אבי השפה העברית המודרנית

הייתה לי הזכות הגדולה להכיר את אהוד בן יהודה כחבר יקר כשגרתי בירושלים בתחילת שנות השבעים. הכרתי גם את אחותו הצעירה, דולה. שניהם היו בשנות ה-70 לחייהם. הם היו שניים משלושת ילדיהם החיים של אליעזר ואשתו השנייה חמדה. סיפור פועלו ושליחותו של אביהם בחיים כנגד כל הסיכויים קורע לב ומחמם את הלב. ישנם ספרים רבים על הישגיו. מטרתי לתאר את המאבק שעברה המשפחה הזאת להעלאת השפה העברית מן המתים. הסיפור שלהם הוא שיעור ענק לחיים עבור אלה שנקראים להשיג משהו יוצא דופן. אציג את הסיפור המדהים הזה בסדרה בחודשים הקרובים.

איזה מין אדם נדרש כדי להחיות במו ידיו שפה שמתה מאז המאה השנייה לספירה?

נכון שבמאה ה-19 היו הרבה מאוד יהודים שידעו לקרוא בתורה ובספרי חז"ל בעברית, או לפחות לכתוב את האותיות בסידור התפילה – בעיקר במזרח אירופה. הטקסטים העתיקים נאמרו על ידי יהודים דתיים, אך ברובם בקושי הובנו. בירושלים היו כמה יהודים ספרדים (מארצות ערב) שידעו אפילו לדבר מעט עברית, אך עם אוצר מילים עתיק ומצומצם חסר כל מושגים מודרניים. איש אפילו לא חשב שעברית יכולה להיות שפה חיה. אף יהודי לא דיבר אותה כשפת אמו. מכל בחינה מעשית, השפה מתה.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 נשמע קשקוש של לשונות זרות רבות שדיברו כ-30,000 יהודים שהגיעו לארץ הקודש מארבע כנפות תבל. במילים פשוטות, ללא אליעזר ספק אם הייתה אי פעם תחייה, פשוטו כמשמעו, תחייה של העברית המדוברת. לכן, אליעזר בן יהודה נושא את התואר "אבי העברית המודרנית" ברחבי העולם היהודי.

בן יהודה, הצעיר במשפחתו, נולד בליטא בשנת 1858 ולמד את התנ"ך על ברכו של אביו. הוא אהב לבלות עם אביו, ועם מוח פנומנלי, בגיל ארבע כבר ידע חלקים משמעותיים בתורה, בתלמוד ובפירושים בעל פה.

אבל אביו חלה בשחפת ויום אחד, כשלמד תורה עם בנו בן הארבע, הוא השתעל לפתע כמות עצומה של דם שכיסתה את דף התורה. מילותיו האחרונות היו: "אליעזר, בני, נקה את התורה! אל תביזו את הספר הקדוש שלנו".

מאותו רגע ואילך נשלח הילד הצעיר לפנימייה דתית אחת אחרי השנייה. הוא תמיד היה התלמיד הטוב ביותר בכל מקום בו למד. באחת האקדמיות, הרב האהוב עליו החליק לו ספר נדיר שלא היה דתי, אבל תורגם לעברית – "רובינזון קרוזו". הספר הזה הוא שהצית את אמונתו שעברית יכולה להיות שוב שפה חיה.

בזיכרונותיו כתב:

"התאהבתי בשפה העברית כשפה חיה. אהבה זו הייתה אש גדולה ומכלה ששטף החיים לא יכול היה לכבות – ואהבת העברית היא שהצילה אותי מהסכנה שציפתה לי בשלב הבא של חיי החדשים".

הצעד הבא הגיע כאשר החליק לו כרך קצר של דקדוק עברי על ידי הרב האהוב עליו, שהעז לטעום מספרים לא דתיים. כמובן שדודו הדתי שאיתו חי נחרד מכך שאחיינו סוטה למחוזות שמחוץ לספרות חז"ל, ובזעם זרק את הנער בן ה-14 מביתו ואמר לו לא לחזור לעולם.

מפגש מקרי שישנה את ההיסטוריה

הרוס, אליעזר נדד כל הלילה לעיירה סמוכה, נכנס לבית הכנסת המקומי ונרדם. איש עסקים יהודי, סולומון יונס – חילוני יותר ממסורתי – ניגש אליו והזמין אותו לביתו. אליעזר נמשך מיד לספרייתו, אך גילה שאינו מבין מילה אחת. האלף-בית היחיד שהכיר היה עברית. אפילו יידיש בשפת אמו נכתבה באלפבית העברי.

ג'ונאס אימץ אותו כבן. מתוך הכרה במוחו המבריק, כל המשפחה השתתפה בהכנתו לבחינת כניסה לבית ספר ממלכתי (חילוני), ולאחר מכן לאוניברסיטה. בתו של ג'ונאס, דבורה, התגייסה ללמד אותו רוסית וצרפתית – שנדרשה לבית הספר הממלכתי. הוא לימד את עצמו מתמטיקה וביולוגיה על ידי קריאת ספרים בשפתו החדשה. הוא הצטיין בבית הספר ותכנן ללמוד באוניברסיטה. אליעזר ודבורה שמרו על קשר בדואר. עבור דבורה, הוא היה הנסיך שלה.

הוא הפך לחילוני מאוד, ואהב את ענקי הספרות ברוסית ובצרפתית. הוא כבר לא התעניין בדברים יהודיים – אלא שהיה דבר אחד שהוא לא יכול היה להרפות ממנו. הוא כתב: "המחרוזת הזאת היתה אהבתי לשפה העברית. גם אחרי שכל הדברים היהודיים נעשו זרים לי, לא יכולתי להתרחק מהלשון העברית..."

תנועה חדשה: "לאומיות"

בין האירועים החשובים שהבעירו אש בחזון זה הייתה תנועה "לאומנית" עולה בקרב עמים שונים שרצו מדינה משלהם. הוא ראה כיצד הבולגרים מורדים בשליטים, האימפריה העות'מאנית הטורקית, וחשב, אם הבולגרים שאינם עם עתיק וקלאסי יכולים לדרוש ולקבל מדינה משלהם, אז היהודים, עם הספר ויורשי ירושלים ההיסטורית, ראויים לאותו דבר.

באישון לילה, בעודו קורא עיתונים, סיפר: "פתאום, כאילו פגע ברק, הקרין לנגד עיני אור ליבון... ושמעתי קול פנימי מוזר קורא אלי: 'תחיית ישראל ושפתה על אדמת האבות!' זה היה החלום".

לאחר מכן קרא ספר ייחודי ושנוי במחלוקת של הסופר המפורסם ג'ורג' אליוט בשנת 1876, שקרא למולדת לעם היהודי. זה היה הגורם המכריע שגיבש את משימתו לכל החיים.

הוא היה נוסע לפריז ללמוד רפואה ולהיות רופא. עם הקריירה הזאת יהיה לו מקצוע לפרנס אותו ואת משפחתו. הוא תכנן להתחתן עם דבורה, והם יעברו לגור בירושלים.

איש סודו הקתולי

כך, בשנת 1878, החל אליעזר את לימודי הרפואה שלו בסורבון. הוא היה חסר כל, אבל מצא עליית גג לשכור ואכל ארוחה אחת ביום. הוא בילה את ימיו בלימודים בספריות ברחבי פריז. בביקורו בספרייה רוסית פגש חבר חדש, עיתונאי רוסי/פולני קתולי, צ'צ'ניקוף, שאימץ אותו מיד, פתח בפניו את הדלת לחברה הספרותית הצרפתית, והכיר לו ענקי ספרות כמו ויקטור הוגו.

זו הייתה ידידות נדירה בגלל ההיסטוריה הארוכה של תורות אנטי-יהודיות על ידי הכנסייה והאנטישמיות שאושרה על ידי המדינה ברחבי אירופה. יהודים הקשורים ליהודים. אבל צ'צ'ניקוף הפך לחבר קרוב, אימן אותו באמנות העיתונות וגם נתן לאליעזר מדי פעם עבודה כדי לעזור לו לפרנס את עצמו. והכי מעניין, צ'צ'ניקוף החל לדחוף את איש החזון להגשמת חלומו על מולדת יהודית.

העיתונאי שאל את חברו: "האם יש עוד יהודים שמשתוקקים לראות את חייהם הלאומיים נולדים מחדש?" תשובתו של אליעזר הייתה: "כל היהודים מאמינים שהם ישובו לארצם כשיבוא המשיח". אבל, הוא הוסיף, היהודים המשכילים "הנאורים" [שאולי יש להם את האמצעים לעשות משהו] נוטים להתבולל, מחוץ לקפל.

לאחר מכן שאל הפולני אם מישהו פרסם אי פעם את רעיון שיבת ציון לארצו. אליעזר הסביר שיש כתב עת עברי בשם "המגיד".

"אז אתה יכול לכתוב בעברית?" כשאליעזר הודה שהוא לא בטוח עד כמה הוא יהיה טוב, השיב לו העיתונאי הקתולי: "אם אתה יכול להביע את עצמך בעברית, אתה יכול לכתוב את המאמר. אולי בגלל זה התכנסנו בזמן הזה, בעיר הזאת שהיא מרכז הלאומיות הליברלית".

כשאליעזר הציע שמישהו אחר יוכל לעשות זאת, צ'צ'ניקוף התפרץ: "זו טיפשות ילדותית! מי שיש לו את ההשראה הראשונה חייב להיות זה שיציין את המקרה ויפרסם אותו. לך לזה, ובוא לא יהיה על זה יותר ויכוח".

אליעזר כתב את המאמר ושלח אותו ל"המגיד", שדחה אותו. מדוכדך וגם מבין שבריאותו מתדרדרת, הוא הרגיש שמעט אור נדלק, ואז כבה. הוא שקע בדיכאון, וראה את עצמו כעוד פריזאי שנכנע לעוני ולבריאות לקויה.

חברו: אל תוותר!

אבל צ'צ'ניקוף התרגז. "אתם לא מראים אף אחד מהתקווה והחוסן שהם סימני ההיכר של היהודים. אינכם יכולים להיכנע, ואינכם מעזים לאבד תקווה. חייב להיות פרסום אחר בעברית איפשהו שאליו תוכל לשלוח את המאמר שלך", אמר. והיה. אליעזר שלח את כתב היד שלו ל"השחר", כתב עת עברי בווינה, ומאמרו התקבל לפרסום.

כמה שבועות לאחר מכן הגיע צ'צ'ניקוף לבקר את חברו וגילה שהוא יורק דם. הוא חלה בשחפת, ייתכן מאוד שנים קודם לכן מאביו.

אליעזר אמר לחברו העיתונאי: "חבל! זה עתה קיבלתי מכתב ממו"ל 'השחר' שבו נכתב: 'הייתי מרוצה מאוד מהמאמר שלך, ואני בטוח שאתה מיועד להישגים גדולים'". "אבל", אמר אליעזר, "זה מאוחר מדי. אני יורק דם – סימן בטוח לשחפת".

במקום אהדה, צ'צ'ניקוף נכנס לזעם. "הלכת לרופא? האם אתה בטוח שזו שחפת - ואתה יודע בוודאות שהיא קטלנית?" העיתונאי הפולני לקח אותו לרופא שלו ששלח אותו למומחה. האבחנה הייתה שלאליעזר נותרו שישה חודשים לחיות.

"טוב, זהו זה – אני אמות בעוד חצי שנה" שוב, צ'צ'ניקוף זעם. "אסור לך למות", הכריז. "יותר מדי תנועות שחרור נולדו ללא רוח חיים משום שיוצרן לא הצליח להבטיח את הישרדותו שלו".

הוא הזכיר לאליעזר את הנדבן היהודי הדגול, הברון אדמונד רוטשילד, שסייע ליהודים נזקקים. אליעזר היסס לבקש עזרה, אך העיתונאי עצמו פנה לרוטשילד, ששלח את החולה לבית החולים שלו בעיר החמה אלג'יר. הוא התאושש והחל לכתוב מאמרים נוספים.

צ'צ'ניקוף בא לבקר אותו באלג'יר, ואליעזר הקריא לו את מאמרו השלישי. הנה כמה שורות:

הבה נחייה אפוא את השפה ונטע אותה בפיהם של צעירינו, והם לעולם לא יבגדו בה – אך לא נוכל להחיות את השפה העברית אלא בארץ שבה מהווים העברים רוב לתושבים. הבה נגדיל אפוא את מספר היהודים בארצנו השוממת; הבה נשיב את שארית עמנו לארץ אבותיו; הבה נשיב לחיים את העם – וגם השפה תחיה!

אם נחיה את העם ונחזיר אותו לארצו – גם העברי יחיה! כי בסופו של דבר, זו הדרך היחידה לגאולה הסופית – ובלי הגאולה הזאת אנחנו אבודים, אבודים לנצח.

צ'צ'ניקוף קרא: "אליעזר, כמה חבל שאתה לא פולני קתולי! אתה יכול להיות הקדוש הצעיר ביותר של עמנו... אני מקווה שאנשיך יבינו אילו דברי נבואה אתה אומר. בקולך אני שומע את ירמיהו ועמוס, ישעיהו ויחזקאל. מעולם לא הרגשתי כך או אחרת כלפי היהודים – אבל עכשיו אני יודע שזרע הנביאים עדיין חי. עמך ידע את הגאולה שאתה מדבר עליה – ואתה תהיה ידוע כנביא הגאולה ההיא".

אליעזר זכה בבעל ברית משפיע נוסף – פרץ סמולנסקין, הסופר והמו"ל של "השחר". לאחר שקרא את ההיגיון והלהט במאמריו של בן יהודה ולאחר מכן צפה באימה בפוגרומים הנוראים ברוסיה, הבין שהתשובה היחידה היא ארץ ושפה השייכות לעם היהודי.

בשובו לפריז התכונן אליעזר לצאת לירושלים. "יהיה זה שיא הצביעות מצדי לקרוא לבני עמי לחזור לארצם השוממת בזמן שאני עצמי נשאר בפריז". צ'צ'ניקוף עודד אותו ואף נתן לו כסף כדי לצאת למסע לארץ הקודש.

למרבה הצער, אליעזר ידע שעליו לסיים את הקשר עם דבורה יונס, אהבת חייו. כגבר חולה שחפת, הוא עלול למות בכל עת, או גרוע מכך, להעביר את המחלה לאישה. בכל מקרה, הוא לא יוכל לפרנס אישה ומשפחה.

הוא כתב מכתב לשלמה יונס, אביה של דבורה, והסביר שלמרות שבמשך שנים תכנן להתחתן עם דבורה, כעת הוא שחרר אותה בגלל מחלתו. הוא גם הסביר שהוא עוזב לגור בירושלים. הוא כתב, "אני לא יודע מה אעשה כשאגיע לארץ הקודש – אני רק יודע שאני חייב ללכת לשם".

הוא המשיך,

"אין לי ברירה אלא לבטל את הבטחתי לבתך. בבקשה תאמין לי, אדוני; אני לא עושה את זה מתוך שפלות. לא התאהבתי בה. היא עדיין מאוד בליבי – אבל אני כבר לא יכול להציע לה כלום! אני לא יכול להבטיח לה בית ומשפחה. אני גם לא יכול להציע לה נישואים ארוכים. אכן, אם היא תינשא לי, מודיעים לי רופאיי, היא עלולה ליפול קורבן למחלה הארורה הזו שלי. אנא, אדוני, בטוב לבך, פעל כשליח שלי ושכנע את בתך היקרה שעליה לשכוח אותי ולמצוא גבר אחר, ראוי יותר, לאהוב ולהתחתן איתו. אתפלל שהיא תהיה מאושרת. תאמין לי, אדוני; עדיף לה בלעדיי".

הסיפור ימשיך בגיליון אוקטובר 2018.

*נשענתי רבות על חומר המקור מתוך "התגשמות הנבואה, סיפור חייו של אליעזר בן יהודה 1858-1922", כפי שהוא נכתב על ידי אליעזר בן יהודה, נכדו של אליעזר בן יהודה, משום שקיבל מידע ממקור ראשון בפירוט רב מסבתו, חמדה בן יהודה.