מנהיג הקהילה הישראלי הצבר הראשון?

למעלה: מוטי מכהן בקהילת תפארת ישועה בתל אביב

אתם עומדים להיות עדים לרגע היסטורי עבור מאמינים בישראל. 

תפארת ישוע, שנולדה בשנת 1995 על ידי הורי ארי ושירה סורקו-רם, הייתה הקהילה הראשונה דוברת עברית בלבד, מלאת רוח הקודש, שנוסדה בישראל מאז ימי התנ"ך.

מוטי כוהן הוא אחד הביכורים של מבצעי הבישור ברחובות תל אביב כאשר "מעוז ישראל" ו"תפארת ישוע" חברו כוחות עם כמה ארגונים משיחיים בסוף שנות ה-90.

לפני שבועות ספורים בלבד, מוטי הוסמך לתפקיד מנהיג הקהילה החדש ב"תפארת ישוע", הקהילה שהוא חבר בה מאז היה בן שש עשרה.

מוטי הוא מנהיג הקהילה הצבר הראשון שאיננו דובר אנגלית.

המשיכו לקרוא כדי לגלות מדוע זה כל כך משמעותי.

סיפור הרקע

מוטי צץ בעולמי לראשונה כשהייתי תלמידה בתיכון. היה לו קוקו, הוא אהב מטליקה ותמיד היה מוקף בחבר'ה. עוד משחר זכרונותיי בישרתי לחבריי, ורבים מהם גילו עניין. אבל מוטי היה הראשון שהדרכתי לאדון (סיפורו המלא מופיע במאמר "היחיד שהצליח", ירחון פברואר 2022).

החלטתו של מוטי ללכת בעקבות ה' התקבלה בשנת 1995 במה שהפך מאז לכנס נוער אגדי. הכנס זכה למעמדו משלוש סיבות עיקריות. ראשית, גודלו היה יוצא דופן לאותה תקופה - 130 בני נוער נכחו! שנית, הוא סימן את לידתה של תנועת נוער בשם "נשמה", אשר שינתה את הפרדיגמה של עבודת הנוער בישראל ובסופו של דבר התפתחה למחנות הנוער קציר של ימינו. ושלישית - כפי שקורה לעתים קרובות עם פריצות דרך רוחניות - הוא עורר מחלוקת. עיתונאי מקומי, שעצר במקרה באירוע שלנו, פרסם מאמר חריף מלא בהאשמות פליליות גסות נגד הוריי, תפארת ישועה וחמש הקהילות האחרות ששיתפו איתנו פעולה בארגון הכנס. כל מנהיגינו המשיחיים נחקרו על ידי המשטרה. טענותיה היו כה חסרות בסיס עד שבסופו של דבר היא פוטרה ועורך הדין של העיתון כתב לנו התנצלות.

מספר שנים לאחר מכן, כאשר מוטי התנדב במחנות הנוער קציר, הוא קיבל באופן בלתי צפוי דבר נבואי מאחד הדוברים במחנה. הוא אמר: "אתה כמו עץ שתול ליד הנהר עם שורשים עמוקים. הקהילה שלך היא הנהר הזה וכל מה שאתה צריך תמצא שם".

מוטי הסביר, "עבורי, הדבר הזה לא היה רק מדויק; זו הייתה הבטחה מאלוהים. כמי שמעריך מאוד יציבות ועקביות, היכולת לעגן את עצמי בקהילה אחת ולפתח שורשים עמוקים הייתה המתנה הטובה ביותר שיכולתי לקבל." הוא נזכר, "במהלך 30 השנים האחרונות הייתי חלק מתפארת ישוע. לא רק מצאתי את החברותא הרגילה. פגשתי את אשתי, הקדשתי את ילדינו וגיליתי את ייעודי. וכשגילינו שאנחנו מצפים לילדנו השישי, הקהילה - יחד עם מעוז וארגונים מקומיים אחרים - בירכה אותנו ברכב גדול מספיק עבור המשפחה הגדלה שלנו (וזה לא הישג של מה בכך בישראל, שבה מכוניות יקרות מאוד)." 

ברכה שעוברת מדור לדור

לסיפור של מוטי יש כמה היבטים מרתקים.

מה שאנחנו עומדים לספר מראה עד כמה אלוהים מכוון את צעדינו – למרות מה שנראה כמו מהומה.

קהילת "תפארת ישוע" נוסדה במרתף שלנו ברמת השרון בזמן שהייתי בתיכון. הקהילה גדלה ובסופו של דבר נאלצה לעבור לבניין בלב תל אביב לזמן מה. היינו שם שנה-שנתיים עד שפתאום ביום רביעי רגיל במו בכל שבוע, בעל המקום החליט שהקהילה שלנו לא תתכנס שם יותר.

אבי חיפש בבהלה ברחבי תל אביב כדי למצוא מקום שבו נוכל לקיים את תפילת השבת שלנו בשלושה ימים. אבי מזרחי, כומר קהילת 'אדוני רוי' באותה תקופה, שמע על המצב והציע באדיבות את מקומו מכיוון שקהילתו התכנסה ביום אחר. שרדנו את התפילה הראשונה ולמשך זמן מה, שתי הקהילות התכנסו באותו מקום. בסופו של דבר עברו ה' רוי והצלחנו לשכור את האולם שבו ממשיכה להתכנס תפארת ישוע עד היום.

אביו של מוטי היה אינסטלטור מקצועי באותה תקופה. יום אחד, כאשר היו בעיות אינסטלציה בפינת הקפה בקהילה, הוא ביקש מאביו לבוא לתקן אותה. כשהגיע אביו למקום, הוא היה המום. "אתה יודע מה המקום הזה?" הוא שאל. "כן", ענה מוטי, "כאן הקהילה שלנו מתכנסת כל שבת".

אביו חייך ואמר, "המקום הזה היה פעם אולם אירועים. אמך ואני התחתנו במקום הזה ממש, ועשית כאן את ברית המילה שלך (טקס הקדשת תינוק)."

בסופו של דבר, מוטי הקדיש את ילדיו לאלוהים וערך להם בר מצווה באותו מקום. אין צורך לומר שהמקום כבר היה לברכה לשלושה דורות.   

תיירים מהסוג הטוב ביותר

מוטי נזכר, "אני זוכר פעמים רבות במהלך השנים שבהן קבוצות תיירים ביקרו בישראל. התיירים המרתקים ביותר היו אלה שעקבו אחר דו"ח מעוז ישראל. הם תמיד היו מעודכנים בדברים רבים שקורים בישראל. בין הסיפורים על הגוף הגדל בישראל היו עדכונים עליי. הפגישה איתם הרגישה קצת כמו להיות בסרט 'המופע של טרומן', שבו אתה פשוט חושב שאתה חי את חייך לבד, אבל במציאות, כל כך הרבה אנשים צופים בך מבחוץ. הם היו ניגשים אליי שוב ושוב ומספרים לי בהתרגשות איך הם עקבו אחר הסיפור שלי והתפללו עבורי מאז שהייתי נערה. זה היה מאוד ריגש אותי שזרים מחו"ל ראו בי ערך מספיק כדי לכלול אותי בתפילותיהם במשך שנים. זה גם עזר לי להבין את החשיבות של מה שאלוהים עושה בחיי בהקשר של ישועת ושיקום ישראל."

השכיר הראשון

במשך שלוש שנים לאחר שירותו הצבאי, מוטי עבד באוניברסיטה מקומית והתנדב בקהילה. כשהציעו לו עבודה בקהילה, הוא התנגד לרעיון. כישראלי, הוא לא הבין את הרעיון של התנדבות במשרה מלאה. "אני אוהב להתנדב", אמר, "למה שתשלמו לי?"

עד מהרה, הוא הבין את החשיבות של היכולת להתמקד לחלוטין בפיתוח הקהילה והפך לעובד הראשון של תפארת ישוע. לאחר שכבר לא עבד באוניברסיטה, היה לו יותר זמן לפתח את משרד הנוער, בין היתר. מוטי וכמה צעירים נוספים הקימו קבוצה בשם "נגד" - ראשי תיבות שמתורגמים בערך ל"נוער אזור תל אביב" ופירושו גם "התנגדות לסטטוס קוו"! הם אספו בני נוער מקהילות שונות באזור לפעילויות. קבוצה זו עדיין קיימת כיום, ואפילו בני הנוער של מוטי הם חלק ממנה כיום. 

כילד, מוטי התגורר בשכונה ענייה והיה צריך לדרוך באופן קבוע על מכורים לסמים כדי להגיע לכניסה לבניין שלו. מתוך חשיפה מוקדמת וחמלה עמוקה כלפי המודרים נולדה פעילותו, שנקראה "פיד תל אביב". במשך שנים, פיד תל אביב סיפקה יותר מ-1,000 ארוחות חמות בחודש לאבודי תל אביב. ומוטי שיתף בשמחה, "היום, יש לי חברים - אחים ואחיות באלוהים - שהיו פעם מכורים לסמים ועכשיו הם נקיים והולכים בדרכי האל".

סגירת מעגל

גיל, שהנהיג את קהילת "תפארת ישוע" במשך תשע השנים האחרונות, ניגש למוטי בחגים והציע לו להנהיג את הקהילה. מוטי הודה שהוא מעולם לא חשב להיות מנהיג קהילה. הוא נהנה מהיציבות ומהגעה בנאמנות לכל אספה. הוא גם איננו דובר אנגלית.

מוטי אומנם השלים לימודים לתואר בייעוץ מקראי, אבל הדיסלקציה שלו תמיד הקשתה עליו לרכוש עוד שפות. למה אנגלית היא קריטריון למנהיג של קהילה דוברת עברית?

ובכן, בשנים הראשונות לצמיחתה של הקהילה בישראל, תפילות הקהילה נערכו בדרך כלל בבתים ועלויות התקורה הוגבלו לחטיפים וכיסאות מתקפלים. ככל שהקהילות גדלו גדולות מדי עבור בתים, הושכרו מקומות לפגישות. הבעיה העיקרית היא ששתי ההוצאות הגדולות ביותר בישראל הן כלי רכב ונדל"ן.

רוב האנשים יהיו מופתעים לשמוע שדמי השכירות בעיר גדולה בארץ לקהילה של כ-200-100 איש (קהילה גדולה בארץ) יכולים להגיע ל-20,000$. וקהילה מתפתחת זקוקה לוואן (כ-100,000$) כי תמיד יש אנשים שזקוקים להסעה הלוך ושוב בשבתות, כשאין תחבורה ציבורית. המעשר והתרומות של כמאתיים ישראלים בני המעמד הבינוני, שכבר משלמים מיסים גבוהים ודמי שכירות על הדירות שלהם, אינם מכסים את העלויות האלה.

החדשות הטובות והפחות טובות

החדשות הטובות הן שנוצרים מכל רחבי העולם תרמו ועזרו לכסות הרבה מהעלויות האלה. ההשתתפות הזאת של הנוצרים חוללה נפלאות בהתפתחות של גוף המשיח בארץ. לכן אני נזהרת מאוד בניסיון שלי להסביר את הבעיה שלהלן.

החדשות הפחות טובות הן שכדי לגייס כספים לקהילות שלהם, כמרים ישראלים חייבים לנסוע ולדבר ללא הרף, וכן לפרסם את פעילותם בחו"ל כדי למשוך תורמים. חלק מהכמרים יכולים לבלות שישה חודשים בשנה מחוץ לישראל. התוצאה הגדולה ביותר של בעיה זו היא שאף כומר של קהילה עם בניין בישראל לא יכול להקדיש את כל תשומת ליבו לעמה.

התרחיש המאתגר הזה משפיע על איכות הכשרת התלמידים והשירות בקהילות. הוא גם מסכן את הפעילות בקרב מאמינים חדשים, שנבהלים מהמחשבה שהסיפורים שלהם מתפרסמים ברחבי המרשתת למטרת גיוס תרומות. אבל איזו ברירה יש למנהיגי קהילות?

אם תרומה ממוצעת היא 100$, מנהיגי קהילה ישראלים מנהלים קשר עם מאות ואלפי אנשים בכל שנה, וכל אחד מהם רוצה לשבת לקפה ולשמוע סיפורים ולראות תמונות... התרומות הן מקור מחיה, אבל השיטה קשה ותובעת הכול.

אני כותבת בהיסוס כי אינני רוצה לרפות את ידיהם של נוצרים שרוצים להשתתף באופן גשמי ורוחני בתקומת ישראל. אבל אני מאמינה בכנות הקוראים והשותפים שלנו שרוצים להשפיע בצורה החיובית ביותר האפשרית על מלכות אלוהים בארץ. ולכן אנחנו צריכים שהמשוואה תשתנה.

יחד נוכל לאפס את המודל הזה. החזון הוא שרועים מקומיים ילמדו את חברי הקהילה שלהם על מעשר ונדיבות, בעוד שנוצרים יכולים להתחייב לתמוך בקהילה ישראלית כעניין עקרוני שאינו תלוי בגיוס כספים פעיל מצד רועים. קראו את הפרק "שלום מירושלים" בדו"ח מעוז ישראל כדי לגלות כיצד!

זאת אחת הסיבות לכך שהמינוי של מוטי למנהיג קהילת "תפארת ישוע" הוא כה חשוב.

זו הסיבה שהוא כנראה " הכומר הילידי" הראשון של קהילה גדולה בישראל - הכומר הישראלי הראשון יליד הארץ שאינו דובר אנגלית, שעיניו יראו רק את עמו שלפניו.

זאת רק ההתחלה, אבל היא יכולה להיות ההתחלה של דבר-מה גדול!