בלאק סאבאת'
העובדה ש-7 באוקטובר נחשב ליום הגרוע ביותר בהיסטוריה המודרנית של ישראל - אך לא בכל תולדותיה - אמורה להסביר רבות על מה שאנחנו מתמודדים איתו בישראל.
במשך 40 השנים האחרונות, דו"ח מעוז ישראל יוצא לדפוס באמצע החודש כדי להגיע לבתים עד תחילת החודש. אבל אני יושב כאן, באמצע החודש, שבוע לאחר תחילת המלחמה הזו - ואני נותר אובד עצות.
אני לא זר למלחמה. זו המלחמה הרביעית שלי בישראל, לא כולל המבצעים הצבאיים שקורים לכאורה כל שנה או שנתיים. גדלתי עם פרסומות טלוויזיה שלימדו אותי לא להתקרב לחפץ חשוד כמו תיק נטוש כי זה יכול להיות פצצה. אזעקות קוד אדום המציינות טילים מעזה, או לבנון - או עיראק - הן טבע שני עבורי.
הפעם זה היה שונה. הפעם זה כאב עמוקות. אנשיי לא סתם נהרגו. הם אפילו לא סתם נרצחו. הם נטבחו. הם עונו ואז נערמו ונשרפו חיים. ואם ממש לא היה להם מזל, הם שרדו והיו בין יותר מ-200 שנחטפו לעזה.
לא דיברתי עם אף ישראלי - יהודי או ערבי - שלא מכיר מישהו עם סיפור זוועה מהמלחמה הזאת. והיא רק התחילה.
חשבתי רבות ורב על איך להעביר את החוויה הזו במילים, בלי להעביר את הטראומה שכל המדינה שלי עוברת. ואני לא יודעת איך. אז, סיננו בכאב אינספור תמונות, חסכנו את הגרוע מכל וייחלנו שנוכל להראות לכם עוד.
אם תמונה שווה אלף מילים... התמונות שצולמו וצולמו בישראל מאז יום שבת ה-7 הן מיליון צרחות של אומה המתחננת שיאפשרו לה להגן על עצמה, של כפרים ישראליים שכבר אינם קיימים, של שושלות משפחתיות שנמחקו לחלוטין - ושל שיעור היסטוריה שהעולם שכנע את עצמו שלמד.
מתנדבים אזרחיים מאומנים מ"זקא" אוספים את גופותיהן של משפחות ישראליות שנרצחו בין הריסות בתיהן המופצצים והשרופים.
מתאבל פעמיים
הזמרת הישראלית שי-לי ותינוקה בן החודש שרדו 27 שעות של אימה. היא התאבלה פעמיים. ראשית, על אובדן בעלה שנלחם כדי לקנות להם זמן להימלט. ושנית, כשהודיעו לה שהזרע שנלקח ממנו לא ייתן לה את שלושת הילדים שחלמו עליהם, משום שגופתו של בעלה שכב זמן רב מדי בשמש.
ייסוריו של אב
אב שומע שבתו בת ה-8, שבילתה את הלילה בבית חבר בדרום ישראל, היא בין ההרוגים. "כן!" הוא ענה בחיוך ובצעקת שמחה מלאת ייסורים. "חששתי מה יקרה לה אם היא תילקח לעזה. המוות היה ברכה."
טיסות עמוסות במטוסי קרב חוזרים
בטיסה של אל על מבנגקוק לא היו מספיק מושבים לכל הישראלים שחזרו להילחם במלחמה. לאחר שכולם התיישבו, דיילי האוויר מילאו כל סנטימטר מרובע של שטח הרצפה באנשים נוספים. יוסי טגורי, שפרסם את התמונה הזו ב-X (טוויטר), ציין: "בעוד שבמדינות מסוימות יש בעיות וקובעות כללים כדי למנוע מגברים לצאת בזמן מלחמה, בישראל יש לנו בעיות להכניס את כולם מספיק מהר."
מוכן לקרב
ראש צה"ל שוחח עם יחידת חיל האוויר לפני משימה. "כולנו כועסים, אבל אסור לנו להילחם מתוך זעם. נילחם כמו אריות אבל אסור לנו להפוך לחיות כמוהם, עלינו להישאר בני אדם."
יחד עד הסוף
כל חמשת בני משפחת קוץ נרשמו בתחילה בין הנעדרים עד שלבסוף התגלו נרצחו בביתם, מצטופפים על מיטה, עדיין מחובקים.
החזית הצפונית
מטולה, עיר היושבת ממש על גבול ישראל-לבנון, הוכרזה כאזור צבאי סגור וערים סמוכות פונו, בעוד צה"ל מתמודד עם איום חזית מלחמה שנייה בלבנון עם חיזבאללה.
המחבל ששוחרר מוביל כעת את חמאס
באוקטובר הזה, לפני 12 שנים, החייל הישראלי החטוף גלעד שליט הוחלף תמורת למעלה מ-1,000 אסירים. אחד מאותם טרוריסטים היה יחיא סינוואר, העומד כעת בראש חמאס והמלחמה הזו נגד ישראל. הוא נראה לעתים רחוקות, אם בכלל, בציבור ללא שומרי ראש מאחוריו וילדים מלפנים המשמשים כמגן אנושי. יש לציין שהוא עינה והרג באכזריות את עמו כשהם לא הסכימו איתו.
סגירת הגבול
מצרים הניחה לוחות בטון כדי לסגור את המעבר מעזה ללא הגבלת זמן. מאז הוא נפתח כדי לאפשר כניסה של משאיות סיוע סיוע וליציאה של בעלי דרכונים זרים. מנהיגי העולם הציעו לשלם למצרים כדי לקלוט את תושבי עזה, אך הם סירבו בנימוק של אופייה ההרסני של התרבות העזתית.
שיגורים כושלים ברצועת עזה
דובר צה"ל בתמונה מציג את מיקומי שיגורי הרקטות הכושלים של האויב, שנחתו בעזה מאז תחילת המלחמה.
פיגוע בבית חולים שמעולם לא קרה
דווח כי 500 פלסטינים נהרגו מפגיעת רקטה בבית חולים בעזה. חמאס וכלי תקשורת בינלאומיים האשימו את ישראל לפני שנפתחה כל חקירה. מהומות נגד ישראל פרצו ברחבי העולם ולמחרת חמאס "נקם" על ידי הפצצת בית חולים ישראלי והרס את המסדרון שליד חדר הלידה. נדרשו שעות בלבד כדי למצוא קטעי וידאו ושיחה מוקלטת בין פעילי חמאס כדי להוכיח שהפיצוץ נגרם על ידי רקטה כושלת של הג'יהאד האסלאמי. הטוויסט המוזר ביותר בסיפור היה שבסופו של דבר, תמונות הראו שהרקטה נפלה בחניון ולא פגעה כלל בבית החולים, ומעולם לא שמענו דבר נוסף על "500 הפלסטינים ההרוגים". בתגובה, שגריר ישראל בהודו צייץ: "היכולת של הפלסטינים לפלוש ל-30 קהילות יהודיות, לטבוח ביותר מ-1400 ישראלים, לחטוף יותר מ-200, לירות יותר מ-7000 רקטות על אזרחים ישראלים ועדיין לשחק את הקורבן היא מדהימה".
ילדים בעזה ניזונו מאידיאולוגיה רעילה
בזמן שתמונות יפות כמו זו מצולמות בעצרת של חמאס בעזה, ישראל מתמודדת עם ההשלכות המוסריות של המאבק באידיאולוגיה רצחנית שמשפיעה גם על אזרחים מסוימים. "ישראל לא יכולה לנצח נגדנו כי הם אוהבים את החיים ואנחנו כמהים למוות", מתפאר חמאס.
ארבעה דגלים
הורים ישראלים מציגים את ארבעת דגלי היחידות הצבאיות בהן משרתים ארבעת ילדיהם במהלך המלחמה.
טרגדיה בגן ילדים
רק לפני מספר חודשים צולמה תמונה זו בקיבוץ ניר עוז בחגיגת גן ילדים. כל אדם בתמונה זו נפצע, נרצח או נחטף.
ההריסות בחדר אחד הילדים מהטבח בקיבוץ ניר עוז
משאית אחת שלעולם לא אשכח
חייל מילואים יוסף דוידסון מצלם את החלק החיצוני של משאית קירור המשמשת בדרך כלל להובלת חלב שוקולד. כל משאית הביאה כ-40 גופות מהטבח לזיהוי. מימין: פנים המשאית המלאה בגופות.
התלבטנו רבות וקשה בכמה לשתף על אירועי יום שבת, 7 באוקטובר. לא יותר מדי כדי לגרום לכם סיוטים ולא מעט מדי, כי אתם חייבים להבין את חומרת מה שקרה. העולם ידחוף את עצמנו בחזרה, אבל אין לנו ברירה. אסור לתת לחמאס להתקיים יותר על הגבול שלנו.
זוהי תרגום עדותו של חייל מילואים יוסף דוידסון שפורסמה בפייסבוק:
בסיס הצבאי שורה, ישראל. בוקר יום ראשון, 8 באוקטובר.
אנחנו מגיעים לבסיס לצחנת מוות. זה ריח של מחנה ריכוז. אנחנו מקבלים תדרוך וניתנים לנו בגדי מגן כדי להתחיל לעבוד.
התאמנתי במשך שנים לעבד את המצבים של כל מיני שרידי קורבנות. שום דבר לא מכין אותי לזוועה הזו שתיחרט בזיכרוני לנצח. זו לא טבילת אש; זוהי צלילה ראש בראש אל תוך התופת.
משאית ענקית מקוררת מגיעה עם פרסומת לחלב שוקולד בצד. מהסוג ששתינו כשהיינו ילדים. צחנת צונאמי של מוות מכה בנו.
אנחנו לא חושבים; אנחנו פשוט פועלים. הבחור הקרוב ביותר לדלת מרים בחוסר תחושה שק גופה אחר שק גופה וצועק לחבריו מלמטה, "זהירות, זה הראש... הנה הרגליים..."
גופה אחר גופה. זה אף פעם לא נגמר. 40 גופות במשאית הראשונה, ואז משאית אחר משאית...
משאית אחת שלעולם לא אשכח. המשאית מקיבוץ ניר עוז.
משאית ארוכה מלאה באנשים שגופותיהם נאספו על ידי עמנו בזמן שמחבלים עדיין היו שם בחוץ - בזמן שרקטות עדיין נורו מעליהם. משפחות שלמות בסדינים ושטיחים מבתיהן.
אני נכנסת למשאית ורואה רגל קטנה של ילדה בת ארבע. זה כל כך מתוק. אני לא יכולה לעכל את מה שאני רואה. הרמתי אותה לאט, נזהר עם הראש שלה. נזהר כשאני מרימה את גופה הקטן והחסר חיים.
השמיכה מחליקה ופניו השלוות של מלאך מגיחות מבפנים. פעוטה עדיין בכותונת הלילה של מיקי מאוס.
אני מוריד אותה לאט וצועק, "ילדה בת ארבע. תיזהרי, תיזהרי מהראש שלה!" כולם זהירים. כולם עושים הכל ביראת אלוהים. זה סיוט. סרט אימה.
אחר כך מגיע אחיה - ילד בן שנתיים עם שיער בלונדיני יפהפה. אחר כך אחותה... אחר כך, אנחנו שולפים את אביהם, גבר נאה וגדול. כנראה שלפנו גם את האם, אבל לא יכולתי להבחין.
שלפנו את גופותיהם של זרים ומקומיים שעדיין היו קשורים אליהם נשק ותחמושת...
ליבנו שבור, מרוסק. בכל שנייה הלב עלול להתפורר, אך עלינו להמשיך.
זה לא נגמר... עשר משאיות כאלה.
אנחנו הולכים לישון בחמש בבוקר. אנחנו פשוט קורסים על המדרכה בחוץ כי למי אכפת איפה אנחנו שוכבים. הגוף שלנו רועד והעיניים שלנו לא נעצמות. הן כל כך נפוחות מדמעות. זה היה רק היום הראשון.
בשעה 7:00 בבוקר אנחנו קמים - ושוב הולכים. אימה רודפת אימה.
פציעות חודרות של סכיני גרזן, ראשים מרוסקים ומרוסקים מפטישים, פנים וגופות עם חתכים שנצרבו בהם.
בנות עם לק שתואם לבגדים שלהן עם צחנה שמציפה את החושים. אנחנו מנסים הכל כדי לחסום את הריח, אבל שום דבר לא עוזר. אנחנו מרגישות את מלאך המוות מרחף באוויר...
בכל יום, מצבן של משאית הגופות הבאה מחמיר. הן הופכות לכחולות או לבנות ועורן מתחיל להתקלף.
קשה להבין את מי ומה אנחנו רואים.
יש אנשים שמשחירים לחלוטין. אי אפשר להבחין אם זה גבר או אישה. טישו ועור מתקלפים ונדבקים לכפפות שלנו.
כיצד נטפל בשרידים כדי שנוכל להחזיר כמה שיותר מהם למשפחותיהם, אשר זועקות מעומק ליבן... מחכות לחלק המזוהה הזה שיאשר להם שהגופה הזו הייתה אהובתם?
אנשי המקצוע שבינינו שהיו אומרים שראו הכל קודם - הם מתפרקים... מייללים ממעמקי נשמתם... רצים החוצה להקיא...
אומתנו עדה לזוועות שראינו רק בימים אפלים ורעים של פעם. לא חשבנו שנגיע לזה שוב...
ובכל זאת, הנה אנחנו כאן. אבל אני אגיד משהו בתוך כל הזוועה הזאת.
עם ישראל יחיה!!!! נעבור את זה ונרים שוב את הראש.
עמדו לצד מאמיני ישראל
מעוז ישראל מביאה את אמת ישוע לכל פינה בארץ. תרומתכם מציידת את המאמינים ומגיעה לאבודים - היו חלק מעבודה נצחית זו עוד היום.
