להפוך את ישראל לגדולה שוב
הדיווח של היום הוא סיפור ממקור ראשון של מתנדב שהצטרף למעוז כדי לסייע בשיקום קיבוץ בישראל.
"אני כאן כבר שבוע, והילדים היחידים שראיתי הם הפסלים האלה", הסביר וויל באחד הפוסטים הראשונים שלו בשידור חי ברשת כשהוא חולף על פני דמות מתכת של ילדים משחקים.
וויל הגיע לישראל כדי להתנדב בקיבוץ ניר עם, הכפר היחיד ליד עזה שלפי הדיווחים שרד את ה-7 באוקטובר ללא פציעה אחת. אישה צעירה בשם ענבל הייתה אחראית על צוות האבטחה האזרחי בקיבוץ. כמעט בסגנון דבורה המקראית, החלטותיה של ענבל זוכות להצלת מאות התושבים שהיו שם באותו יום. התושב הפעיל היחיד מניר עם שנרצח באותו יום, נהרג משום שלא היה בבית. הוא נסע לפסטיבל המוזיקה נובה.
בהיותה זו הפעם הראשונה של וויל בישראל, שלא לדבר על גבול עזה בזמן מלחמה, הוא בילה את ימיו הראשונים בסיור בנכסי הקיבוץ. מתוך 650 התושבים, רק קומץ נשארו מאחור כאשר השאר פונו למלונות ברחבי הארץ. השאר הם חיילי מילואים המוצבים שם כדי לשמור ולסייע בשיקום הכפר.
"אני הולך דרך מגרש המשחקים הזה ורואה כאן מקלט", כתב וויל כשחקר בימים הראשונים, "ואני תוהה איך זה היה כשהייתי ילד לשחק במגרש משחקים עם לא אחד, אלא שני מקלטים קרובים מספיק כדי שאוכל להגיע מראש המגלשה לכניסה תוך 15 שניות אם הייתה צלצול סירנה".
לפני ישראל
ילדותו של וויל לא הייתה טיול בפארק, אם אפשר לומר כך. הוריו נפגשו בפגישה של אלכוהוליסטים אנונימיים בקליפורניה. אביו, ביל, היה חסר בית ולכן הם עברו לגור יחד. אמו עברה מספר הפלות, ובפעם האחרונה נאמר לה שלעולם לא תוכל ללדת ילד עקב הנזק שנגרם לרחמה. וכך היה, שכאשר נכנסה להריון עם וויל, אלוהים החל לרגש את ליבה. זו הייתה נקודת המפנה שלה להחזיר את חייה למסלולם.
וויל נולד באורח פלא כילד בריא, אך שנות השימוש בסמים של ביל הותירו צלקות במוחו. ביל אובחן כסובל מסכיזופרניה הנגרמת מסמים. משמעות הדבר הייתה שהוא היה הופך לעצמו המדהים ואז פתאום יהפוך לאלים ללא סיבה נראית לעין. רק כשהחל להיות אלים כלפי וויל, הוא ואמו נמלטו מקליפורניה ועברו לאלבמה.
במהלך העשור שלאחר מכן, אמו של וויל עשתה מספר ניסיונות לבנות משפחה משלושתם. אך ניסיונה האחרון הסתיים ביום בו נכנסה לדירתה המרוהטת החדשה. הבית היה ריק מרהיטים. ביל מכר את כל מה שהיה בבית תמורת סמים וישב על הרצפה עם בקבוק בירה בידו. אמו של וויל קנתה מיד לביל כרטיס אוטובוס כדי לשלוח אותו חזרה לקליפורניה והשניים צפו בו עולה לאוטובוס. כמה שעות לאחר מכן, הם קיבלו שיחה מבית החולים. ביל ירד מהאוטובוס ומכר את כרטיסו תמורת כסף מסמים, אך לאחר מכן נשדד באלימות. זו הייתה הפעם האחרונה שהם דיברו. וויל היה בן 12 באותה תקופה.
פריצת דרך קיץ
"אז מה אתם עושים בקיץ הזה?" היה המשפט במייל של מעוז שהניע את הכל. זו הייתה ההזמנה שלנו למתנדבים לבוא לישראל ולבלות לפחות חודש בשיקום הכפרים שנהרסו על ידי טרוריסטים באוקטובר האחרון.
"ראיתי את השורה הזאת באימייל וחשבתי עליה כמה ימים. הלוגיסטיקה. המחויבות. האפשרויות. ואז לחצתי על כפתור התגובה."
"לקח קצת זמן לעבור את תהליך הסינון של מעוז. ככל הנראה, הם קיבלו הרבה תגובות מאנשים מכל הגילאים ומכל תחומי החיים. והם רצו לתת לכל אדם שמעוניין את תשומת הלב האישית שמגיעה לו כדי לראות אם הוא מתאים לבוא לכאן. ראשית, הכפר נמצא במרחק של כקילומטר וחצי מגבול עזה ובית החולים הקרוב ביותר נמצא במרחק שעה נסיעה - אם תמצאו מישהו זמין שיסיע אתכם."
"באשר אליי, מאז ששמעתי מה קרה באוקטובר, רציתי לבוא ולעזור לשקם את ההריסות. גדלתי עם מקום מיוחד בלב לישראל ותמיד חשבתי שאבקר באתרים העתיקים. פתאום, הייתה לי הזדמנות לא רק שהמושג של ישראל יהיה חלק מהסיפור שלי - רציתי להיות חלק מהסיפור של ישראל."
"היה לי עסק דפוס, אז הייתי מניח את הגיזה שלי לפני ה', אם אפשר לומר כך. ברגע שהוא היה פותח לי את הדלת למכור אותה, הייתי הולך. זה יכול היה לקחת זמן. הציוד מיוחד ויקר מאוד. אבל חמש דקות לאחר תחילת פגישת הזום שלי עם מעוז, קיבלתי את ההצעה הראשונה שלי לרכוש את המדפסות שלי. מיד קניתי כרטיס ונתתי לעצמי מספיק ימים לארוז את חיי ולעלות על מטוס. זה אולי נראה כמו צעד קיצוני עבור בחור בשנות השלושים לחייו. אבל אני לא מגזים כשאני אומר שזה מרגיש כאילו כל מה שעברתי בחיים הגיע לשיאו בבואי לכאן. אני יכול להיות כאן חודשים; אני יכול להיות כאן שנים. אבל מעולם לא הרגשתי כל כך חזק את התחושה שלא רק שאני במקום שאני אמור להיות בו - אני נועדתי לזמן כזה."
צלילי מלחמה
"בשלב זה של המלחמה, אזעקות אינן נפוצות כל כך אצלנו, שכן חלק ניכר מיכולותיו של חמאס בצפון עזה הושמדו, אך אנו נתקלים בהן מדי פעם."
"במובן מסוים", הסבירו, הישראלים מאוד מכוונים בניסיון לחיות חיי יום-יום רגילים. במובן אחר, זוהי מלחמה אמיתית מאוד ובכל רגע נתון יכולה להישמע אזעקה בכל מקום במדינה ואתה צריך לרוץ למקלט. 'אתה מחכה כמה דקות, ואז אתה חוזר לחיי היומיום הרגילים שלך'."
"ביום הראשון שהגעתי הייתה לנו אזעקה אדומה. הייתי כל כך עייף מהטיסה שלמעשה ישנתי כל הזמן. בערך שבוע לאחר מכן השכן שלי לקח אותי למכולת הסמוכה ופרקתי חלב וביצים כשהרמתי את מבטי וראיתי את כיפת ברזל יירטת רקטה של חמאס."
"בגלל יכולתה של כיפת ברזל ליירט את רוב הרקטות, התקפות קורות וחולפות כל כך מהר שאפשר לראות איך הישראלים פשוט סופגים את זה כהפסקות רגעיות ב'חיי היומיום' שלהם. רק כשהגיע ג'ימי, המתנדב החדש של מעוז, הייתה לי הזדמנות ראשונה אפילו להגיב לצפירה."
"הייתי בחוץ והאזנתי למוזיקת פולחן והוא היה בבית כששמענו פיצוצים. באותו רגע הצפירות נשמעו וג'ימי רץ מהדירה כדי למצוא אותי."
"'תחזרו פנימה! שם נמצא המקלט!', אמרתי כששנינו רצנו לתוכו בזמן כדי לשמוע את הבומים הנוספים מחדר הבטיחות האישי שלנו, העשוי פלדה ובטון.
"הפיצוצים היו כל כך חזקים שחשבנו שהרקטות נחתו בתוך הקיבוץ. אז כשהכל נדם יצאנו להסתכל וראינו מה שנראה כמו עשן במקום שבו היו הסוסים. כשעלינו הבנו שזה היה רק אבק שהסוסים העלו בזמן שרצו בפראות באזור המגודר שלהם. הם היו כל כך מבועתים שהם הזיעו, אז בילינו זמן בהרגעתם. מאוחר יותר הסבירו המקומיים שכל הרקטות יורטו והבומים היו חזקים מכיוון שיירוטים של כיפת ברזל בשמיים חזקים יותר מבחינה אקוסטית מאשר אם הם נוחתים על הקרקע."
"לשמוע כאן רעמי בומים מרחוק מעזה זה דבר שבשגרה. זה נשמע כמו רעם - רק עם שמיים כחולים בהירים. זה לקח כמה שבועות, אבל עכשיו אני יכול להבחין בהבדל בין כיפת ברזל, פיצוצים מרחוק בעזה לבין קרבות היריות שלעתים קרובות פורצים כאשר צה"ל תוקף מקום שממנו נורות הרקטות."
"אני יודע שזה יישמע מוזר, אבל אפילו עם כל זה קורה, האווירה שלווה באופן מוזר. השקיעות מרהיבות ובריזת הערב שובת לב. אתה מבין למה אנשים היו רוצים לעבור לכאן למרות שהם כל כך קרובים לגבול העוין הזה."
בלי אקדחים, רק בלונים
"אולי זה המתח הזה בין שלום להפכפכות שגורם לך לרצות לעבוד קשה ואז לשחק באותה מידה. חיילי המילואים המוצבים כאן שומרים על הכפר, אבל הם גם אחראים לשקם ולבנות מחדש את קיבוץ ניר עם. אז תפקידנו כמתנדבים הוא לעתים קרובות לעבוד לצידם. לקחנו על עצמנו כל מיני פרויקטים. בנינו מטבח קהילתי, גיזמנו ושתלנו גינון ואפילו חפרנו קבר."
"לפני שבועיים הוטל עלינו לנקות את בריכת השחייה הקהילתית. היא הוזנחה מאז מתקפות אוקטובר והיה הכרחי לטפל בה במהלך חודשי הקיץ החמים כדי שלא יינזק לטווח ארוך. היה לי רעיון להפוך את זה למהנה עבור החיילים, אז קניתי אלף בלוני מים כדי להוסיף לחוויה."
"זה היה אפי. הם אפילו העלו כמה קליפים לטיקטוק והסרטון הפך ויראלי - מאות אלפי צפיות תוך יומיים בלבד. והחלק הכי טוב היה תגובות של אנשים כמו, 'ככה זה שיקום הדרום? איפה אני נרשם?' כלומר, החשיפה נתנה לחיילים את הפרסום לגייס חיילי מילואים שיבואו ויעזרו בשיקום הכפרים!"
"אבל יש גם את הפרויקטים המעוררים אכפתיות יותר. אנחנו בתהליך של הקמת אנדרטה לארבעת בני המשפחה שמוצאם בקיבוץ ניר עם אך נהרגו בקיבוץ בארי הסמוך."
"הם היו משפחה בת שש נפשות. מחבלים בילו שעות בניסיון לפרוץ למקלט שלהם. בסופו של דבר הם הציתו את הבית והמשפחה נאלצה לפתוח את חלון המקלט כדי להימלט מהעשן. שני הצעירים קפצו החוצה ראשונים. שני הילדים הגדולים קפצו החוצה וכיסו אותם בגופותיהם. לאחר מכן ההורים קפצו החוצה וכיסו את ארבעתם בגופותיהם. כשהמחבלים ראו אותם הם ירו על ערימת הגופות. ההורים נהרגו וכך גם האחים הגדולים. אבל שני הצעירים שבליבת המשפחה שרדו וימשיכו את שושלת המשפחה."
איך אתה מסביר
"ניהלתי שיחות רבות עם מקומיים כאן והם מתקשים מאוד להבין מדוע אני, אמריקאי שאינו יהודי, הייתי מוותר על חייו ובא לעזור להם. מבחינתי זו התגובה הכי ברורה שיש לי כנוצרי כשאני רואה את ישראל במצוקה."
"מצד שני, מנקודת המבט שלי, אני כאן רק חודש עכשיו ויכול לראות איך רק כשאתה כאן, אתה יכול לתפוס כמה לא הבנת קודם. אתה יכול לראות את החדשות ואתה יכול לקרוא סיפורים בתנ"ך ולשמוע דרשות על התרבות היהודית העתיקה. אבל איך אתה מתאר הליכה דרך כפר שלם שפונה ואתה מקבל את המשימה לטפל בו בהיעדרו?"
"איך מסבירים את הרגע שבו רואים אבא בפארק עם M16 ועגלה ואף אחד - ילדים או מבוגרים - אפילו לא חושב פעמיים על זה? בארה"ב כולם היו בורחים לתפוס מחסה. אם כבר, אנשים כאן מחייכים לעצמם - בידיעה שהאבא הוא חייל שכנראה נהנה מכמה ימים בבית עם הילד שלו לפני שהוא חוזר להילחם על זכות הקיום של משפחתו."
"איך מתמודדים עם מציאות שבה רואים חקלאים קוטפים את יבולם כשנשק קשור למותניהם? אולי הדבר הכי קרוב לזה יהיה נחמיה ד', כאשר בני ישראל בנו מחדש את חומות ירושלים עם כלי ביד אחת ונשק בשנייה. אז הם אפילו לא היו הולכים למלא מים בלי חנית."
"אולי כשאנשים יקראו את זה ויראו איך החיים בישראל עכשיו, נוכל להבין שמה שקורה כאן אינו דבר חדש. מהרגע שיהושע הוביל את ישראל לראשונה לארץ המובטחת, בני ישראל היו צריכים להילחם כדי להיות כאן."
"מהפלשתים ועד האשורים, הבבלים והפלסטינים, להבטחתו של אלוהים תמיד היה מאתגר. אלוהים תמיד סיפק תשובה למאתגר - לפעמים באופן מיידי ולפעמים בסופו של דבר. אבל תמיד באופן סופי. ההיסטוריה של התנ"ך הגדירה בבירור אומות, שליטים ויחידים על סמך יחסם לישראל. אני, מצידי, רוצה להיזכר כידיד."
עמדו לצד מאמיני ישראל
מעוז ישראל מביאה את אמת ישוע לכל פינה בארץ. תרומתכם מציידת את המאמינים ומגיעה לאבודים - היו חלק מעבודה נצחית זו עוד היום.
