הבנים מבראשית

כשקובי ואני דיברנו במקור עם הכומר דוד צפאפא על חזונו לפני מספר שנים, שאלנו אותו, "האם אתה מחפש להקים קהילה עבור אתיופים ישראלים - או עבור ישראלים?" הוא ענה, "אני יודע שכרגע הקהילה מורכבת ברובה מאתיופים צעירים דוברי עברית, אבל כשכתבתי במקור את החזון על הכתב, כתבתי שאני רוצה להקים קהילה 'לכל שבטי ישראל'".

"אם כך, אנחנו בפנים!" ענינו קובי ואני.

בראש השנה האחרון, קהילת בראשית (בראשית) בירושלים - שקובי ואני היינו מעורבים בהנהלה כמעט מאז הקמתה - חוגגים את השנה השנייה המלאה מאז שעברנו למקום מפגש "רשמי". דוד צפאפא, שהחל את הכל עם חזון להגיע לצעירים אתיופים - הציג את צוות המנהיגים שלו.

"אלה המנהיגים שלי," אמר דוד בגאווה. "כולם היו באיזשהו כלא צבאי או פלילי בשלב מסוים, אבל עכשיו הם כאן ומשרתים את ה' בכל אשר להם." כולנו צחקנו, בידיעה שהסיפורים שלהם הם רק קצה הקרחון בכל הנוגע לעדויות של חברי קהילת בראשית.

"אני יודע שהם מאמינים רק כמה שנים, אבל אנחנו חייבים לחלוק כמה מהעדויות האלה", רכן קובי ואמר לי. "אנשים צריכים לדעת שאלוהים מוציא כל כך הרבה ישראלים מדרך ההרס - כמעט כאילו הוא לא מבקש רשות; הוא פשוט עושה את זה." חייכתי ואמרתי, "אתה יודע שאנחנו לא יכולים לספר את כל הסיפורים שלהם... אנחנו נסבך אותם בצרות!" שנינו צחקנו והסכמנו, "אבל, אנחנו יכולים לספר מספיק כדי להראות שאלוהים פועל!"

דסו

הייתי בן 4 כשירדתי מהמטוס שזה עתה נחת בארץ המובטחת מאתיופיה. אני אפילו לא זוכר את היום, חוץ מתמונה שצולמה של אחי, אמי ואותי. אחותי הצעירה הייתה קשורה לגבה. הסיבה היחידה שאני מכיר את התמונה היא שהיא הפכה לתמונה איקונית (מוצגת מימין) שנתלתה על בניין ממשלתי המסמל את העלייה האתיופית.

שובצנו ב"מרכז קליטה" - שכונת קרוואנים בצפון ישראל שהורכבה כולה מעולים מאתיופיה. זה היה מקום שבו התמקדת בלימוד עברית וב"עולם החדש" של ישראל.

אחרי שנתיים עברנו לדירה בעיר צפונית אחרת על החוף. זה היה המערב הפרוע, שבו ילדים הסתובבו ללא השגחה. אני זוכר שהייתי אחראי על השגחת אחותי בת השנתיים, אמונה , ופשוט השארתי אותה בפארק לשחק עם ילדים אחרים. הרחובות ומגרשי המשחקים היו מלאים בכל דבר, החל מפעוטות ועד בני נוער, עם מעט מבוגרים או ללא מבוגרים כלל. זה נס ששום דבר נורא לא קרה לה. (היום היא בוגרת, מנהיגת תפילה נלהבת - והיא הכותבת שמאחורי השיר הידוע " כמה חסד " המושר בכל רחבי הארץ ותורגם למספר שפות.)

כשהייתי בן 9 בערך, אני זוכר שהלכתי בשכונה שלי מבית הספר כשמישהו קרא לי "גוי". זה אפילו לא פגע ברגשותיי כי לא הבנתי למה הם מתכוונים. הייתי יהודי; למה שיקראו לי גוי? חזרתי הביתה ושאלתי על זה וגילתי שאמא שלי מספרת לכולם שראתה חזון של ישוע ועכשיו היא מאמינה בו.

אפילו בגילי הצעיר, הייתי מושפל, וכך גם אחי הבכור דוד. היינו נכדיו של הרב הגדול לאקוב אימהרן באתיופיה! לא רצינו שום קשר לנצרות הפגאנית והאלילית הזו. אבל דחייתי את אמונותיה של אמי לא דחפה אותי לחפש את אלוהים. אם כבר, היא דחקה אותי הרחק מהדת.

פנימייה

עד גיל 14 עישנתי גראס באופן קבוע, ולקראת סוף כיתה ח' סולקתי מבית הספר בגלל שנתתי סטירה למנהל שלי בפנים בלי סיבה. אז, בשנה שלאחר מכן נשלחתי לפנימייה לילדים בסיכון. זה היה למעשה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. ולמרות שלא ויתרתי על השימוש בסמים שלי, המסגרת שם עזרה לי להתייחס ברצינות ללימודים שלי.

בדיוק כשהייתי אורזת לחופשת הקיץ אחרי שסיימתי כיתה י', קיבלתי שיחה מאמא שלי, "כשאת הולכת, סעי באוטובוס לירושלים; עברנו דירה." אז מצאתי את האוטובוס הנכון והגעתי לביתי החדש, בעוד שכונה הנשלטת על ידי בני אתיופיה.

הקיצים היו משעממים, אבל יצרתי חברים, וזה כמובן אומר שנקלענו להרבה צרות. חלקן היו טיפשות של ילדים; חלקן היו פליליים. אבל מסיבה כלשהי, תמיד נראה לי שהצלחתי להתחמק מזה. בחסדי האל בלבד, קבוצת החברים שלי נתקלה בסיבוכים עם הפעלולים שלהם רק כשלא הייתי בסביבה, וזו כנראה הסיבה היחידה שאין לי רישום פלילי היום.

ביליתי שנה נוספת בתיכון כדי שאוכל לסיים את כל הלימודים שלי ומשם גויסתי לצבא כלוחם ביחידת גולני. לחמנו במבצע עופרת יצוקה בעזה ודאגנו לכך שמחבלים רבים סיימו את דרכם בקרב הזה. הצלחתי לעבור את זה בלי הפרעת דחק פוסט-טראומטית ובעיות אחרות שחלק מחבריי החיילים יצאו איתן. עם זאת, קיבלתי פריצת דיסק בגב וההשלכות נמשכו שנים.

שירותי הצבאי נמשך 3 שנים ובמשך שנתיים וחצי הראשונות הייתי לגמרי בפנים. בששת החודשים האחרונים נראה היה שכל אחד ביחידה שלי הגיע לקצה גבול היכולת שלו. לא היו לנו קרבות אמיתיים להילחם, אבל עדיין התאמנו קשה כאילו קרב ממש מעבר לפינה. כולם התחילו להתנהג בצורה לא הולמת; לעתים קרובות הם הגיעו לכלא צבאי ואפילו לחלקם היה רישום פלילי. אוסיף שמאז, הצבא שינה את האופן שבו הוא מתייחס לאופי המשימות של יחידות קרביות - שכן הוא עושה עוול לאומה כשנערים נלחמים בכל ליבם למען ארצם רק כדי לסיים את שירותם עם רישום פלילי.

במשך יותר משנתיים, הייתי יכול לחזור הביתה רק פעם בחודש והרווחתי כל כך מעט כסף (700 שקל - בערך 200 דולר לחודש) שלא יכולתי להרשות לעצמי את הדברים הבסיסיים. אז נמלטתי מהצבא. שלושה שבועות לאחר מכן הסגרתי את עצמי ונידונו ל-14 ימים בכלא צבאי. אני לא יכול להגיד שהיציאה מהצבא הייתה ההחלטה הטובה ביותר, אבל זה כן סייע בסדרה של אירועים שאפשרו לי לקבל יותר הכנסה ואת ששת החודשים האחרונים שלי ביליתי בעבודה במטבחים בבסיס.

במבט לאחור, המטבחים לא היו בדיוק בטוחים יותר מיחידת הקרב. יש לי צלקת על הגב מרגע שדקר אותי. אבל זה סיפור לפעם אחרת.

כשסיימתי את שירותי הצבאי, עשיתי מה שעושים חיילים קרביים רבים לאחר שחרורם - קיבלתי עבודה באבטחה. בין היתר, החברה שלי סיפקה שירותי הגנה סמויים ליהודים החיים בשכונות ערביות מסוכנות. התפקיד שלנו היה פשוט ללוות אותם מביתם לקצה בטוח של השכונה כשהם רצו לצאת. עבדתי שם שלוש שנים עד שהחלטתי שאני ממש רוצה קריירה בהנדסה אזרחית. שלושה חודשים לאחר תחילת הלימודים, בן דוד שלי סיפר לי על הזדמנות להיות כבאי. הרעיון ריתק אותי.

האימון הגופני היה קשה, מאתגר - ומהנה לחלוטין. לרוב האנשים אין מושג על הידע המעמיק שכבאים חייבים להיות להם כשהם נכנסים לכל מיני מצבים לא ידועים. היינו צריכים ללמוד את הטיפולים השונים לקבוצות גיל שונות, להכיר את אופי השטח השונים וכיצד כימיקלים מגיבים עם כימיקלים אחרים ובאילו תנאים.

שנותיי ככבאי היו הרפתקניות, בלשון המעטה. בין כיבוי שריפות לחיי המסיבות שלי אחרי העבודה, נשארתי עסוק. פגשתי בחורה באחד המועדונים והתחלנו מערכת יחסים. נולד לנו ילד משותף ואז הצלחנו להינשא שנה, אבל מערכת היחסים שלנו הייתה בסערה מתמדת.

משנות העשרה המוקדמות שלי, עישון גראס הפך לחלק מחיי. כיניתי את הסם "החבר הכי טוב שלי" כי הוא תמיד היה לצידי. עבדתי ככבאי במשך 8 שנים. ראיתי הרבה הרס של רכוש, אבל הזיכרונות הקשים ביותר שלי היו כשחיים אבדו. איכשהו, כשחזתי בכל המוות וההרס הזה, בפעם הראשונה, התחלתי לחשוב איך אלוהים הציל אותי שוב ושוב לאורך חיי.

אני זוכר שיום אחד חשבתי לעצמי, כשהייתי מסטול, "טעמת מהכל, עשית כל מה שרצית ונשארת ריק." התחלתי להתפלל בתוך ערפל המחשבות שלי ושאלתי את אלוהים, "האם אתה אמיתי? כמו בסיפורי התנ"ך? אני רוצה להבין - ולדעת אותך - אם אתה אמיתי."

נתקלתי בספר בשם "ישוע בתנ"ך" מאת מנו קלישר והוא באמת עזר לי להבין מי היה ישוע עבורנו היהודים. ובכל זאת, מעשיי לא השתנו לזמן מה. מה שהתחיל להשתנות היה המצפון שלי. המצפון שלי היה פעם אפל ויכולתי לעשות הכל בלי להרגיש רע בקשר לזה.

אבל אז יום אחד הלכתי למועדון עם חברים שלי. הייתי מסטול כמו בכל זמן אחר, אבל ברגע שנכנסתי בדלת זה היה כאילו משהו בי התעורר. ההיי שלי נעלם וזה היה כמו להיות במסיבות האלה שבהן כולם רוקדים לצלילי מוזיקה עם אוזניות ואתה עומד שם וצופה בדממה. הרגשתי כל כך מנותק מכל הסצנה - פשוט הסתובבתי והלכתי בלי לומר מילה לאף אחד וחזרתי הביתה.

חזרתי לאקס שלי והתחתנו שוב. עד מהרה היינו בהריון לילד השני שלנו. אני לא יכול להגיד שהיה יום שבו השתניתי מחושך לאור. הייתי אומר שנסחפתי לעבר אלוהים. עדיין השתמשתי בסמים, אבל הפסקתי ללכת למסיבות ומחשבותיי פנו יותר לכיוון אלוהים. התחלתי להתפלל ולקרוא בתנ"ך. אבל אשתי שנאה כל דבר בשינוי הזה שבי.

היא הסכימה שאני מזמינה את הבנים לשתות ולעשן, אבל אם היא תפסה אותי על הברכיים בחדר מתפללת, זה היה כאילו הרוחות הרעות בבית שלנו ישתגעו והיא הייתה מתחילה לצרוח עליי. ככל שהרגשתי שאני מתחזקת מבחינה רוחנית, כך המצב בבית הידרדר. אמי חלמה חלומות שהזהירו אותי שאני צריכה לצאת מהמצב הזה, אבל לא הקשבתי.

לבסוף, לילה אחד אשתי הציבה לי אולטימטום - "תבחר בין ישוע שלך (הכינוי היהודי לישו) או המשפחה שלך." אמרתי לה שאין לי ברירה אלא לבחור בישוע. הוריה באו, קיללו וירקו עליי. זה היה מחזה נורא, עם בנותיי בוכות ואני רץ מהבית עם הטלפון והפיג'מה שלי.

זו הייתה תקופה קשה להפליא בחיי באופן טבעי, למרות שמבחינה רוחנית זו הייתה תקופה של צמיחה אדירה. עברתי לגור עם אמי וישנתי על הספה של אמי. ואז הדיסק הפגוע שלי (שכבר טופל בניתוח פעם אחת) נקרע שוב. לפתע, מעוז היציבות האחרון שלי - עבודתי - נגזלה ממני. בתוך חודש איבדתי את כל מה שיקר לי.

לְהַצִיל

היו לי כמה חודשי חופשה בתשלום בגלל הפציעה אבל בקושי יכולתי לזוז כל הזמן הזה. ביליתי את הלילות שלי בבכי ובצעקות לאלוהים. המחשבות שלי היו מתייסרות כי איבדתי את המשפחה שלי ולא היה לי מושג איך אשלם מזונות ילדים ברגע שיגמרו חופשת המחלה שלי. דיברתי עם אחותי שלמדה לתואר והיא אמרה לי שאני צריכה לעשות מבחן גילוי קריירה כדי לראות במה אהיה טובה. צחקתי כשהתוצאות חזרו "הנדסה אזרחית" מכיוון שזה מה שכבר התחלתי ללמוד לפני כל כך הרבה שנים. למעשה, כבר היו לי שלושה חודשי לימודים לקראת תואר.

למרות שהיה לי כיוון כלשהו לעתיד, לא היו לי משאבים מיידיים לתשלום דמי המזונות הקרובים. ידעתי שאם לא אשלם אותם בזמן, אפול לבור העמוק והמסובך של מערכת גביית החובות בישראל, דבר שעלול בסופו של דבר להכניס אותי לכלא של חייב. הייתי במרחק שלושה שבועות ממועד התשלום של דמי המזונות כשדיברתי עם אישה שעבדה בעמותה שעזרה לממן סטודנטים במהלך לימודיהם. סיפרתי לה רק חלק קטן מהסיפור שלי והיא אמרה לי שתחזור אליי. שבוע אחד נותר עד למועד התשלום, היא שלחה לי הודעת טקסט שהם יכסו את עלויות המזונות למשך כל תקופת הלימודים שלי. זמן קצר לאחר מכן גיליתי שיש לי גישה לביטוח תאונות שהיה לי, ופתאום לא רק יכולתי לוודא שהילדים שלי אוכלים, אני יכולתי להתמקד בלימודים שלי ולהיות מסוגל לאכול בסוף היום!

אתם לא יכולים לתאר לעצמכם את השמחה וההכרת תודה שחשתי. זו הייתה הצלה מוחלטת מהתרסקות המוחלטת שאליה חיי היו בדרכם - וברור שאלוהים היה זה שגרם לזה לקרות.

חיים חדשים

כשאמי התחננה לאלוהים בילדותי, אחותי ספיר הלכה אחריה כמעט מיד. אחי הבכור דוד היה עוין מאוד לרעיון עד שחווה חוויה, ואז בגיל 14 הלך על הכל. מעולם לא קניתי את הרעיון כילד. ואולי לקח לי כל כך הרבה זמן להיכנע לאלוהים כי הייתי כל כך כועס על משפחתי על ש"נטשה את שורשינו היהודיים" למען מה שראיתי כאמונה פגאנית.

עכשיו, כשסוף סוף הבנתי איך זה מרגיש כשאלוהים כובש את ליבך, הייתי חייב לעשות משהו כדי שאחרים יוכלו לחוות זאת. רציתי לעשות משהו חשוב למענו, אבל לא הייתי בטוח איך.

ואז יום אחד דיברתי עם אחי דוד. במשך שנים הוא עבד כעורך דין, כך שלא היינו מעורבים הרבה אחד בחייו של השני. פתאום, הוא התחיל לספר לי על החזון שלו להקים קהילה אתיופית עם שלושה מוקדים עיקריים.

• להגיע לאבודים שלא ידעו דבר על אלוהים
• להגיע לאלה שבעבר הכירו את האדון ונסוגו
• להגיע לילדי מאמינים במרד - במיוחד לילדי מנהיגים

הוא יבנה את הקהילה הזו בצורה כזו שכל הנ"ל ירגישו בבית לא משנה היכן הם נמצאים בשלבי החזרה אל ה'. אה, וכמובן - באופן ייחודי ביותר - זו תהיה הקהילה האתיופית הראשונה דוברת עברית במדינה.

הקמת קהילה לצעירים אתיופים שלא הייתה להם אפשרות קהילתית טובה מכיוון שכל הקהילות האתיופיות האחרות היו באמהרית הייתה חזון אפי עבורי. כמובן, דוד כבר הכיר אותי ב"הגעה לאבודים...".

ואז, יום אחד, זמן קצר לאחר מכן, במקרה ראיתי חבר שלי במכולת, סטפנוס, שאיתו לא דיברתי במשך שנה. היינו חברים הכי טובים בשנות המסיבות שלי, אבל רבנו שנה קודם לכן בגלל בעיית סמים. זו הייתה פגישה מקרית ורציתי שזה ייחשב. רציתי לספר לו על ישוע, אבל האם כדאי לי להתחיל בהתנצלות? ישוע היה נושא עדין מאוד לדון בו עם אדם יהודי - שלא לדבר על ישראלי. האם בכלל הייתה לי מערכת יחסים מספקת איתו כדי להציג לו מסר כל כך משנה חיים?

המשך יבוא...

איך להתערב