כבר סיפרת לילדים שלך?

בנסיעה חזרה הביתה לישראל בקיץ בוטלה הטיסה שלנו, ונתקענו בוושינגטון ליומיים. מחפש לעשות את הטוב ביותר של מצב, ביקרנו במוזיאון התנ"ך. רק לאחרונה נפתח בבירת האומה, אני חייב לומר שהמקום היה לא פחות ממפואר – אנדרטה ראויה לספר הגדול ביותר שנכתב אי פעם. בבניין היפהפה בן שבע הקומות הייתה קומה שלמה שהוקדשה להבאת סיפורי התנ"ך לחיים. היה אפילו כפר שאפשר היה לעבור בו ולתקשר עם דמויות מתקופת התנ"ך.

בחלק שהוקדש לתנ"ך הייתה מצגת רב-חושית שכללה חוויה קולית וויזואלית מדהימה של ציר הזמן התנ"כי. כשעברנו דרך סיפור ההצלה ממצרים ונסענו במדבר, ההתרגשות הצרופה כשהגענו סוף סוף לארץ המובטחת הייתה מחשמלת. ממש לפני שפנינו לפינה, עמדנו ליד ערימת סלעים ועל הקיר ראינו פסוק מהתנ"ך מיהושע 4 המסביר:

"בימים הבאים, כשילדיכם ישאלו את אבותיהם: 'מה עושות כאן האבנים האלה?', אמרו לילדיכם: 'ישראל עברה את הירדן הזה על אדמה יבשה'".

כשפנינו לפינה, התרגשותי דעכה כשראיתי את הפסוק הבא על הקיר:

"ואז גדל דור אחר שלא ידע דבר על אלוהים או על העבודה שהוא עשה למען ישראל". שופטים ב' 10

פניתי לבתי ושאלתי אותה: "מה קרה בין הבית האחרון לפסוק הזה?" היא הביטה בי ועיניה נפערו, "הו! הם לא סיפרו לילדים שלהם!", היא ענתה.

נעים בקצב משפחתי

בחודש האחרון, לפני עשרים שנה, קובי ואני החלפנו נדרים. עברו שש שנים עד שילדנו את הילד הראשון ועוד שנתיים עד שילדנו את השני. התרגלנו לטייל ולשרת והיינו מאוד מעורבים בקהילה שלנו בתל אביב. אפילו עם שני קטנטנים הצלחנו לגרור את הילדים איתנו או לתפוס בייביסיטר. בילד השלישי הבנו שאנחנו צריכים להאט קצת. והילד הרביעי שלנו התחלנו לחשוב מחדש על הכל.

ארבע זה יותר מקומץ, אבל עם שלוש בנות ובן אחד, לא יכולתי שלא לתהות אם כדאי שננסה עוד בן אחד. נטיתי לכיוון של הריון נוסף, אבל נאבקתי ברעיון של הריון נוסף. ואז, לילה אחד, כשישבנו ליד שולחן האוכל, בתנו הבכורה, שהייתה אז בת עשר, אמרה משום מקום, "אני מרגישה כאילו מישהו חסר במשפחה שלנו".

ההצהרה הזו לא רק אישרה לי שאכן נועדנו להביא לעולם את הילד החמישי הזה (שהתברר שהוא בן!), אלא גם משהו הקליק בי על משפחות. נראה היה שלמעשה יש תוכנית לכמה ילדים אלוהים רוצה במשפחה שלנו. עבור יעקב זה היה 13, עבור יצחק זה היה שניים. כל משפחה היא שונה. בשביל המסע שלנו, פרגוסון היה צריך חמישה שחקנים חדשים כדי להביא אותנו לאן שאנחנו הולכים בסיפור של אלוהים.

כבר כשעבדנו במשרה מלאה, הסתכלנו על משפחות של משרדים ועסקים מצליחים שהכרנו וראינו שלא פעם המשפחה נמצאת ברקע של חיי ההורים. אף אחד לא יטען שההורים אהבו מאוד את ילדיהם, אבל הייתה תחושה בסיסית של אשמה שהייתה להורים. זו הייתה תחושה שהתמקדות רבה מדי בילדיהם מזניחה איכשהו את קריאתו של אלוהים. משהו בזה נראה כבוי. כי מה הטעם אם אדם עוזר להציל אומה שלמה ומאבד את משפחתו?

ובכל זאת, איכשהו, החברה שלנו הוקמה כך.

עיבוד זה היה כמו התחושה שאתה מקבל כאשר אתה מסיים להרכיב רהיט ומבין שיש עדיין כמה ברגים שאינם בשימוש מונח מסביב. זה נראה כאילו בניתם אותו נכון, אבל בשלב מסוים, משהו הולך להתפרק כי הוא לא מורכב כמו שהוא תוכנן. אף לא פעם אחת בכתבי הקודש אלוהים נתן למישהו ילדים כדי להעניש אותם. ילדים תמיד נתפסו כברכה, וכגמול על הליכה בדרכי אלוהים – הבטחה שסיפורו של אדם ימשיך אחריהם. אם עניינו או כהונתו של אדם היו חלק מתוכניתו של אלוהים, ידענו שילדים לא יכולים להוות מכשול בדרכה.

לא בלי הבן שלי

לפני כמה שנים כלי תקשורת בכל רחבי ארה"ב התווכחו בדיוק על הנושא הזה. אדם לה-רוש, שחקן בייסבול מקצועי, הביא את בנו המתבגר להתאמן מדי יום. לאדם היה גם הסדר עם בית הספר של בנו כשהם נסעו למשחקים וכולם בקבוצה אהבו את הילד. אלא שבשלב מסוים החליט נשיא הקבוצה שעקרונית הוא לא אוהב את ההסדר. "כולנו חושבים שהילד שלו הוא בחור נהדר. פשוט הרגשתי שזה לא צריך להיות כל יום, זה הכל. תגיד לי, לאן במדינה הזאת אתה יכול להביא את הילד שלך לעבודה כל יום?", כתב נשיא הקבוצה. אדם, שידע בבירור את סדר העדיפויות שלו, התפטר, והתרחק מ-13 מיליון הדולר שהיה מרוויח באותה שנה.

מדוע אנו רואים אנשים נוטשים משרות בשכר גבוה או תפקידים בולטים במשרד בגלל שחיקה, או, במקרה של אדם, מסרבים לחיות חיים שהיו שורפים אותו? הייתי מעז שכל עוד החברה מתעלמת מהצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר – הצורך לגדול במשפחה אוהבת ואז לגדל משפחה משלך – תמצא אנשים מצליחים יותר ויותר ריקים. יש כל כך הרבה דגש על איך אנחנו כפרטים צריכים לחיות את חיינו - עם הרגלים נכונים, בחירות מזון וסחיטת החיים מכל רגע כדי להתקדם.

משפחה לא עובדת על שעון זמן. בין אם זה ילד חולה בבוקר הטיול המתוכנן לדיסנילנד או בלילה שלפני פגישה חשובה בעבודה – הכאוס של גידול ילדים מוריד אפילו את האנשים המאורגנים ביותר על ברכיהם. הניחוש שלי הוא שאלוהים עשה את זה בכוונה (לא את המחלה, אלא את הבלתי צפוי של כל זה). אפילו התלמידים לא הבינו את זה בהתחלה – הבריחו ילדים שהפריעו לישוע בזמן שהוא דיבר, רק כדי להינזף על ידי ישוע על כך שהפריע לילדים. התוהו ובוהו מתעסק איתנו, אבל הוא לא מתעסק איתו. כמו השבת, גידול ילדים שם את הבלמים על השאיפות שלנו ומכריח אותנו להישאר מושרשים באנושות – ותלויים באלוהים.

זה אפשרי

לפני מספר שנים ביקרנו בברזיל עם כל המשפחה. דיברנו בכנס עם כל מיני מנהיגי שירות והלל ידועים. בשלב מסוים אחרי ששרנו שיר ודיברנו קצת, חינכנו את הילדים שלנו והצגנו אותם לכולם ואפילו נתנו לילד שלנו בן החמש לשתף. שתי הדקות המקסימות שלו על הבמה זכו ל-100 אלף צפיות ביוטיוב בתוך שבוע.

למחרת הכנס ישבתי בחדר הירוק מאחורי הקלעים כשכמה אנשים התחילו להצביע עלי ולדבר באינטנסיביות בפורטוגזית. הם נראו נסערים אז שאלתי את חברתי בלחש – "מה הם אומרים? הם כועסים עלי?" היא צחקקה והסבירה: "הם אומרים שהם לא מבינים איך אפשר לעשות את כל הדברים האלה, לשיר ולדבר, לטייל בעולם ולשרת ולגדל חמישה ילדים בו זמנית. אנשים כאן אוהבים ילדים, אבל הם מפחדים שיהיו להם ילדים כי הם חושבים שלא יהיה להם זמן לשירות שלהם!"

עניתי לו: "תגיד להם שאתה יכול לעשות כל דבר עם חמישה ילדים שאתה יכול לעשות בלי ילדים. פשוט צריך לעשות את זה לאט יותר בהתחלה".

אף אחד לא יכול לטעון שיש לו את כל התשובות למצב של כולם כי יש כל כך הרבה משתנים משפחתיים. אני כן יודע שיישמנו עקרונות תנ"כיים ומסורות יהודיות שהוכיחו הצלחה בתרבויות רבות במשך אלפי שנים והתאמנו את זה לנסיבות חיינו – וזה עובד. למעשה, זה עבד כל כך טוב שהוצאנו לאור את Color Me Family, מדריך לחניכות משפחתית / ספר צביעה כדי לעזור לאחרים שרצו רעיונות מעשיים להכשרת משפחתם בדרכי האל.

בטווח הקצר, בחירת המשפחה תחילה היא קשה מכיוון שתבחינו ב"הצלחה" של אנשים שמוכנים לוותר על חייהם האישיים בשם שליחותו של אלוהים או חזון הבוס שלהם. בטווח הארוך, לעומת זאת, הליכה בקצב שהמשפחה שלך יכולה לעמוד בו תתגלה כמתגמלת הרבה יותר.

קוף אחרי בן אדם

אנשים מטבעם שואפים להיות מה שהם רואים. זו הסיבה שילדים צעירים רוצים להיות "גדולים" כמו הוריהם ומדוע ילדים טובים מתחילים להתנהג רע כשהם מסתובבים בחברה רעה.

זה לא מעניין כמה צעירים היום שלא יודעים לשיר חולמים להיות זמרים? אתה חושב שזה קשור לאינסוף תחרויות השירה והסרטים שמגיעים לשיאם כשאדם צעיר על הבמה מבצע שיר? נקודה זו הודגמה כאשר עשרות אנשים החלו לפרסם תמונות גאות לפני ואחרי של הארונות הנקיים שלהם זמן קצר לאחר שנטפליקס שידרה תוכניות כמו מארי קונדו והמינימליסטים - תוכניות על סידור הבית וליהנות מהחיים המסודרים. אני בטוח שנוכל לפתור חלק ניכר מהמשבר החקלאי – שבו החקלאי הממוצע הוא מעל גיל 60 וצעירים לא עומדים בתור מאחוריהם כדי לקחת את המושכות – על ידי יצירת מופעים על החיים הייחודיים של החקלאות ועל הקהילה המגובשת שמקיפה אותה.

אבל לא. חלפו הימים של Leave It to Beaver שבו הילדים יוצרים מעשי שובבות תמימים ואז מתוקנים ומודרכים על ידי הוריהם כיצד לחקור את החיים בבטחה.

זה מכוון.

סרטים הכוללים משפחה מסורתית חמה הם נדירים בימינו. במקום זאת, סרטים המיועדים לילדים כמעט תמיד כוללים הורה אחד נעדר והילד במסע לדחות את החיים שההורה הקיים מנסה "לכפות" עליהם. אימהות מתוארות לעתים קרובות כחכמות ומוכשרות (אם כי מותשות), בעוד שהאבות מוצגים כטיפשים שמנמנים או, לכל הפחות, גברים חלשים.

אלוהים סיפק את המבנה המשפחתי כמקום בטוח לפתח כל דור צעיר בדרכיו ובהכרתו של אלוהים. לפיכך, המשפחה תהיה המטרה הברורה ביותר עבור אלה שרוצים לראות את הידע של אלוהים מוסר מעל פני האדמה. ומי לא מודע לעוצמת ההשפעה במקומות כוח כמו פוליטיקה ותעשיית הבידור שהיו רוצים לראות בדיוק את זה?

מעניין שההפקרות המוסרית – או החופש, כפי שאוהבים לסובב אותה – שזוכה לתשואות בתרבות הפופ, מכוונת דווקא לרווחת המשפחה. אף אחד לא טוען שגניבה או רצח זה בסדר. האג'נדה היא להניח במכוון גרזן לשורש הקריאה האנושית לשאת פרי, להתרבות ולהעביר הלאה את ידיעת ה'.

דוגמה קלאסית לכך היא נרמול של זוגות החיים יחד מבלי להתחייב תחילה לכל החיים. אף על פי שהרפיון של סקס מזדמן נושא עמו השלכות בעייתיות משלו של מחלות ושברון לב, המפסידים הגדולים ביותר מהפרקטיקה הזו הם מיליוני הילדים שיגדלו בידיעה שהיה להם אבא שנטש אותם. לכן תגובתם לרעיון של אלוהים תהיה, "אז מי זה האיש הזה בשמיים שאומר שהוא כמו הבחור הזה שעזב את אמא שלי כשהיא הכי נזקקה לו? איך הוא יעזור לי להבין מי אני ומאיפה באתי ולמה אני כאן?"

הסיפור שלך חשוב

אם הייתי נותן לך שרשרת ואומר לך שקיבלתי אותה היום מהחנות בדרך לפגוש אותך, סביר להניח שהיית מעריך אותה ואולי עונד אותה. אבל מה אם אתן לך שרשרת ואשתף אותך בפירוט איך סבתי היהודייה קיבלה אותה ביום הולדתה ה-12, ואז למחרת נאלצה לברוח מהתקפה על הכפר שלה? לאחר מכן היא חצתה את האוקיינוס לארץ ישראל הבריטית, סורבה על ידי הבריטים אך קיבלה מקלט בארצות הברית. היא התחתנה ונולדו לה 7 ילדים, אחד מהם היה אבא שלי, והוא העביר לי את השרשרת הזו שהיא נשאה איתה דרך החוויה המצמררת שעברה. ועכשיו, נתתי לך אותו.

אין לי ספק שהיית רואה את השרשרת הזו ומתייחסת אליה אחרת. אתה יכול אפילו להרגיש יראת כבוד כשאתה לוקח את ההיסטוריה של כל מה שהשרשרת הזו עברה ושרדה. זוהי היראה שעלינו להחדיר בילדינו כאשר אנו מספרים להם מהיכן הם באו – הזרע של מי שהם יהפכו להיות נישא במשך דורות.

חוץ מחלק השרשרת, זה בעצם הסיפור שלי. והעובדה שסיפרו לי מה עברו אבותיי כדי להביא אותי למקום שבו אני נמצא, גורמת לי לא לרצות להיות זו שמפילה את הכדור בסיפור של משפחתי.

אחד הדברים הכי מגניבים (וקצת מביכים) בלהיות בשושלת של העם היהודי הוא כמה מההיסטוריה של העם שלי נרשמת. נכון, זה מביך שכולם צריכים לדעת כמה ממעללי אבותיי – אחרי הכל, הם היו משפחה של בני אדם. ובכל זאת, זה חלק ממי שאני בדיוק כמו שאבותיך הלא מושלמים הפכו אותך למי שאתה. אנחנו המשך של סיפור ארוך. והידיעה מאין באנו צריכה לתת לנו תכלית – כפי שתעשה כל מי שלומד על מסע אבותיו.

מה אם הילדים שלנו היו חיים את חייהם ביראת כבוד מכל הדברים שהדורות הקודמים של משפחתם עברו כדי להביא אותם למקום שבו הם נמצאים עכשיו? הסיפור אינו מוגבל לקו דם. כשמביאים ילד למשפחה, הסיפור של המשפחה הופך להיות הסיפור שלו. אם הדור שאנחנו מגדלים יכול לתפוס את העבר ולחלום על המשמעות העתידית שלו בסיפור הארוך הזה, אולי פתאום זוג הג'ינס או האייפון הזה לא יהיה הדבר הכי חשוב בעולם. אולי לעשות דברים שיהיו חשובים 100 שנה בעתיד יהיה חשוב להם עכשיו.

אז אם יורשה לי לשאול שוב, כבר סיפרת לילדים שלך?