שמואל הוא עברי עבור שמואל

למעלה: שמואל עם חברי משרד

שמה של אמי הוא חנה — כמו חנה, אמו של שמואל הנביא בתנ"ך. כשההורים שלי ציפו לבואם הראשונה, אמי קיוותה שיהיה יום אחד ילד. בפעם הראשונה היא קיבלה ילדה. ואז עוד ילדה. ולילדה השלישית - עוד ילדה.

בסיפור התנ"כי, חנה, שהשתוקקה לבן, התפללה לאלוהים ואמרה: "אם תתן לי בן, אקדש אותו לך". אז, לאחר שנולדה בתה השלישית, אמי התפללה את אותה תפילה. אז נולדתי.

ההורים שלי גידלו אותי מתוך מחשבה על התפילה הזאת - שאני מקודשת לאלוהים. מגיל צעיר לימדו אותי שהכי חשוב לי לדעת לזהות את קולו של ה'. הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי היו מאמי שאמרה לי לחפש את אלוהים ולבקש את הדרכתו.

גדלתי מוקף בתפילה, השתדלות ודבקות באלוהים. ואז ההורים שלי גילו שהם יהודים והגיבו בשקיעה באורח חיים יהודי אולטרה-שמרני שכלל העברת המשפחה שלנו לישראל. למרבה הפלא, ברגע שהגענו והתיישבנו בארץ, פגשנו הרבה יהודים משיחיים ישראלים והורי הבינו שהם לא צריכים לקחת על עצמם את כל המסורות הרבניות. הם יכלו לחיות כיהודים מסורים שאוהבים את ישוע ולחיות חיים נורמליים כישראלים.

בשנות העשרה שלי התחלתי לחוות משבר זהות. אני זוכר שחשבתי, "אני מעורב בשירות, אבל אני לא באמת מבין מי אני כאדם לפני ה'". התחלתי לחוש ממורמר על כך שעלי לשאת את המשקל הזה של "להיות מקודש". לא ידעתי מה זה אומר ומה לעשות עם זה.

ערב אחד כשהייתי בן 16 בערך, אני זוכר שהנחתי ערב פולחן בבית תפילה מקומי בירושלים ויצאתי החוצה, מתוסכל מאלוהים. אתגרתי את אלוהים שאם הוא לא יראה את עצמו לי בדיוק אז ושם סיימתי לעקוב אחריו! ברור שהוא לא התרשם מהדרישות שלי מכיוון ששום דבר לא קרה. וכך, החלטתי באותו שלב שסיימתי עם אמונות הילדות שלי.

ביליתי את שלוש השנים הבאות במרד במשפחתי, ב"קריאה מאלוהים", וכל מה שידעתי עמוק בפנים הוא אמת. הלכתי הכי רחוק שיכולתי לעולם כדי שאף אחד אפילו לא יטרח לבוא לחפש אותי. לא יכולתי להכחיש שאלוהים קיים אבל זה היה מאוד, "אני עושה אותי, אתה עושה אותך; אנחנו מדברים לפעמים אבל אני לא הולך לעקוב אחריך."

ואז הגיע גיוס הצבא. התקבלתי ליחידה של כוחות מיוחדים ומשמעות הדבר הייתה סיכון בחיים האמיתיים. זה פיכח אותי והתחלתי לחשוב במה אני מאמין.

ידעתי שהצבא ידוע לשמצה בכך שהוא קשה למאמינים. זו חבורה של בחורים ונערות בני 18-20 הרחק מהוריהם לראשונה בסביבות אימונים אינטנסיביות. אבל מכל סיבה שהיא, מבחינתי לצבא הייתה השפעה הפוכה. זה דחף אותי לשקול מחדש ברצינות את האדון. גיליתי שני מאמינים נוספים ביחידה שלי - משהו נדיר להפליא - וזה הצית מחדש את האמונה שלי שאלוהים הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלי וגם מהגורל שלי.

עשרה חודשים לאחר השירות שלי, היינו במדבר בשליחות הכשרה מיוחדת. התעוררתי והרגשתי חזק את נוכחותו של האל. התחלתי לצעוד ולהתפלל באוהל שלנו. באמצע התפילות שלי פתאום צעקתי אליו, "אני מרשה לך להרוס את כל מה שבניתי בכוחי. עשה מה שאתה רוצה עם המוח שלי, הבריאות שלי, הנשמה שלי - הכל."

ברגע שהמילים יצאו מהפה שלי, פתאום הרגשתי פחד! מה אמרתי הרגע? פשוט ויתרתי על השליטה. אז הוספתי, "בתנאי אחד, אדוני, כל עוד אתה מרים אותי ותהפוך אותי לאדם חדש."

חלומות צלפים

מכל התפקידים שהוצעו לנו במהלך ההכשרה שלנו, התפקיד שהכי רציתי היה להיות צלף. באותו שבוע שהתפללתי את אותה תפילת כניעה, קיבלתי ידיעה שאתראיין לתפקיד. למרבה הפלא, המראיין היה מאמין, וגם חבר משיחי שלי הוזמן להתראיין. זה באמת הרגיש כאילו אלוהים מתזמן עבורי את האירועים האלה. 

ובכל זאת, לא קיבלתי 'כן' או 'לא' ברור כשהתפללתי על זה, אז כשעליתי לאוטובוס לנסוע לראיון, שלחתי תפילה אחרונה, "אלוהים, אם זה לא אתה, אתה תצטרך להתערב עכשיו כי אני הולך על זה." עליתי לאוטובוס והתיישבתי - ופתאום הרגשתי ברע. הגרון שלי התחיל לכאוב והרגשתי חום. במקום להרגיש נסער, נזכרתי פתאום בתפילה שלי בשבוע הקודם. הרגשתי מאושרת בצורה מוזרה כשהרגשתי שאלוהים עונה לתחינה שלי להרוס אותי ולהפוך אותי לחדש.

חזרתי לבסיס שלי ושכבתי במיטה. במשך ארבעה ימים הם לא האמינו שאני באמת חולה וסירבו לתת לי טיפול. ביום הרביעי יכולתי רק לזחול, ולבסוף האמינו שאני חולה ולקחו אותי לבית החולים. 

הרופאים עשו לי כמה בדיקות וחזרו אלי עם הבשורה, "אנחנו לא יודעים מה יש לך, שמואל, אבל אתה מחמיר".

בדלת המוות​

יש חדר בבית החולים שבו שמים אנשים שמחכים למות. הייתי בחדר הזה שלושה ימים עם עוד שישה אנשים. שכבתי שם מחובר למכונת נשימה אז יכולתי להקשיב רק לסביבתי. במהלך שלושת הימים האלה שמעתי אישה מוסלמית מבוגרת מתה. שמעתי גם את תפילות משפחתה. הם היו כל כך כבדים וחשוכים.

כל הזמן, אמא שלי לא עזבה את הצד שלי. נאבקתי לנשום ובקושי יכולתי לדבר כי הריאות שלי התמלאו בנוזל. אבל בעוד שהרגשתי אומלל מבחוץ, רוחי הרגישה חיה ומלאת שלווה. הייתי במצב מתמיד של פולחן ויראה לאלוהים. הרגשתי שאני יודע מה זה ללכת עם ה' בגן העדן.

חיים חדשים

לאחר שלושה ימים בחדר ההוא, הרופא נכנס והכריז, "אנחנו יודעים מה יש לך! זה נקרא תסמונת למייר. זה חיידק שמצטבר בוריד הצוואר ומשם מתפשט ואוכל איברים כמו הלב, הריאות והמוח. במקרה שלך, זה אכילת חורים דרך הריאות, מה שמסביר את הנוזלים בריאות, אבל פיתחנו עבורך אנטיביוטיקה".

סטטיסטית, הם הסבירו שהסיכוי שזכר בגילי יתפוס את החיידק הזה היה ממש אחד למיליון. רק מאוחר יותר הוסיפו גם ש-90% אחוז מהנדבקים בחיידק מתים.

בקצת יותר משבועיים בבית החולים ירדתי 12 קילו (25 פאונד). ובכל זאת, הרופאים נדהמו מההחלמה שלי מכיוון שהם ציפו שזה ייקח כמה חודשים. אבל תוך שבועיים, יום לפני חג ההודיה, שלחו אותי הביתה עם אנטיביוטיקה שאמשיך להזריק לוורידים. הצטרפתי למשפחתי לארוחת חג ההודיה ואתם יכולים לדמיין את השמחה ליד השולחן הזה!

ביליתי את החודשיים הבאים ללמוד איך ללכת שוב. כל הזמן נשארתי באושר הרוחני המדהים הזה. ואז יום אחד, לקראת סוף השיקום שלי, התעוררתי בתחושה שהתרסקתי ברכבת מהירה. הכל נראה כבד ושגוי, הרגשתי מבולבל, כועס ובושה. הייתי מרוסק רגשית ומוצף פיזית.

רוחי הושיטה יד לתחושת נוכחותו של אלוהים שכל כך התרגלתי אליה. לא הרגשתי כלום.

התפללתי קצת לפני ששמעתי סוף סוף בלבי, "ברוכים הבאים לחיים עלי אדמות שמואל. האם תמשיך לסגוד לי עכשיו כשלא תרגיש אותי קרוב?"

הרגשתי נורא בכל רמה. אבל באמת, אני חושב שזה היה רק הניגוד של להרגיש את היופי של קרבת אלוהים בזמן צרה ואז לפתע להרגיש שוב 'רגיל'. להרגיש נורמלי פשוט מרגיש נורא כשאתה נהנה מהיופי של נוכחותו של אלוהים בזמן קושי.

"אני תמיד אסגוד לך," השבתי.

המחלה הורידה לי את הפרופיל הצבאי באופן משמעותי. לאחר שהחלמתי כבר לא יכולתי לחזור ליחידה הקרבית שלי ולאחר מכן שוחררתי מתפקידי הצבא.

עם השלב הבא בחיים לפניי, רציתי להתחיל וללמוד יותר על האדון, דברו וכיצד לעסוק בצורה הטובה ביותר בתוכנית שלו עבורי. עברתי תכנית לתלמידים מחוץ לארץ ולקחתי כמה קורסים מקוונים. התוכנית הייתה נהדרת, אבל מצאתי את עצמי מאוכזב. רציתי משהו בישראל. רציתי לעבור תכנית בית ספרית עם ישראלים אחרים, לבנות מערכות יחסים ולהבין את דבר ה' בהקשר של חיינו בישראל.

כמו כן, חיפשתי בית ספר שילמד גם תיאולוגיה מוצקה וגם חיים בהנהגת הרוח. האמנתי בתוקף שמתנות הרוח מיועדות להיום. ידעתי שהתנ"ך מלמד שיש לעקוב אחרי העדות שלנו עם סימנים הבאים.

אז שמעתי על בית ספר חדש לתנ"ך עם מורים מלאי רוח בשם מכון התנ"ך בירושלים (JBI) שפתח את שעריו בנובמבר 2024. הלב שלי קפץ - סוף סוף!

לא ידעתי מי יצטרף לסמסטר הראשון, אבל לשמחתי נרשמו כמה מוזיקאים מדהימים. ביום הפתיחה, היה לנו צוות פולחן מתפקד במלואו! ואני אוהב איך תכנית הלימודים מתחילה מהבסיס הכי בסיסי ונבנית משם. רק התחלנו, ואני כבר מתפעלת מעומק ההוראה. הבנתי שלמרות שגדלתי בבית אלוהים, היו כמה חורים בהבנה שלי שלא שקלתי.

יש לנו מורים במשרה מלאה וגם כמרים מקומיים שבאים לחלוק מתוך עשרות שנות ניסיון בשירות המעשי שלהם. הם נותנים לנו חוכמה וגם מרחב שבו אנו מקשיבים ביחד כדי ללמוד מה רוח הקודש אומרת לנו. אני בטוח שככל שהמילה תגיע לקהילות נוספות, רבים נוספים ירצו להצטרף. לחוות את זה ביחד כבר בנה קשר כזה שאני כבר לא יכול לחכות לראות לאן המסע הזה לוקח אותנו. אני נרגש כיצד ניסיון הידע על כוחה של רוח הקודש יתחיל לשנות את פניה של הקהילה המשיחית.