הנערה שכתבה שירים

שמי אמונה ונדי. התחלתי לכתוב שירים כשהייתי בת 8.

אמי גידלה אותי לאהוב את אלוהים והייתה לי אמונה ילדותית מאוד. נהגתי לכתוב שירים ממקום של תמימות וביטוי של כמה אהבתי את אלוהים וכמה הרגשתי קרוב אליו.

אם מישהו זרק עליי מנגינה או קצב, תמיד הצלחתי להמציא מילים וחרוזים עבורם. זה זרם ממני כמו מים, וחבריי ומשפחתי כינו אותי "הילדה שכתבה שירים".

ואז, במהלך השנים, דברים קרו. אנשים היו מעירים הערות מייאשות - אפילו בלי כוונה. ההערות האלה על כמה פשוטים ופשטניים היו השירים שלי זרעו זרעי ספק בליבי, ולאט לאט התחלתי להאמין שכתיבת מוזיקה היא לא בשבילי.

איבדתי את הביטחון בכל מה שקשור למוזיקה. היה לי יותר ביטחון ביכולת שלי לנקות בית מאשר לכתוב מוזיקה. ועם אובדן האמונה הזה, פתאום לא הייתי מסוגל לכתוב יותר.

הצטרפתי לחזון של בראשית מוקדם, כשהוא רק התחיל. אחיי, דוד ודסו, כמובן ידעו על אהבתי לתפילה מילדות וביקשו ממני להוביל את התפילה בטקסים. אפילו צחקתי כשהם שאלו אותי, כי עבר כל כך הרבה זמן מאז שראיתי את עצמי מתפקד בתפקיד הזה, שלא הרגשתי שום קשר לכלי נגינה או לשירה.

אבל הם ממש עודדו אותי שזו המתנה שלי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתחלתי לנגן אקורדים ופתחתי את הפה שלי כדי לשיר לו, כאילו זה לא אני שרה - זה הוא ששר וזרם דרכי.

זו הייתה חוויה מדהימה עבורי למצוא פתאום את מקומי כמנהיג/ת תפילה. אבל בכל זאת, הרגשתי משהו שמעכב אותי. זו הייתה תחושה של חוסר ערך - כאילו חטאתי יותר מדי, עשיתי יותר מדי טעויות ולא הייתי מספיק טוב/ה לתפקיד הזה.

היו לנו כמה פעמים צום ותפילה ארוכים, שבהם כולם מצטרפים ומוותרים על אוכל, מדיה או משהו בעל ערך עבורם, במאמץ להתקרב לאדון וזה לזה. אחר כך קמנו מוקדם - בערך בחמש או שש בבוקר - כדי לקרוא כתבי קודש ולהתפלל יחד בזום או במקום מפגש. בכל פעם האדון התייחס למשהו שבי שקילף שכבה של מה שחסם אותי מלהיות קרובה אליו ולהיות מי שהייתי צריכה להיות בשבילו.

וממקום זה של תחושה שכולם ראויים יותר ממני לעבוד אותי - שלא לדבר על להוביל את עבודת הקודש - דיבר אליי האדון, "אתה לא תגיד לי במי אני יכול ובמי לא להשתמש, ובחרתי בך לפאר את שמי. אני לא צריך שתמשיך לנסות לזייף עד שתצליח. היה פתוח לגבי השבר שלך ואז שניכם תרפאו ותחוו כוח מהמקום השבור הזה."

זה היה במהלך אחד מאותם צומות שישבתי וניגנתי בפסנתר והמציאות של כל מה שישוע עשה למעני פגעה בי בעוצמה כה רבה. אני חייב לו הכל, ובכל זאת הוא זה שירד מהשמיים ונתן את חייו למעני - כמה עצום חסדו!

התחלתי להסתכל על כל חברי הקהילה בראשי, לדעת מאיפה הם באו וידעתי איפה הייתי יכול להיות היום ללא התערבותו של אלוהים, וחשבתי, "איפה כולנו היינו, אלמלא אתה?"

המילים נשפכו מתוך מחשבותיי הפשוטות. "אלוהים, ראיתי מה עשית בחיי, מי יכול לומר לי שאתה לא חי? אני כל כך מלא הכרת תודה!"

המילים היו כל כך פשוטות, הקונספט כל כך בסיסי - ואפילו השתמשתי בסלנג רחוב שבדרך כלל לא מקובל בשירים עבריים, שלא לדבר על שירי פולחן. אבל השיר נגעה עמוקות לכל מי ששמע אותו בקהילה. בסופו של דבר, הפשטות שבה יכולתי להעביר את האמת הזו היא זו שכולם יכלו להזדהות איתה. לא חלמתי שהשיר יגיע לכל כך הרבה אומות ולכל כך הרבה שפות - וגם בגרסה העברית!