סיפורים מאוקראינה

לראשונה מזה שנתיים מתקיים על הבמה העולמית אירוע שהחליף את כותרות המגפה.  מעצמה עולמית נקטה פעולה צבאית נגד אומה אחרת מתוך כוונה לכבוש אותה – וכולם צופים לראות מה שאר העולם יעשה בנדון. המספר העצום של פצצות, פצועים והרוגים גדל עם כל התקפה, אבל שום דבר לא גורם למספרים ולעובדות קרות להתעורר לחיים יותר מאשר סיפורים אמיתיים של אלה שחיים את הזוועה הזו.

אתה יכול לקבל קצת רקע היסטורי לסכסוך במאמר הנלווה של גיליון זה. עם זאת, מכיוון שלכמה מעובדי מעוז שלנו בישראל יש חברים ובני משפחה באזורים שנפגעו, רצינו לשתף אתכם רק בכמה מסיפוריהם ממקור ראשון.

אם אתם עוקבים אחרי עבודתו של מעוז כבר יותר משנתיים, סביר להניח שנהניתם לראות כמה מהתמונות היפות שצילמנו של האנשים שמעוז הצליח לשרת בפרויקטים שונים. התמונות צולמו על ידי יוני שעלה ארצה מאוקראינה. מאז עבר יוני לתחום עבודה אחר, אך הוא שומר על קשר הדוק עם חברי הצוות שלנו.

אחותו הגדולה של יוני, אלונה, הייתה הראשונה שעשתה את המעבר לישראל שנים לפני שיוני היה מבוגר מספיק כדי לעשות את הצעדים בעצמו. מדי פעם, אלונה הייתה חוזרת לבקר חברים ובני משפחה באוקראינה ובאחד הביקורים האלה פגשה בחור צעיר בשם רומא. רומה ואלונה נישאו בסופו של דבר והחלו לבנות משפחה בישראל. מדינת היהודים, לעומת זאת, אינה מקום קל לגדל בו משפחה צעירה – במיוחד כמאמינים.

כשהוריה של אלונה שמעו על מאבקיהם, הם הציעו להם לחזור לאוקראינה, לגור בביתם ולהיות מוקפים בקהילה מאמינה. היה להם עסק מקוון שהם יכלו לנהל מכל מקום - וההכנסה שלהם הייתה הולכת רחוק יותר בכלכלה האוקראינית. וכך, בשנת 2019, בתקווה שיוכלו לפרנס את משפחתם ולגדל את ילדיהם בבית ספר איכותי ומאמין, הם החליטו להעביר את משפחתם חזרה לאוקראינה.

למרות הקושי של המגפה, העסק שלהם פרח. הם מצאו כוח רב בקהילה המאמינה סביבם, פתחו חנות קטנה כדי למכור את מרכולתם ונשאר להם מספיק כדי לשלוח את ילדיהם לחוגים אחר הצהריים. החיים היפים האלה נעצרו בפתאומיות ביום שבו התעוררו למה שנשמע כמו רעם רחוק.

"אף אחד לא באמת האמין שרוסיה תפלוש, אבל ב-24 בפברואר, כשבשעה 5:00 בבוקר שמענו פיצוצים מרחוק, ידענו בדיוק מה זה אומר. רוסיה פלשה". אלונה שיתפה. "הילדים פחדו אבל הבומים היו במרחק טוב, אז הפעלנו את החדשות כדי לנסות לקבל כמה שיותר פרטים על המצב מבחינת איפה האזורים המסוכנים. לקח לנו רק כמה שעות להבין שאנחנו צריכים לעזוב – ושסביר להניח שניעלם לפחות שנה. לקח לנו עוד כמה שעות לארוז את מה שיכולנו להכניס לכמה מזוודות בידיעה שאולי לעולם לא נראה את הבית הזה שוב".

"בסך הכל בילינו שבוע בדרכים עם ארבעת ילדינו וחצינו למולדובה ולבסוף לרומניה, שם רכשנו כרטיסים לישראל. כשהגענו לתל אביב, ל"אני עומד עם ישראל " של מעוז כבר היה כסף מוכן לרכישת מזון וביגוד לילדים ואפילו הצליח להשיג לנו מזרנים טובים מפרויקט יוסף לשים על רצפת דירת החדר של יוני בה התארחנו. עכשיו אנחנו מתחילים בתהליך של מציאת מקום מגורים קבוע יותר, ואז לרשום את הילדים לבתי ספר חדשים ולמצוא עבודה. קשה שלא לדעת כמה זמן נהיה כאן – שנה אחת? שלוש שנים? האם אנחנו פשוט נשארים? אבל בינתיים, זה רק יום אחד בכל פעם".

כשהגיע לישראל ניסה רומה להגיע למשפחתו בחזרה לאוקראינה. במשך שלושה ימים לא שמע דבר מאחותו טטיאנה, מבעלה מישה (שם בדוי) ומשני ילדיהם. מסתבר שבני המשפחה הסתתרו במרתף ביתם ללא מים, חשמל או קליטה סלולרית.  מישה הבין שעליהם למצוא דרך לברוח מכפרם, ויצא לחפש עזרה. הוא היה זקוק למישהו עם רכב שיוכל לתת להם טרמפ מחוץ לאזור הסכנה. הלילה ירד ומישה לא חזר. שלושה ימים לאחר מכן טטיאנה קיבלה הודעה שמישהו שהכיר אותו מצא אותו. היא מעולם לא זכתה לראות את גופתו, אבל הם הביאו את בגדיו כדי שתזהה.