופשי בניסיון לעזור בכל דרך אפשרית. אני הולך לכל מקום שאני מתבקש כדי לעזור לכל מי שזקוק לעזרה, ואוהב לנצל את המיומנות שלי כדי לתקן כל דבר שצריך בבניין שבו אנחנו נפגשים. אפילו היה לי הכבוד לעזור לארי ושירה לארוז כשהם עברו דירה כדי להתגורר קרוב יותר לקובי ושני.

חלפו עוד שנה-שנתיים בגלל המגפה, אבל גדלנו באמונה ומסרט ואני בילינו יחד, הלכנו לייעוץ וייצבנו את החיים שלנו. באביב האחרון התחתנו רשמית לפני אלוהים, ידידים ובני משפחה.

בכל פעם שדסו ואני מסתכלים לאחור על המסע שלנו יחד, קשה לנו להאמין איזו כברת דרך עשינו ואיך הגענו לאותו צוות. אבל כמובן, אם תסתכלו בתמונה תראו שאנחנו שלושה בצוות המנהיגות של דוד – דסו, אני ואסף. ואפשר להגיד שהסיפור של אסף יותר מטורף משל שני הסיפורים שלנו יחד.

להמשך...